מאושרים ברוורס: הבודהה נדרש לסוגיית משמעות החיים
הקאצ' האמיתי במרדף האינסופי אחר האושר הוא זה שהעולם נתון בשינוי תמידי. ההנאות של אתמול הופכות לסבל כשהן נמשכות יתר על המידה, ואנחנו נתקעים עם מישהו או עם משהו השייכים למי שהיינו פעם
מצד אחד, החיים דורשים מאיתנו שנתחזק אותם באינספור חזיתות. אנו משקיעים מאמץ רב בראיונות עבודה, בחיזור אחרי בני זוג פוטנציאליים, בשימור קשרים חברתיים ובהתבססות כלכלית – וכל זאת רק כדי שהחיים ימשיכו להיות נוחים ונעימים. מצד שני, קשה למצוא מישהו שיצליח להסביר מדוע ראוי להקדיש זמן ואנרגיה לכל המעשים הללו. אחרי הכול, אף לא אחד מכל המעשים האלה מצליח לחמוק מהשאלה הגדולה: מדוע זה בעצם חשוב?
כל זה היה אולי זניח אלמלא היו החיים מלווים בכאב ובצער, או אילולא היה המוות אורב לנו בפינה. היינו יכולים אז ליהנות מהגורל שנפל בחלקנו, ולהמשיך לחיות מבלי לחפש הצדקה למה שאנחנו עושים או לאופן שבו אנחנו מעבירים את חיינו. אלא שהמצב שונה, ולצד מקורות האושר החיים שלנו רוויים גם בצער וכאב המתחילים באכזבות, כישלונות ופרידות - עד לשד הגדול מכולם, המוות. זה שהופך את שעתנו עלי אדמות לקצובה. המוות הוא עובדה קיימת ונוכחת, והוא הגורם העיקרי לכך שאנחנו מפנים אל עצמנו שאלות קיומיות על אודות החיים.
קשה לומר שהבודהה עסק בשאלות קיומיות. נראה יותר שהוא דחה אותן על הסף כמיותרות, אולם הוא כן הצביע על המעגליות וחוסר התוחלת של החיים כפי שאנחנו חיים אותם עכשיו. מלידה ועד מוות, אנחנו מתאמצים בכל רגע לזכות בעוד ועוד הנאות מהנאות החושים ולהתרחק מכאב. בטעות, אנחנו מבלבלים בין ההנאה לבין האושר, ובטוחים שאם נספק את התשוקה שלנו להנאות נהיה גם מאושרים. מאחר שהעולם משתנה תדיר, ללא הפוגה, התקווה שלנו להיות מאושרים באופן זה מתבדה שוב ושוב. החוויות המהנות נגמרות מאליהן, או פשוט הופכות לסבל ולחוסר סיפוק כאשר הן נמשכות יתר על המידה.
המרוץ אחר ה"אושר", אם כך, הוא מעגלי ואינסופי, וכפי שהגדיר זאת יפה הנזיר השוויצרי רנה פאוזיבקורס מדיטציה שבו השתתפתי, "אושר בשבילנו זה לעבור מהנאה אחת לבאה אחריה, לפני שהראשונה הופכת לסבל." זוהי אבחנה אמיתית וחכמה: חיים מאושרים, כמו שאנחנו מבינים אותם כיום, פירושם להשיג הנאה ואז להיפטר ממנה לפני שחוסר הסיפוק שבה נחשף. לאכול טוב, אבל לעצור רגע לפני שהבטן מתפוצצת או שהטעם נמאס; ליהנות מרומנטיקה וזוגיות, אבל לסגת מהן בטרם יפוג הקסם, בן הזוג "יתגלה" כאחר לגמרי מהאדם שחיפשנו והרומנטיקה תהפוך (פעם נוספת) לצחצוח חרבות או סתם לאפרורית ומשמימה. וכך חומק לו האושר מבין הידיים שלנו.
המודעות לארעיות
באחת הדרשות, הבודהה מסביר כי עמדות ספקולטיביות על טבע העולם הן "סבך של השקפות, ערב רב של השקפות, סילוף של השקפות, עיוות של השקפות, שלשלת של השקפות". עמדות כאלו כרוכות בסבל, ברוגז ובייאוש, ואינן מובילות אל השחרור מהתשוקה והבורות. כלומר, לפי הבודהה, לא רק שהעיסוק בשאלות שחורגות מעולמנו הוא מיותר, אלא הוא אף מזיק משום שהוא מונע את השגת הנירוואנה.
נאגארג'ונה, החכם הבודהיסט שחי כחמש מאות שנה לאחר הבודהה, הגדיל לעשות והסביר שגם הנירוואנה, שהיא לכאורה המקום בו אנחנו יכולים להשתחרר ממעגל החיים הסיזיפי הזה, איננה נבדלת מהסמסרה (מעגל הלידות והמיתות) עצמה. הנירוואנה, מסביר נאגארג'ונה, איננה מוליכה אותנו לעולם אחר, חיצוני לזה שבו אנו חיים, אלא היא צורת הסתכלות שונה על אותו העולם ממש.
מהו, אם כך, השחרור? השחרור הרוחני מתרחש בשעה שאנחנו מתבוננים בעולם, ובמקום לראות אותו כמוצק וקבוע, אנחנו רואים אותו כעולם דינאמי של שינוי. אז אנחנו מפסיקים להיאחז בזהות הקבועה שלנו ושל שאר הדברים מסביבנו, ועם הרפיה זאת אנחנו משתחררים מחוסר הסיפוק. לפי נאגארג'ונה, אם כן, אין בכלל מקור חיצוני לעולם שלנו שאליו אפשר להפנות שאלות על אודות משמעות החיים.
אז אם אי אפשר למצוא קנה מידה חיצוני אשר ייתן מענה לשאלות הקיומיות על משמעות החיים, היכן כן נוכל למצוא אותו? התשובה הבודהיסטית תהיה כנראה כאן ועכשיו, בעולם הזה, בחיים הללו. אם יש מדד כלשהו שבאמצעותו ניתן לקבוע מהי "משמעות החיים" מנקודת הראות הבודהיסטית, הרי שהוא חייב להיות בסביבה הקרובה שלנו. למעשה, הוא נמצא עמוק בפנים, והוא כמעט טריוויאלי. המדד, בעיני, הוא האושר. כך סבור גם הדלאי לאמה, שאמר: "אני מאמין שמשמעות החיים שלנו היא החיפוש אחר האושר. בין אם אתה אדם מאמין ובין אם לא, בין אם אתה מאמין בדת זו או בדת אחרת, כולנו מחפשים משהו טוב יותר בחיים."
התשובה הזאת עשויה להישמע פשטנית. אחרי הכול, ברור שהאדם רוצה להיות מאושר; אין בכך שום דבר חדש. מי שמחפש אחר משמעות החיים עדיין ישאל את עצמו באיזה אופן בדיוק יהיה מאושר. האם כדי להגשים את עצמי עליי להיות אמן או איש עסקים או דוגמנית? האם משמעות חיי טומנת בחובה הקמת משפחה או אולי דווקא חיי נזיר מתבודד?
הנקודה היא ששאלות מעין אלו מבטאות באותה הצורה ממש את התפיסה הישנה והמוטעית שלנו בנוגע לאושר, כלומר, את המחשבה שהאושר מגיע מאובייקטים חיצוניים. כשם שאנחנו מורגלים להאמין שהאושר יגיע מהאוכל, מבן הזוג או מהבגדים שקנינו, כך, בשאלות אלו, אנחנו ממשיכים להאמין שהוא יגיע מצורת חיים חיצונית כזו או אחרת.
לפי הבודהה, התנאים האמתיים לאושר תלויים בטיפוח של מצבי תודעה מיטיבים, כמו חמלה, אהבה חברית והרפיה רגשית ובסילוק הרעלים המנטליים – הכעס, התשוקה והבורות. כמעט בכל צורת חיים שנבחר, למעט חריגים ברורים, נוכל לטפח את מצבי התודעה החיוביים ולסלק את אלו השליליים. בכל אחת מדרכי החיים נוכל ליצור את התנאים לחיים מאושרים. הנזיר אנטוניו סאטה הזכיר לי פעם, בזמנים של חיפוש עצמי, שהדרך אל האושר לא חייבת לעבור דווקא דרך נזירות. "יש אנשים שחיים באושר כשהם נמצאים בזוגיות או משפחה," הוא אמר, "ולעומת זאת, יש כמה וכמה נזירים מאוד אומללים."
אז אם תרצו, על שאלת משמעות החיים אפשר לענות דרך פניה למנגנון הבסיסי והראשוני ביותר שלנו, שהוא החיפוש אחר האושר וההתרחקות מהסבל. ויותר מכך, משמעות החיים היא השחרור מהסבל בדרך הנכונה, כלומר דרך תרגול רוחני שיחולל שינוי תודעתי. אבל מי שבאמת מבין את האמת הזאת לא עוצר כאן, ועבורו משמעות החיים רחבה יותר: לפעול בעולם מתוך חמלה, ולבקש את אושרו של כל אדם ויצור חי שבהם הוא פוגש.
הסיבה לכך היא לא רק ההבנה כי כל יצור חי, ממש כמונו, מחפש אחר חיים טובים ומאושרים ומבקש להתרחק מהסבל, אלא שבחמלה טמון החופש שלנו עצמנו מהסבל. "מניסיוני המוגבל מצאתי," אומר הדלאי לאמה, "שככל שאנחנו דואגים לאושרם של אחרים כך גדלה תחושת הבריאות הנפשית שלנו. טיפוח של רגשות קרובים וחמים כלפי אחרים ממקם את התודעה במצב נינוח באופן אוטומטי. הוא עוזר להסיר כל פחד או חוסר ביטחון שעשויים להיות לנו, ונותן את הכוח להתמודד עם כל מכשול שבו נפגוש. זהו המקור העיקרי להצלחה בחיים."
כפרפראזה על שירו של דוד אבידן, אפשר לומר כי "מה שמצדיק יותר מכל / את החמלה כלפי הכאב הגדול / היא העובדה הפשוטה, החותכת / שאין לנו לאן ללכת."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם