מנזר היער: שנטידווה במנזרי תאילנד, חלק שני
אני מרגיש לבד. לבד כפי שמעולם לא הרגשתי. הבדידות פוערת חורים בבשר, בקרביים, בלב. עוד אשליה של עצמי על עצמי מתנפצת בקול רעם חרישי, שמהמם אותי בכוחו
לאחר פרידתי לשלום מהנזיר וינרט ומאב המנזר וָאט-קָאוֹ-סוּקִים שבמחוז צַ'נְטַבּוּרִי, בו שהיתי יומיים בלבד, שמתי את פעמיי לכיוון מחוז צ'וּנְבּוּרִי, אל מנזר בשם וָאט בּוּניָאוָאט.
אני עולה על האוטובוס לכיוון מחוז צ'וּנְבּוּרִי. לאחר בירורים חוזרים ונשנים, מעט היסטריים, בדבר מיקומו המדויק של המנזר, הנהג והעוזרת שלו מורים לי לרדת בעיירה קטנה בשם וָאנְג-אָאן שלטענתם היא הקרובה אליו ביותר. ירדתי מן האוטובוס בעיירה זו, ואני מתקשר למספרי הטלפון שחברי ס', אשר המליץ לי על המנזר הזה, נתן לי.
למרות שהאנשים שענו לי מצדו השני של הקו דוברי אנגלית מצוינת, אינני מצליח להבין את ההוראות שנתנו לי כיצד להגיע למנזר. אני משוטט לי אנה ואנה בעיירה שכוחת-אל זו, בה הנני הפָארָאנְג (שיבוש בשפה התאילנדית למילה האנגלית foreigner, זר) היחידי, כפי שנראה היה לי באותם רגעים. לאחר ניסיון שני להבין את שנאמר לי בשיחת טלפון נוספת למנזר, צץ לו מתוך מסעדה סמוכה כבמטה קסם פאראנג נוסף ולבן כמוני, עם מבטא אוסטרלי או אנגלי כבד.
הוא שואל אותי אם אני אבוד, ואני משיב שכן. אישה וצעיר תאילנדים מצטרפים אליו, והאיש מספר לי שהאישה אשתו והצעיר אחיה, והם בביקור משפחתי אצל הוריהם. היא דוברת אנגלית מצוינת, ובתום התייעצות עם אחיה ובעלה הם מחליטים לקחת אותי בטנדר שלהם אל המנזר. בשבילי זהו פלא פלאים, קסם נהדר וטובה גדולה מאוד.
לאחר נסיעה של כשעה בכבישים כמעט ריקים ומבודדים, דרך כפרים רחוקים, מטעים של קוקוס ושדות של אורז, אנחנו מגיעים אל מקבץ סבוך של עצים: יער קטן. כמה דקות נוספות של נסיעה עוברות, והנה הגענו אל קרחת יער קטנה שהינה החניון שבפתחו של המנזר וָאט-בּוּנְיָאוָאט. השעה היא 17:30 בערך, ואיננו רואים נפש חיה. אבל אנחנו מבחינים בשביל צר, שמתפתל ממגרש החניה אל תוך היער.
דקה או שתיים של צעידה, ואנחנו מגיעים אל קרחת יער נוספת ובה אולם סָאלָה פתוח. הסָאלָה הוא אולם המקדש המרכזי במנזרי היער הבודהיסטים, ומעל אולם זה היה גג רעפים גדול הנתמך בעמודים, כך שהותיר אותו פתוח. זהו הסָאלָה בו מתאספים הנזירים להפסקת אחר צהריים של משקאות חמים וקרים וממתקים המותרים להם על פי הוִינָאיָה (קודקס הכללים הנזירי).
המקום יפהפה וקסום, והנזירים נראים לי כפיות חיוורות ואווריריות, עטויות גלימות בד חומות. בין הנזירים ישנו אחד זר, שמקבל את פניי ומאשר את שהותי במנזר לאחר שקיבל את רשותם של הבכירים ממנו. הוא שואל אותי לכמה ימים באתי, ואני משיב שלשלושה. הנזיר משיב לי בחיוך, ואומר שכנראה אצטרך להישאר במנזר חמישה ימים, שכן היום החמישי לשהותי יהיה היום בו רכב שיגיע למנזר יוכל להוציא אותי ממנו חזרה לואנג-אאן.
הוא מספר לי שהאַגָ'אן (אג'אן טָ'אן, אחד מתלמידיו של הנזיר המפורסם אג'אן צָ'אה) נסע לאוסטרליה ולניו-זילנד עם מי מתלמידיו ועם הנזיר הניו-זילנדי הנכבד תֶגַ'פַּנְניוֹ, שישמש לו כמתורגמן. האנשים הטובים שהביאו אותי אל המנזר נפרדים ממני לשלום ולברכה. אני מציע להם תשלום עבור הדלק אך הם מסרבים בחיוך. הנזיר הזר (שהוא איש גרמני ששכחתי את שמו) מציע לי תה וממתקים. לאחר מכן הוא מסביר לי את שגרת היום של וָאט-בּוּנְיָאוָאט, תוך כדי שהוא מוביל אותי אל הקוּטִי (בקתה) שיהיה שלי למשך חמשת הימים הבאים. שגרת היום במנזר היא זו:
3.00 בבוקר: השכמה. מדיטציה פרטנית בישיבה או בהליכה, או לסירוגין.
4.00 בבוקר: שעה של מדיטציה קבוצתית בישיבה. כל יושבי המנזר
5.00 בבוקר: גריפת עלים יבשים מן השבילים בין הבקתות, מן הרחבה שבכניסה למנזר ומכל מקום בו ישנה רחבה. לאחר מכן הנזירים יוצאים אל הפִּינְדָאפָּאט, היא ההליכה היומית והיחידה לאיסוף נדבות של אוכל מן הכפריים שחיים בסביבתו של המנזר. עד השעה 7.30 אני חוזר אל הקוּטִי שלי, לשעה וחצי נוספת של מדיטציה פרטנית, בישיבה או בהליכה או לסירוגין.
7.30 בבוקר: אני מצטרף אל צוות המטבח, הכולל שתי נשים המגיעות למנזר על טוסטוס כדי להכין את האוכל לנזירים.
08:30 בבוקר: אני עולה אל אולם הסאלה הקטן, בו סועדים הנזירים את ארוחתם היחידה ביום. כיוון שרוב ימי שהותי הייתי הגבר היחידי שאינו נזיר שחי במנזר, אני הוא זה שמגיש את האוכל לנזירים. אני מסדר להם את מנות האוכל על מגשים קטנים עם גלגלים, שאותם הנזירים מעבירים האחד לחברו. מנות האוכל תמיד מוגשות קודם לנזיר הבכיר ביותר השוהה באותו זמן במנזר, והוא מעביר את המגש לחבריו היושבים זה לצד זה לפי דרגת בכירותם בנזירות, עד שלבסוף יגיע לנזיר ה"צעיר" ביותר. כך, מגש אחר מגש עוברים בין הנזירים.
לאחר שכל אחד מהנזירים שם את האוכל די צרכו אל תוך קערתו, אני מחזיר את המגשים אל מתחת הבמה עליה יושבים הנזירים (שם מלכתחילה מקומם), אוסף את כל האוכל שנשאר (די הרבה) חזרה אל המטבח, שם הנשים ואני מתחילים לאכול את ארוחתנו. בעיקרון, כיוון שאינני נזיר, מרשים לי לשמור אוכל עד לשעה 12.00 בצהריים, ואז לאכול שוב.
במשך רוב שהותי ויתרתי על תענוג מיוחד זה מלבד פעמיים. באחת שמרתי לעצמי פירות, ואילו באחרת שמרתי כמה קרטונים של חלב סויה. כך או כך, לקראת הערב חשתי רעב, אולם לשמחתי במרבית חמשת הימים של שהותי במנזר לא סבלתי במיוחד. לאחר הארוחה אנחנו שוטפים את הכלים ומנקים את המטבח. בסביבות 9.30 אני שוב חופשי לעצמי עד 17.30 אחה"צ, בה נתאסף כולנו שוב אל הסאלה הגדולה לתה ומיני מתיקה, המעט שבכל זאת מותר על פי הוינאיה הנזירית לנזירים מלבד ארוחתם המלאה היחידה.
חופשי? חופשי? שעות מספר לאחר שכבר חזרתי אל הקוטי שלי, ולאחר שכבר מדטתי בישיבה ותוך כדי המדיטציה שאני עושה בהליכה הלוך ושוב, המשמעות, המובן, המחשבה כאילו ידעתי את משמעותה של המילה הזו "חופשי" - כל אלה מתחילים להתאבך ולהתמוסס בין שאר הדברים שעולים בתוכי.
הנה אני כאן, בבקתה קטנה בלב היער. למרות שהבקתות האחרות רחוקות ממני מרחק עשרות מטרים בלבד, אינני רואה אותן, וגם את הנזירים החיים בתוכן אינני רואה ושומע. מזה זמן כה רב שקיוויתי וייחלתי לרגעים בהם אהיה ביער לבד, כדי שאוכל למדוט ולמדוט ללא סוף. אני מוקף בעצים גבוהים המכסים (לי!) את השמיים. קולות ורחשים שונים משמיעים את צליליהם. לטאות, ציפורים, חרקים, נחשים, מפלצות?
אני מרגיש לבד. לבד כפי שמעולם לא הרגשתי. הבדידות פוערת חורים בבשר, בקרביים, בלב. עוד אשליה של עצמי על עצמי מתנפצת בקול רעם חרישי, שמהמם אותי בכוחו. אני רוצה אתכם, את החברים שלי, את האהובים שלי, את הבוסים בעבודה, את הלקוחות שהטרידו אותי בחנות הספרים בה עבדתי, את עצבותו של הערב, את מחשבותיי המוכרות שסובבות להן תדיר בראשי כשאני בביתי.
אני רוצה בחזרה את משכורת המינימום שלי, את אבא בצפון ואת אמא שמתה. אלוהים, כמה שאני מתגעגע אליה. והכאב חותך אותי מבפנים, הדמעות מציפות את העיניים ואני ממשיך ללכת בשביל המדיטציה הלוך ושוב, מנסה למצוא ולאסוף את רסיסי המחשבה שאובדים בתוך כל הבלגן הזה כדי להיות מודע לתנועת כפות הרגליים בהליכה. עקב ימין מתרומם מן קרקע השביל. עקב שמאל יורד אל קרקע השביל. הכרית הקדמית של כף רגל שמאל והבהונות - גם הם יורדים אל האדמה.
כך שוב ושוב, אני מנסה ולפעמים גם מצליח לשמור על מושאי המדיטציה (בהליכה) הללו. כשהמיקוד אובד, אני מנסה להחזיר אותו שוב, הפעם במודעות לכל הגוף, לתנועה המלאה של הרגליים מן הכפות ועד לאגן הירכיים, לתנוחה ולתחושה של הזרועות וכפות הידיים האוחזות זו בזו. לפנייה שאני עושה בכל אחד מקצוות השביל. שוב המיקוד והמרכוז מתפזרים אל תוך הרגשות העגומים, ושוב אני אוסף את המרכוז והמיקוד אל המדיטציה בהליכה.
המשך בשבוע הבא.
לפרק הראשון בסדרה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם