שנטידווה בעולם המתים: המסע למנזרי תאילנד, פרק 6
גוויה היא דבר מעניין: היא דומה לאדם כשהיה עוד חי, אבל היא כבר איננה הוא. האלמנט שהחיה את הגוף התפוגג ממנה, כמו בלון שרוקנו ממנו את האוויר. שנטידווה מתיידד עם גופות ושלדים וישן שנת ישרים
בתאילנד, כשמישהו מת, מניחים את גווייתו בארון מתים כשהמכסה פתוח, ובני משפחה וקרובים אחרים באים להיפרד ממנו. לאחר כשלושה-ארבעה ימים, בעוד גופתו של הנפטר נחה לה כך בארון ומתחילה להרקיב, לוקחים אותה אל המנזר הסמוך לשריפה. בוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט המשרפה אינה כמו במנזרים שבעיר: בעיר יש תנור גדול ואטום עם ארובה, ובוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט המשרפה הינה שני גרמי מדרגות שביניהם חלל, בו מניחים את ערימת העצים ועליה את הארון עם הגופה בתוכו.
אנשים רבים באו להיפרד מן הנפטר, ומניחים על גופתו נרות, פרחים וקטורת. לאחר שהנזירים שעל המדרגות סיימו לשיר את מזמורי המוות האחרונים באוזניו, עליתי אני. גוויה היא דבר מעניין: על אף שהיא דומה לאדם כשהיה עוד חי, היא כבר איננה הוא. האלמנט החי, זה שהחיה את הגוף, איננו עוד. הגוף המת דומה לבלון שרוקנו ממנו את האוויר. האיש שבארון היה כבר צפוד, ועובש לבן החל לכסות את לחייו. במקומות אחרים עור הגוף שינה את גווניו לכחלחל וירקרק.
התבוננתי בו דקות אחדות, הנחתי עליו נר, פרחים וקטורת. נפרדתי ממנו לשלום. אחריי עלה סאנטרי, שהגיע מעט מאוחר יותר, ואחריו שוב עלו בני משפחה וחברים. כשעה לאחר מכן הדליקו את העצים שבערו במדורה גדולה, עד לשעות המאוחרות של הלילה. בערב ראיתי את שני חבריו הקרובים של הנפטר, שישבו ושוחחו אל מול המדורה, מתבוננים אל תוך האש המאכלת את שרידי חברם.
ביום שלמחרת שמעתי שהנפטר ושני הזקנים שישבו למרגלות מדורת השריפה, כשעדיין היה חי, היו כמעט תמיד יחדיו, ויחד היו תמיד באים לוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט להתנדב למשימה זו או אחרת. הם היו חברים טובים מאוד, ועכשיו אחד מהם איננו. ביני לבין עצמי הרהרתי, שכשישבו אתמול מול מדורת השריפה של גופת חברם כנראה העלו זיכרונות משותפים, שניהם קצת מחייכים וקצת עצובים. מן הסתם גם תהו על משמעותם של חיים ומוות, ומי מהם יהיה הבא בתור שיעלה על ערימת העצים.
אולם הסאלה החיצוני הוא מקום יפה ומעניין: הוא פתוח מכל צדדיו, יש בו פסל יפהפה של הבודהה כשהוא הולך וידיו הימנית מורמת במחווה של "אל-פחד". זה המקום בו הנזירים מתאספים למזמורי הפָּאטִימוֹקהָה (שינון משותף של כללי הקודקס הנזירי) אחת לשבועיים. זהו המקום בו גם אני וסאנטרי, יחד עם הנזירים, מתאספים לשתיית תה, מיצי פירות ואכילת ממתקים
על הקיר מאחוריי הפסל הגדול של הבודהה, לצדו הימני, תלויה תמונה של אג'אן צ'אה, מייסד המנזר, ולידה גומחה קטנה, בתוכה יושב פסל קטן של הבודהה בסגנון בורמזי. למרגלותיו יש שני פסלים נוספים, כנראה של שניים מבין החשובים בתלמידיו של הבודהה, שָארִיפּוּטָּה ומַהָאמוֹגַלֶנָה, בתנוחה של האזנה וכבוד. משמאלו של הפסל הגדול תלויה תמונה של אג'אן מוּן, ולצדה עוד גומחה קטנה עם פסל של הבודהה, פסל יפהפה וכנראה גם עתיק.
בפינה הימנית הרחוקה של האולם (מנקודת מבטי במקום בו אני יושב), מתוך ויטרינה של זכוכית, מחייכת אלינו גולגולת, בעודנו לוגמים מן התה ומוצצים סוכריות. הגולגולת מחוברת לשלד של אישה, המונח בשלמותו בתוך הוויטרינה. למרגלותיו קופסת זכוכית קטנה, מלאה בפורמלין, ובתוכה צף תינוק קטן. ליד הקופסה מונח צילום קלסתר פניה של האישה לה היה שייך השלד.
מדי פעם אני עוצר ומתבונן בצילום. היא דומה מעט לאמי בצעירותה. היא יפה. אני מתאהב בה. סיפורה של האישה הזו טראגי: היא חלתה בסרטן, ומשהגיעה למסקנה שלא תוכל להירפא, ירתה לעצמה כדור בראש. באזור הרקה הימנית של הגולגולת יש חור קטן, עם סימני פיח בשוליו. היא הייתה בחודש השמיני להריונה והתינוק בקופסה הוא הילד שלה.
מזה כשבועיים אני מצוות באופן קבוע לאנשים המנקים את אולם הסאלה החיצוני. הנזיר האחראי עלינו הוא בחור הצעיר ממני בשנתיים. הוא דובר אנגלית טובה מאוד ומשכיל: הוא מכיר את ההיסטוריה של האמנות האירופאית של ימי הביניים ושל העת החדשה, את המוזיקה המערבית של החמישים ומשהו השנים האחרונות – רוק, פופ וכד', והיה סטודנט לאמנות. בצעירותו טייל לאורכה ולרוחבה של תאילנד בטרמפים. אנחנו מתיידדים ומרבים לשוחח.
יום אחד אני מרגיש שאני רוצה לנסות להבין את המחשבה שלו, כאדם שחי את תורתו של הבודהה. על פי תורתו של הבודהה אין ישות על שבראה ומנהלת את היקום. אבל לתאילנד, שהיא מדינה בודהיסטית, יש מלך. אני שואל אותו אם הוא מכבד את המלך. הוא מחייך ומשיב כן. אני ממשיך ושואל אותו, אם הגיוני בעיניו הדבר שכמו שלמדינה שלו יש מלך, אולי ליקום יש מלך? הוא צוחק ואומר, "הה! בשביל זה באת לכאן. בשביל לדעת אם יש ליקום מלך!". והוא הולך לו לדרכו. למחרת, כשנפגשנו, הוא צוחק ואומר לי: "כן, ליקום יש מלך, ואגיד לך את שמו: למלך היקום קוראים זמניות (ארעיות, impermanence), זמניות, הוא הוא המולך ביקום!".
יום אחר הוא מודיע לי שהשלד והוויטרינה בה הוא תלוי לא נוקה מזה כשלוש שנים. "אף תאילנדי לא מוכן להוציא את השלד ולנקות את הוויטרינה", הוא אומר לי בחיוך סרקסטי. "התאילנדים מאמינים שהרוח של האישה הזו תרדוף אותם", הוא מוסיף, ומודיע לי שמאז שהשלד הגיע לוָאט פָּה-נָאנָאצָ'אט הרוח שלה מבקרת בו מדי יום ביומו. "אתה," הנזיר אומר לי, "אולי אינך מאמין בקיומן של רוחות מתים. אתה תנקה את הוויטרינה ואת השלד."
אני מתבונן אל תוך הוויטרינה ורואה שאכן קורי עכביש צפופים מחברים את השלד לדפנות הזכוכיות, ושרצפתה מלאה באבק. אני מוציא החוצה את שלד האישה המסכנה, ובדרך אל ענף העץ עליו אתלה אותו נשמטת ארצה כף רגלה הימנית (שמחוברת לקרסול באנקול קטן וטבעת). אני תולה את השלד על הענף ומאבק עם מברשת של נוצות את עצמותיו. את כף הרגל אני מחזיר למקומה וחוזר לנקות את הוויטרינה, מבפנים ומבחוץ. לאחר מכן אני מחזיר את שלד האישה למקומו ומבקש ממנה את סליחתה, אם פגעתי בכבודה.
אחר הצהריים, כשאנו יושבים לשתות תה ולאכול ממתקים, אני מתבונן בה (יותר נכון בשלד האישה) והיא נראית מחייכת יותר מתמיד: היא כנראה מאושרת שהשלד שלה הוצא לאוורור, ושקופסת הזכוכית בה הוא מצוי גם כן נוקתה ואווררה. היא נראית אסירת תודה, ואני מחייך אליה חזרה בחיבה. אני מקווה שלא תרדוף אותי בלילה.
באותו הלילה אני ישן שנת ישרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם