ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

מאוהב תאילנדי: שנטידווה במזרי תאילנד, פרק חמישי

תאונת דרכים קטלנית, כללי נזירות מחמירים, אינטרנט קפה, ארוחת ערב אצל משפחה תאילנדית חמה ומרכז קניות גדול. שנטידווה מגיח מהמנזר ומתאהב בתאילנד של היומיום

שלמה שפרינגר שנטידווה | 16/8/2010 12:35

בערבים, כיוון שבמרביתם איני מצליח למדוט, לא בישיבה ולא בהליכה, אני מחליט להקדיש זמני ללימוד המוסר והאתיקה הנזיריים, אותו חלק של הקאנון הפאלי שהוא הוִינָאיָה. כמעט בכל ערב אני מגיע אל הספרייה, שמיועדת רק לשוהי המנזר שאינם נזירים. אני חושב שלנזירים יש במנזר ספריה משלהם. ובכל זאת, למרות הקושי שלי, אני עושה מאמץ ומשתדל למדוט בישיבה לפחות רבע שעה עד עשרים דקות לפני שאני מתחיל ללמוד.

העותקים היחידים של הוינאיה שמצאתי הם תרגומו לאנגלית של הנזיר תָאנִיססרוֹ המכובד, בשני כרכים הנקראים "The Buddhist Monastic Code" (הקוד המונסטי הבודהיסטי) - חלק אחת וחלק שתיים. נזיר אחד אמר לי שיש תרגום טוב מזה, אולם לי הדבר לא משנה כיוון שזהו ממילא התרגום היחידי שנמצא באותה ספרייה. אני פותח את הכרך הראשון, ומתחיל לקרוא כשאני מנסה להבין את דקויותיהם ואת תתי-הסעיפים של מי מן הכללים הנזיריים, מהם הסברים מורכבים ומסובכים.

הווינאיה מתחילה בתיאור קבוצת ארבעת הכללים הראשונים של הנזיר, הנקראים בשפת פאלי "פָּארָאגִ'יקוֹת" וביחיד – פאראג'יקָה. משמעותה של מילה זו בעברית יהיה משהו כמו "תבוסה", ומצביעות על כך שאם נזיר עבר על כללים אלה הוא למעשה הביס את עצם מטרתו כנזיר. אלה הם ארבעת הכללים שאם נזיר עובר עליהם ושובר אותם מוטלת עליו הסנקציה החמורה והחריפה ביותר על ידי עמיתיו הנזירים, והיא הוצאתו המוחלטת מהנזירות למשך כל ימי חייו הנוכחיים.

למרות שהנזיר המכובד תאניססרו מנסה לתמצת בהסבריו את הפאראג'יקות, עד סוף שהותי בוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט אצליח להגיע רק עד לכלל השני של קבוצת הכללים השנייה של הווינאיה, שנקראת "סַנְגהָהדִיסֶסָה" ואשר משמעותה תהיה בעברית משהו כמו "זימון ראשון ושני של הסנגהה" (קהילת הנזירים). אלה הם כללים שהפרתם נחשבת לשנייה בחומרתה לאחר הפאראג'יקות. כשאני מתעייף מלקרוא ומלנסות להבין את כל ההסברים והדקויות של הפאראג'יקות, אני "גונב" הצצות וקורא את הכללים הפחות חמורים והיותר קלים.

במיוחד מצאתי עניין באלה הנוגעים לפרטים המרכיבים את רכושו וציודו של הנזיר. פריטים אלה הם, בין היתר: שלוש גלימות, בד לסט נוסף של שלוש גלימות (אם ירצה בכך), פיסת בד לשבת עליה במדיטציה, פיסת בד לכיסוי אקזמות בעור (אם נתקף בהם), פיסת בד לסינון מים לשתיה (כדי שלא יבלע בטעות חרקים העלולים להימצא בהם), קערת אוכל ועוד מספר פריטים שאינני זוכר מהם.

הנה כמה מן הכללים היותר מעניינים לטעמי של הווינאיה, הנוגעים ללבושו של הנזיר והיו מעין סוג של "קוריוזים" בשבילי. תור, האם ידעת שכשנזיר מקבל בד לסט חדש של גלימות עליו לפגום בו באמצעות סימונו בנקודת-דיו? או שכדי שיוכל הנזיר להיות בעליו של פריט כלשהו, עליו להכריז על בעלות זו במחשבתו או בקול, ואם יוותר על פריט כלשהו, עליו להכריז על הוויתור במחשבתו או בקול? ישנם עוד אינטריקציות רבות מעין אלה בווינאיה, אבל כרגיל רוב אלה שקראתי על אודותם כבר פרחו מזיכרוני וגם לא אלאה אותך בהם.

רחוב תאילנדי. על בסיס של ידידות אנושית צילום: SXC

האנשים של תאילנד

יום שבת (טאשידינג מערב סיקים). קצת יותר משבוע לאחר שהגעתי אל וָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט, ירדתי אל העיר הסמוכה וָארִין-צָ'אמְרַבּ כדי לצייד את עצמי בכמה פריטים, לשלוח דואר ולמצוא אינטרנט קפה כדי שאוכל לבדוק אם קיבלתי אי-מיילים. אחרי כעשר דקות של נסיעה חלפנו על פני שתי מכוניות שהתנגשו זו בזו במה שהתברר כתאונת דרכים נוראה. אני חושב שהתאונה אירעה דקות ספורות ממש לפני שחלפנו על פניה. שני אנשים, כנראה מתים, היו מוטלים כל אחד במכוניתו, וכבר היו שוטרים באזור שהחלו לחקור את האירוע.

האנשים התאילנדים נוהגים כמו משוגעים, ואני חושב שהיחס שלהם לחיים ולמוות מעט שונה מהיחס אליהם בתרבות שאנחנו גדלנו לתוכה. נראה שבני תאילנד לוקחים את חייהם ומותם ביתר קלות, אחרת למה הם לא נזהרים בכבישים? בוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט נתקלתי במוות שוב, אבל על כך אספר מאוחר יותר. כשהגעתי לוָארִין-צָ'אמְרַבּ חיפשתי חנויות בהן אוכל לקנות דיסקים לצריבה (חבר במנזר ביקש שאקנה בשבילו חבילה) וגם אינטרנט-קפה.

אנשים ששאלתי היכן אוכל למצוא את מבוקשי הפנו אותי למרכז קניות גדול בשם "לוטוס". שמתי את פעמיי למקום האמור, ועדיין לא מצאתי את מבוקשי. תוך כדי שוטטות במרכז הקניות הזה אישה תאילנדית שדיברה אנגלית מצוינת ניסתה לסייע לי, אך גם ניסיון זה לא צלח. לאחר שהתייאשתי והחלטתי לחזור למנזר פגשתי באישה הזו שוב. היא שאלה אותי לאן אני צריך להגיע והראיתי את המקום על מפת העיר שהייתה ברשותי

- המקום בו אעלה על הסונגטאו חזרה אל וָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט.

היא הזמינה אותי להצטרף אליה ואל ילדיה ובעלה, שאמר שהם יסיעו אותי אל מחוז חפצי. בדרך אנחנו מדברים, והדברים משתנים: אנחנו עוצרים אל מול חנות של ציוד משרדי ובצדו השני של הרחוב יש אינטרנט קפה. הבעל קונה חבילה של דיסקים ואני מחזיר לו את כספו. הוא אומר לי שיש להם אינטרנט בבית, מזמין אותי אליהם ומבטיח להחזיר אותי למנזר לאחר שנאכל ארוחת ערב יחדיו. אני נוסע איתם, נרגש כמעט עד דמעות מטוב לבם ומנדיבותם.

היה זה המפגש הבלתי אמצעי הראשון שלי עם אנשי תאילנד, שלא על בסיס של קנייה ומכירה, אלא על בסיס של ידידות אנושית. אני כל כך אוהב את אנשי תאילנד. בכל המפגשים שהיו לי איתם תמיד היו טובים, נדיבים ואוהבים לעזור. (מאוחר יותר) כשעזבתי את וָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט, התקשרתי בטלפון למשפחה זו ונפגשתי איתם שוב. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם כדי לבקר את משפחתו של הבעל, בכפר המרוחק כשעה וחצי של נסיעה ממקום מגוריהם.

היה זה מפגש בלתי נשכח בשבילי. דודו של הבעל, שלפי דבריו זה לא מזמן החל ללמוד את השפה האנגלית, כל כך שמח והיה מאושר לפגוש איש מארץ זרה איתו יוכל לדבר. אני חושב שמעט מאוד זרים מגיעים לכפר הזה, אם בכלל, ושהמפגש איתי היה מרענן ומרגש בשבילו, לפחות במידה בה המפגש איתו היה מרענן ומרגש בשבילי. זכיתי, ולו לשעות מעטות, להציץ אל תוך עולמם של הכפריים באזור הצפון-מזרחי של תאילנד.