חם שם בפנים: שנטידווה במנזרי תאילנד, חלק רביעי
בחוץ לוהט, בתוך הקוטי לוהט ואני לוהט. מלבד העכברושה שאיתה אני חולק את הבקתה, יש לי גם שותפים אחרים. הם אלה שמשמיעים צעדים קצובים סביב הקוטי שלי
משהגעתי למנזר וָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט, הנזיר סוקיטו הנכבד מקבל את פניי ותוהה בקול מדוע עבר שבוע ימים לפני שחזרתי. אני מספר לו בקצרה את השתלשלויות עניינינו (סקוט ואנוכי). הוא מהנהן בראשו ושואל אותי אם ארצה לחזור לאותה הבקתה בה שהיתי שבוע קודם לכן. אני אומר שכן, אבל בדיעבד אני חושב שזו הייתה טעות.
וכך אני משתלב בחיי וָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט. אני מתחבר עם בחור צעיר מפינלנד בשם סַנְטֶרי, שבא לכאן כדי להיות נזיר. הוא לבן כשלג ומקרין אווירה של מוזרות נעימה ומצחיקה. הוא כבן 20, אבל בשבילי הוא האוּפַּסַקָה (בודהיסט שאינו נזיר) הבכיר במנזר, כיוון שהגיע אליו לפניי. בזמן ארוחת-הבוקר, לאחר שאחרון הנזירים לקח את מנתו, ולאחר שהאַנַגַרִיקָה (נזיר של 8 כללי המוסר והאתיקה הבודהיסטיים) האחרון נטל גם הוא את מנתו, סנטרי נוטל את מנת האוכל שלו, ואני אחריו.
משום מה משעשעת אותי המחשבה שלמרות שמניין שנותיי רב משלו, הבדל גיל זה מתבטל והוא זה שהופך ל"זקן" ממני, בזכות זמן שהותו במנזר. זה גם מוצא חן בעיניי שבאופן כלשהו הנזירות והחיים במנזר מבטלים את המציאות היומיומית של האנשים "הרגילים", ויוצרים מבנה חדש של חיים אנושיים. ואולי נכון יותר לומר מבנה מעט אחר, עם כללים והיגיון פנימי משלו, שהוא גם דומה אבל גם שונה מן החיים "הרגילים", "הנורמלים".
יום רודף יום, וכל יום דומה למשנהו, אבל בו זמנית גם מאוד שונה ממנו. אינני מצליח עדיין להתעורר ב-3.00 לפנות בוקר, אלא דקות ספורות לפני השעה 5.30. זו השעה בה אני פותח את שערי המנזר, תפקיד אותו העביר לי סנטרי בשמחה גדולה. לאחר משימות הבוקר, אותן אני מסיים לפעמים ב-10.30 ופעמים אחרות ב-11.00 או 11.30, אני חוזר אל הקוטי שלי, והוא לוהט.
בחוץ לוהט, בתוך הקוטי לוהט ואני לוהט. מתחת לגג העץ ישנו משטח מתכת, שאוסף את החום ומשמר אותו, ואני תוהה ביני לבין עצמי מיהו זה ששם את משטח המתכת הזה ואם כוונתו הייתה למנוע דליפות בעונת הגשמים, או לצלות את תושב הקוטי. אני נופל שדוד על המחצלות שמתחתיי אל תוך שינה אפלה, כבדה ואטומה, כמו זו שנתקפתי בה במנזרים הקודמים בהם שהיתי.
למרות שכיוונתי את השעון המעורר לשינה בת שעה, כשעה נוספת עוברת לפני שאני מצליח להתעורר. אני בוהה במשטח המתכת שמעליי, מתנמנם ומקיץ חליפות. התנועות היחידות להן אני מסוגל הן מעבר משכיבה בפישוט איברים על הגב אל שכיבה על הצד. לאחר שהצלחתי להתעורר סופית, אני גורר את עצמי אל השירותים ולאחר מכן אל המקלחת בה אני שוטף את גופי ארוכות במים צוננים. המכה המשולבת הזו של חום ותשישות בצהריי היום ובלילה לא תרפה ממני במשך רוב ימיי בוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט.
מלבד ההתכנסויות הרשמיות שסדר היום של וָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט מחייב, המשמעת היא עניינו הפרטי של כל אחד מדרי המנזר. לפעמים פעילויות משותפות מתוכננות מתבטלות עקב מחסור במשתתפים. בוקר אחד סאנטרי מודיע לי לבוא בשתיים אחר הצהריים
כך, בכל יום בשעה שתיים אחה"צ, סאנטרי ואני נפגשים באולם הסאלה הפתוח כדי למדוט יחדיו. סאנטרי מגיע עם ערמה של כריות לישיבה, ואני לוקח רק מחצלת אחת שטוחה. משגיליתי שהנזירים במסורת התהראוודית יושבים ישירות על הקרקע ללא כרית, החלטתי שאם ברצוני להפוך לנזיר במסורת זו גם אני חייב ללמוד לשבת כך. הרי אם אהיה נזיר, ובייחוד נזיר נודד, אהיה חייב למדוט בישיבה ללא כרית, שכן כרית לישיבה במדיטציה אינה פריט מהפרטים שהנזיר נושא עמו.
חוצמזה, חשבתי, ככל שאוכל לחוש נוח יותר בתנאים בלתי נוחים בעליל, אהיה סתגלן יותר. כך תודעתי המרמה-משקרת אותי תדיר, מסבירה לי מדוע איני נזקק לכרית מדיטציה. סאנטרי מפעיל שני מאווררי תקרה שתחתיהם אנחנו יושבים, ומקרב לכל אחד מאיתנו עוד מאוורר שיצנן אותנו מהצד (על רצפת האולם היו מספר מאווררים ניידים).
עם אוורור מלמעלה ומהצד אנחנו מנסים לשבת שעה שלמה מבלי לזוז, דבר שלפעמים עולה בידינו ולפעמים לא. אם סאנטרי לא מצליח להמשיך ולשבת, הוא הולך אל שביל המדיטציה הסמוך כדי להמשיך ולמדוט בהליכה, תרגול שבמרבית הפעמים, עקב היציאה מאולם הסאלה הפתוח אל החום והלחות שבחוץ, אני מוותר עליו.
בוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט החום והלחות חסרי רחמים, שלא כמו במנזר הקודם שהייתי בו, ואט-בּוּנְיָאוָאד, שם בערבים ובבקרים היה קריר ונעים. אולם כאן החום והלחות אינם מרפים גם ברוב הערבים ומוקדם בבקרים. רק באמצע הלילה מזג האוויר מצטנן מעט, אבל זהו זמן שבדרך כלל אני ישן בו שינה עמוקה. איך, בכל זאת, אני יודע שזמן זה קריר? משום שלפעמים אני מתעורר כדי להשתין.
כמעט מדי יום בשבוע הראשון לשהותי בוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט אני מתוודע לשותף נוסף שחולק אתי את סביבת מגוריי, בתוך הקוטי (הבקתה) שלי ומחוצה לו. יום אחד אני שולח את ידי להוציא נר מתוך בקבוק פלסטיק חתוך, שמשמש כקופסת נרות. בבהלה אני מושך את ידי חזרה: עכביש שחור וגדול עומד על הנרות שבתוך הבקבוק.
יום אחר, לאחר שסיימתי את מטלות הבוקר, אני חוזר אל הקוטי ורואה תחתיו נחש גדול וצהוב שחומק לו במהירות למשמע צעדיי. ושוב, בערבו של יום אחר, אני רוצה להתגבר על כבדותה של עייפותי ובמקום ללכת ולישון אני מחליט לעשות מדיטציה בהליכה. בשני קצוות השביל שיועד לכך הונחו נרות גדולים. אני מטיל על אחד מהם את אור הפנס שבידי ומתקרב אליו כדי להדליק אותו, אבל נרתע לאחור: בשקע שסביב הפתיל נח לו ללא ניע עקרב צהוב. מאז, מלבד פעם או פעמיים במשך כל שהותי בוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט, לא השתמשתי בשביל הזה לתרגול המדיטציה בהליכה.
יש לי גם שותפים שאינני רואה: הקולני שבהם הוא ה "גֶה-קוֹ", והוא נקרא כך על שם הקריאות שהוא משמיע. הגה-קו הוא דינוזאור קטן, אבל לטאה גדולה למדי. למרות שבאופן כללי הוא נחשב כלא מזיק, שמעתי שלפעמים הוא עלול לתקוף ולנשוך את קצה אצבעו של מישהו, וכי הדרך היחידה להשתחרר ממנו היא לטבול אותו בדלי של מים קרים. אין לי דלי של מים קרים. רק פעמיים ראיתי את הגה-קו: פעם אחת הוא הציץ אליי מאחוריי השידה ששימשה כמזבח קטן לפסלו של הבודהה, ובפעם אחרת במהלך יומי האחרון במנזר.
יש לי גם שותפים אחרים, אותם אינני רואה: הם אלה שמשמיעים צעדים קצובים סביב הקוטי שלי. בנוסף על פחדיי הרציונליים מפני נחשים, עקרבים ועכברושים (העכברושה אכן הייתה לי שותפה נאמנה), נוספו לי גם פחדים אחרים, פחדים אפלים משדים ורוחות. כבר שמעתי שהרסו במתחם המנזר קוטי אחד כיוון שהיה בו שד, ולא היה אף אדם, נזיר או מישהו שלא היה נזיר, שיכול היה להישאר בבקתה הרדופה הזו יותר משני ימים רצופים. לבסוף, מכיוון שאיש לא הצליח להכניע ולגרש את השד או את מה-שלא-היה הדבר הזה, ניסרו את הבקתה לחתיכות ואיש לא התקרב עוד לאזור המקולל ההוא.
המשך בשבוע הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם