ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

צולל אל מעמקי התודעה: שנטידווה במנזרי תאילנד, חלק שלישי

אט אט, בבהירות ובעוצמה של תיאמנה, מתחוורים לי עוצמתם ומספרם הרב של השקרים הקטנים והגדולים בהם אני חי. ועוד דבר מתחוור לי: המשמעות, הכיוון והמטרה של העבודה פנימית

שלמה שפרינגר שנטידווה | 29/7/2010 9:44

בנוסף לאנדרלמוסיה הפנימית, ממשיכים החום, היתושים והרעשים המפחידים של יצורי היער לטרוד את מנוחתי. מבין כל ימי שהותי במנזר וָאט-בּוּנְיָאוָאט, רק ביומי הראשון אני מצליח להתעורר בשלוש לפנות בוקר. בשאר הימים אני מושך את השינה כמעט עד לשעה ארבע, בה אני מופיע למדיטציית הבוקר המשותפת. בוָאט-בּוּנְיָוָאט, שלא כמו בוָאט קָאוֹ-סוּקִים, יש מזמורים רק פעם אחת ביום, אותם אנו שרים לאחר המדיטציה המשותפת של בוקר, ופעם אחת קצרה לפני הארוחה היחידה של היום, גם היא בבוקר.

כאן אין פוג'ות (טקסי השתחוות) של בוקר וערב, כמו ברוב המנזרים האחרים בהם ביקרתי. אני מברך על כך, שכן כפות רגליי, קרסוליי וברכיי מתרסקים להם בכריעה הממושכת על הרצפה.

בשעה 5.00, אחרי מדיטציית הבוקר, אני חוזר לבקתה שלי ונרדם שוב - כמעט עד 7.30. חומו של היום הצטבר והתמקם בכבדות בגפיים ובשאר איבריי, אותם אני חש במשך הלילה. השינה שלי היא שינה כבדה, אטומה וכמעט משתקת. גם בצהריי היום העייפות גוברת עליי, ואני נופל שדוד לעוד כשעה או שעתיים של שינה, ומתעורר ממנה בקושי רב. "חמשת המעכבים" שזיהה הבודהא - השתוקקות לעינוג חושי ובמיוחד זה של המין, עוינות, לאות ועצלות, חוסר שקט וספק - תוקפים אותי במלוא עוזם, זה אחר זה, בכל פעם בסדר אחר ובתכיפות רבה עד מאוד. למזלי, מעכב העוינות הוא הפחות חזק מביניהם, אבל גם הוא חובט בי הגונות מדי פעם.

תובנות פצפונות מבליחות

במדיטציות שאני עושה בישיבה, מרבית הזמן תודעתי מעומעמת ואביכה, אולם במדיטציות ההליכה תודעתי בהירה והאנדרלמוסיה הפנימית ממשיכה לחגוג. בכל זאת, בין ענן אחד למשנהו של מחשבות ורגשות מטרידים עד קשים, קרני אור קלושות ומהוססות של תובנות פצפוניות מבליחות. אט אט מתחוורים לי עוצמתם ומספרם הרב של השקרים הקטנים והגדולים בהם אני חי. הרמייה העצמית ללא סוף, ערימות הזבל המנטאלי והרגשי שנשפכו ועדיין נשפכים אל תוך תודעתי מרגע היוולדי ועד הלום, המשחק וההצמדות למשחק בערימות הזבל האלה, ההשתוקקויות ששולטות בי, הרגשות שסוחפים אותי כרוחות על פני ים סוער - את כל אלה אני חווה בבהירות ובעוצמה של תיאמנה. ועוד דבר מתחוור לי - לאט לאט אמנם, אבל בכוח מתגבר - המשמעות, הכיוון והמטרה. של העבודה פנימית, ושל התפקיד אותו ממלא המנזר.

המנזר הוא המקום בו נפחי הנפש מקדישים את חייהם לניקוי הסייגים, חימום וחישול הנפש והפיכתה לאובייקט של שלמות. כמו הנפח ועושה חרבות הסמוראים, במנזר אנשים מטהרים את הסייגים שבתודעתם, מתיכים אותה בחום הרב שנוצר עקב מאבק פנימי מודע, ומעצבים את התודעה מחדש: חדה, בהירה, יעילה ומושלמת. האנשים המקדישים את חייהם לעבודה זו, לפחות בצורתה האידיאלית, אמורים לעשותה בכל רגע ורגע של חייהם הערים, ואלה המיומנים

במיוחד יכולים להמשיך לעשות את העבודה הפנימית הזו גם בשנתם.

בערב, בתום הפסקת התה והממתקים, הנזיר הגרמני שואל אותי איך אני מסתדר. בראשי פרקים אני מספר לו על קשיי, והוא מחייך ומצביע על הסַמָאנֵרָה ("נזיר טירון" בשפת הפאלי) החדש במנזר, גבר תאילנדי כבן 50. "אתה רואה את האיש הזה?", הוא שואל וממשיך לספר לי שכשהאיש עוד היה אַנָאגָארִיקָה (פַּרוש לבוש גלימות לבנות, השומר על שמונת כללי המוסר והאתיקה. דרגת פרישות אחת לפני נזירוּת הטירון), הוא ישב בתנוחת לוטוס מלאה, זקוף וללא תנועה במשך פרק זמן של שעה שלמה.

לאחר שהפך לנזיר טירון, ממשיך הנזיר לספר לי, ערימות הזבל המנטאלי והרגשי שלו החלו לצוף. עכשיו הוא יושב בחצי לוטוס, מתקשה לשבת פרקי זמן של שעה שלמה וגבו כפוף. "אתה מבין," הנזיר הגרמני אומר לי: "בזמן שהעבודה הפנימית מתחילה להיות רצינית, כל אחד מאיתנו חייב להתמודד עם שדיו הפנימיים ולעבור את הגיהינום הפנימי שקיים בתוכו".

בימים האחרונים לשהותי במנזר זה, האנדרלמוסיות הפנימיות שלי שכחו להן, ומה שנותר בי היו החום והלחות הכבדים שלא משו מגופי ומתודעתי, בצד העייפות הגופנית והמנטאלית. אולם כאביי הגדולים לא היו עוד. בבוקרו של יומי החמישי לשהותי במנזר הייתי בדרכי לבנגקוק לפגוש את סקוט.

הזווית הישראלית

יש מנזר אחד נוסף שאני רוצה לבקר ולשהות בו לפני שסקוט ואני נשים את פעמינו להודו, והוא וָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט ("המנזר הבינלאומי"), מיסודו של אג'אן צ'אה. הוא יועד במיוחד לקהילת נזיריו המערביים של אג'אן צ'אה, שהלכה וגדלה מסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת ואילך. סקוט נענה לבקשתי, ולאחר כשבוע בבנגקוק בו סיימנו לסדר את עניינינו לקראת נסיעתנו המשותפת להודו, אנחנו עולים על הרכבת לעיר וָארִין-צָ'אמְרַבּ אוּבּוֹן-רַצַ'טַנִי.

הגענו מוקדם בבוקר המחרת, ולקחנו את הסוּנְגטָאוֹ (טנדר גדול ופתוח של הסעה ציבורית) אל המנזר. המנזר עצמו ערוך בקבוצת מבנים, המצויה בחתיכת יער קטנה וסבוכה שמוקפת בחומה. אנחנו מגיעים אל שער החומה בדיוק בזמן בו חזרו הנזירים מסיבוב איסוף הנדבות שערכו בכפרים הסמוכים. מייד אני מזהה את הנזיר שבראש טור הנזירים, והוא סוקיטו הנכבד, ישראלי שחי כנזיר בתאילנד מעל לעשר שנים. הכרתי אותו באחד מביקוריו בישראל. הצטרפנו לארוחת הבוקר, ולאחר מכן סוקיטו הנכבד עושה את הסידורים הדרושים להישארותנו במנזר.

(בשלב זה, תור האהובה, אני עושה הפסקה בכתיבה, שכן כבר למעלה משש שעות רצופות אני כותב. אמנם עם הפסקות קצרות, אבל כפי שבטח שמת לב המכתב קצת ארוך ויהיה ארוך יותר. מתישהו, מאוחר יותר, אכתוב שוב. צ'או!)

כשאני מזיז את השידה אני דורך על זנבה של אמא עכברושית גדולה ושלושה גורים. שנטידווה והקוטי שלו ציור: שנטידווה

יום שני, 13/6/2005

לאחר ארוחת הבוקר מסביר לנו הנזיר סוקיטו הנכבד את שגרת המנזר, ובאותה נשימה פוטר אותנו ממשימות היום שכן זהו יומנו הראשון במנזר ואנחנו עדיין אורחים חדשים. הוא נותן לנו מחצלות, שמיכות וכרית, ולוקח את סקוט ואותי - כל אחד לבקתתו.

השגרה בוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט דומה לזו שבוָאט-בּוּנְיָאוָאט, אלא שכאן נתחיל את יומנו בגריפת עלים או בסיוע לנשיאת האוכל העודף שיקבלו הנזירים בסיבוב הנדבות שלהם, שאותו אינם יכולים להכניס לקערותיהם כיוון שהן מתמלאות במהירות. לאחר מכן אנו עסוקים בהכנות לארוחה הגדולה והיחידה שתהיה במשך היום.

כאן, בניגוד לוָאט-בּוּנְיָאוָאט, אין אפשרות לקבל אוכל נוסף ולשמור אותו עד הצהריים. בסביבות 9.30 בבוקר כל אחד מצטרף למשימות הבוקר השונות, כגון ניקוי אולם המקדש הראשי (סאלה), שהינו חלל סגור, ניקוי אולם הסאלה החיצוני שהוא מקדש פתוח (גג על עמודים ללא קירות סביבו), ניקוי שירותים ומקלחות וכן הלאה. לאחר מכן כל אחד חופשי לחזור אל הקוטי (הבקתה) שלו ולתרגל.

אני מתארגן בקוטי שלי, שהיה סגור ולא מתוחזק משך ימים רבים. כשאני מזיז את השידה (הרהיט היחידי בקוטי ועליו פסל של הבודהה), אני דורך על זנבה של אמא עכברושית גדולה ושלושה גורים שצמודים לפטמותיה. בבהלה ובציוצי חרדה היא בורחת ומטפסת במעלה קורת הפינה, כששני גורים צמודים עדיין לפטמותיה ומטלטלים להם באוויר. הגור השלישי נותר על גבי רצפת הקוטי, ואני יוצא ממנו כדי שאמא עכברושית תוכל לחזור ולאסוף אותו.

בלבי אני מייחל שהיא תעזוב את הקוטי, אבל היא תהיה שותפתי משך רוב הימים שאשהה בו, ותעתיק את מקום מגוריה אל קן של עלים שנמצא על גבי רשת מתכת תחת הגג ומעל לראשי. עם רדת הערב אני חש שוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט הוא המנזר בו ארצה להישאר, ואולי אף להפוך בו לנזיר בעצמי. לסקוט יש תוכניות אחרות ואני חש אי נוחות כלפיו, שכן אם אשאר במנזר תוכניותינו המשותפות לא תתגשמנה.

למחרת, בתום הארוחה ולפני מטלות הבוקר, אני מתגבר על אי נוחותי ומגלה את לבי בפני סקוט. הוא מצטער מאוד, וכשהנזיר סוקיטו הנכבד בא לקראתנו כדי ליידע אותנו במשימותינו לאותו היום, אנחנו מודיעים לו על המצב החדש שנוצר, ואומרים לו שאנחנו חייבים לחזור לבנגקוק כדי לבטל את נסיעתנו המשותפת להודו ולאסוף את כספינו בחזרה. סוקיטו הנכבד מהנהן בראשו בהבנה, מביע את השתתפותו בצערו של סקוט ואת שמחתו הקלה על החלטתי לחזור להישאר בוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט.

כבר באותו הבוקר אנחנו יורדים לוָארִין-צָ'אמְרַבּ אוּבּוֹן-רַצַ'טַנִי, אל תחנת הרכבת, ועולים על הרכבת חזרה לבנגקוק. רק יומיים קודם לכן עשינו את דרכנו ברכבת (12 שעות ערב-לילה-הבוקר המוקדם) - והנה שוב אנו עושים את אותה דרך ארוכה חזרה. בבוקר המחרת, מייד עם הגיענו לבנגקוק, הלכנו אל משרד הנסיעות. אך הסוכנת מסרה לנו ששבוע ימים יעבור לפני שתהליך ביטול הכרטיס יושלם, ולפני שנוכל לקבל את כספנו בחזרה.

במקום להישאר בבנגקוק, החלטתנו להמתין את אותם שבעה ימים בעיירת קיט שאת שמה שכחתי, לחופיו של מפרץ תאילנד, כשלוש שעות נסיעה דרומית מבנגקוק. כשחזרנו לבנגקוק אספנו את כספנו ממשרד הנסיעות, ואני שוב קניתי כרטיס, הפעם בכיוון אחד, לוָארִין-צָ'אמְרַבּ אוּבּוֹן-רַצַ'טַנִי. סקוט מלווה אותי אל תחנת הרכבת, כדי להיפרד ממני לשלום. אנחנו מתחבקים וצער הפרידה עולה בנו.

אני נזכר באמת האצילה הראשונה, כפי שהורה אותה הבודהה: ..."לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, מוות הוא סבל; צער, קינה, כאב, מצוקה וייאוש הם סבל; התחברות אל הלא נעים היא סבל, פרידה מהנעים היא סבל, לא לקבל את מה שנשתוקק אליו הוא סבל"...

אני נפרד מסקוט, ופוגש שוב בבדידות המעיקה עליי ובחרדה מפני הבלתי ידוע.