בקצה המעגל: שנטידווה במנזרי תאילנד, פרק סיום
יכול להיות שדבריי מעוררים תהיות: על מה ולמה ילך אדם למקומות בהם הוא עלול לסבול? תשובתי היא שאדם, בדרכו להגשמת עצמו, חייב לחצות לא רק את גני העדן שבפנימיותו אלא גם את המדבריות, הג'ונגלים והביצות שבתוכו, ולעמוד אל מול פניהם של שדיו הפנימיים. שנטידווה חותם את המסע
אני יושב במרפסת של גסטהאוס נחמד ביותר, בכפר קטן שנקרא טאשידינג במדינת סיקים שבהימלאיה. באופן כללי אינני חובב אלכוהול, אבל כרגע אני מתענג על האלכוהול המקומי שנקרא טונקפה או צ'אנג. המשקה עשוי משעורה מוחמצת, אותה מכניסים לקנה במבוק גדול ורחב ועליה מוזגים מים חמים. את המשקה שותים בקשית ארוכה, גם היא עשויה במבוק. היום הוא יום גשום במיוחד, ואני מקדיש חלקים נכבדים ממנו לכתיבתו של מכתב אפי זה, כשני קצת מבושם מהאלכוהול, וייתכן מאוד שבגללו גם מאושר מאוד.
כמעט שבוע חלף מאז כתבתי בפעם אחרונה. כרגע אני נמצא על אדמתו של המנזר המדהים והמאוד חשוב הזה, שנקרא "רומטק". זהו יומי השלישי כאן, ועכשיו התיישבתי לכתוב את מה שנראה לי כרגע כחלקיו האחרונים של מכתבי זה.
באחד הלילות, נדמה לי שהיה זה לקראת סופו של השבוע הראשון לשהותי בוואט פה נאנאצ'אט, או בתחילתו של השבוע השני, אחרי שירד גשם כבד באותו היום, אני חוזר אל הקוטי שלי כדי למדוט. אני מדליק את הנרות כדי שיהיה לי מעט אור, ומתיישב על מחצלת המדיטציה. נחיל של חרקים מעופפים מסוגים שונים נוחת עליי. מעליי אני שומע את העכברושית שעמה אני חולק את הבקתה, ובתום דקות ארוכות של אי נוחות מטרידה מאוד, אני מרים את ראשי באנחה ורואה את אותה לטאה דמוית דינוזאור קטן המכונה גה-קו, מציצה לעברי מאחורי צדה השמאלי של השידה שמולי.
נזכרתי שמישהו אמר לי שנשיכתו יכולה להיות לא נעימה, אבל באופן כללי אין לי סיבה לחשוש שמא יתקרב אליי. בכל זאת אני חושש. אני נזכר בדברים שקראתי אודות אג'אן מון בביוגרפיה שלו, ובאותם חלקים בספריו של אג'אן צ'אה המספרים על התמודדותם חסרת הרחמים העצמיים עם הרעב, עם הפחד מפני חיות טרף, רמשים רעילים, מחלות, בדידות ומוות - כשתרגלו על אדמות קבורה ובמערות.
אינני יכול שלא להשוות את עצמי אליהם, ולא מפסיק לשאול את עצמי איך, איך אשיג התעוררות רוחנית אם אינני מסוגל להתמודד עם דברים קלים יחסית כגון כאבי גב וברכיים, חום, גה-קו שנחרד ממני לפחות כפי שאני נחרד ממנו, נחיל של חרקים מעופפים, עקרב, נחש ועכברושית. איך אגיע להתעוררות כשבקושי רב אני נושא את צריבת הזיעה שנוטפת אל תוך עיניי, את הבדידות ואת שדיי הפנימיים? איך אתעורר כשמראיה של אישה יפה מרטיט את לבי, כשאני במשבר של גמילה מניקוטין?
בשבוע השני לשהותי במנזר התחלנו, סאנטרי ואני, ללמוד את מזמורי לקיחת הנדרים של האנאגאריקה (נזיר של שמונה כללים, לבוש בגלימות לבנות). נזיר צעיר מלמד אותנו את הניגון הנכון של המזמורים בשפת פאלי. להפתעתי, זכרוני לא מאכזב אותי. אנחנו חייבים ללמוד את המזמורים בעל-פה, בשפת פאלי ובאנגלית, אותם נשיר מזיכרוננו בטקס לקיחת נדרי האנאגאריקה. יחדיו, סאנטרי ואני שרים באנגלית:
the household life are cramped and dusty life.
...The homeless
ובעברית: חייו של בעל-הבית מוגבלים ומאובקים.
חייו של חסר-הבית [הנזיר ההולך בדרך הדהרמה] רחבים כמו השמיים...
סאנטרי מרים את עיניו לשמיים, מוריד את ראשו חזרה, מתבונן בי בחיוך ממזרי למחצה, ואומר: "כמה נכון!".
התשוקה להמשיך ולטייל מתעוררת בי ומתחילה לבעור. ערב אחד, לאחר ששוחחתי עם סוקיטו המכובד על עניינים מעניינים שונים וביניהם תשוקה זו שלי – להמשיך ולטייל, אני מחליט להשהות אותה. אולם ככל שהימים חולפים ועוברים, תשוקת הנדודים הולכת ומתגברת, עד שלבסוף אני נכנע לה. אני מודיע לנזירים על עזיבתי. בערב האחרון לשהותי בוואט פה נאנאצ'אט, אני נפרד מהם.
זהו סיומה של הפסקת אחר הצהריים של תה, מיצי פירות ומיני מתיקה. אני ניגש לנזיר הבכיר ביותר השוהה באותה עת במנזר, הוא איש גרמני וכרבים מבני ארצו הוא נתפש בעיניי כסוג של יקה, איש יבש משהו, חסר חוש הומור. הוא מאחל לי הצלחה בדרכי בעולם המאובק, ומספר לי כשזיק של משובה בעיניו, שחייו של נזיר הינם למעשה שעמום אחד גדול.
יום דומה למשנהו, השגרה נטולת התרגשויות, וכוללת פִּינְדָאפָּאט (איסוף נדבות אוכל) בבוקר, ארוחה, תחזוקה של המנזר, מדיטציה בישיבה, מדיטציה בהליכה וכו'. הוא מחייך אליי בטוב לב ומבקש ממני לשמור על חמשת הכללים של הבודהיסט-שאינו-נזיר. הדרך בה הוא מדבר אליי מצחיקה אותי, ואני מחייך. אחרי הכול, מתחת למעטה הכבד של הייקיות מסתתר לו איש שיודע לצחוק וגם להצחיק.
למחרת בבוקר, לאחר שארזתי את חפציי, סידרתי וניקיתי את הקוטי, אני ניגש לסגור את הדלת וקופץ בבהלה: על הקיר שמאחורי הדלת לטאה ענקית בורחת. הגה-קו!
תור היקרה, אוכל להמשיך ולספר רבות על אודות שהייתי בוואט פה נאנאצ'אט, אבל אני חושב שהגיע הזמן בשבילי לסיים מכתב זה. אמנם, בזמנים מסוימים קשתה עליי שהותי במנזרים של תאילנד, אולם יחד עם זאת היו אלה זמנים מדהימים ונפלאים עד מאוד. יכולתי לראות בבהירות רבה מאוד את הדרכים בהן התודעה פועלת, ובמיוחד במצבים הנתפשים אצלה כקיצוניים. כמו כן יכולתי לחוש בדרכים הכל כך עדינות והערמומיות בהן אני מרמה את עצמי, את כוחן הרב של ההיצמדויות שלי עליי.
התודעה שלנו היא דבר מדהים: אי אפשר לתפוש אותה כפי שאנו תופשים עצמים אחרים באמצעות איברי החושים, אבל אנחנו יודעים שהיא קיימת. אין לה חלקים מכניים, אך יש בה מכניות. אין בה מעגלים מודפסים או אלקטרוניקה עדינה אחרת, ובכל זאת "זרמים" של פעילויות מסוימות מתרחשים בתודעה. האם התודעה שלנו היא חלק ממה שאנחנו מכנים "עצמנו", או שמא "עצמנו" הוא רק חלק של תודעתנו? אין לי תשובות, ומה שבטוח הוא שאנחנו, היצורים המרגישים, אנחנו פלא גדול ומסתורין עצום.
יכול להיות שמי שיקרא מכתב זה יתהה על מה ולמה ילך אדם למקומות בהם הוא עלול לסבול. תשובתי שלי לכך תהיה שאדם, בדרכו לידיעת עצמו ולהגשמת עצמו חייב בזמן זה או אחר לחצות לא רק את גני-העדן שבפנימיותו, אלא גם את המדבריות, הג'ונגלים והביצות שבתוכו, כמו גם לעמוד אל מול פניהם של שדיו הפנימיים.
בימים אלה ממש אני מסיים לקרוא את הביוגרפיה החשובה עד מאוד של הקדוש ההודי הבודהיסט נארופה. נארופה הוא הפטריארך השני בשושלתם של ארבעת החכמים הקדושים של אסכולת הקאג'יו של הבודהיזם הטיבטי. הפטריארך הראשון הוא טילופה, השלישי הוא מארפה והרביעי הוא מילארפה. כמה סבל, צער וקשיים שונים ומשונים עברו אנשים אלה בדרכם אל ההתעוררות. כמה כאב וסבל עברו אגאן מון ואג'אן צ'אה בדרכם אל ההתעוררות? מי אני אל מול ענקים אלה?
הזמנים שלי פה בסיקים, אף על פי שגם בהם טמונים סיבים של סבל, בעיקרם הם זמנים של עונג, אושר ושמחה גדולים מאוד. אין לי ההתמודדויות האינטנסיביות כפי שהיו במנזרים בתאילנד, וקל לי יותר לברוח מעצמי כשאני רוצה. גם לא חם כאן מדי, והשהייה באוויר ההרים מיטיבה עמי. אני שמח.
כך נפרד שלמה שנטידווה מתור ומבני משפחתה לשלום, ובאהבה גדולה - ומאחל להם, ועכשיו גם לקוראיו, שמי ייתן ואורות החוכמה והחמלה של הבודהה, הדהרמה והסנגהה שבכל עשרת הכיוונים יזרחו עלינו, בנו ומתוכנו תמיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם