טינופת כאן ועכשיו: מסע אל ארצות הזן, פרק 2
רובע הזונות בבומביי. איזו טינופת. מה ההרגשה הזאת, המכוּנה "כאן ועכשיו"? האם אפשר להיות רק בהווה? אני חושב שחוויתי זאת פעמיים, מזמן, לפני שנה, בַּאָרץ. גיל אלון ממריא להודו
איזו עיר. אני חושב שאני מאוהב בה. נדמה לי. הזוהמה. הריח. הטינופת. הטירוף. עכשיו חג. דִיוָאלִי. ראש-השנה ההודי. בשבע בבוקר העיר מתעוררת בזיקוקים ובפיצוץ חזיזים. מתקלחים בתעלות. גרים בביוב. ואני אורח במכונית ממוזגת. משטרה מלָווה מאחור. שומר מיוחד מרחיק קבצנים. זה עוד לא נתפס. אני מרגיש נוח. לא מזועזע מדי. אולי ציפיתי לגרוע יותר. אולי הזעזוע עוד יגיע.
עכשיו כבר ערב. השמיים מלאים זיקוקים. והריח
כל-כך הרבה תורות ודתות מדברות ומתעקשות על כך שהאדם יוצר לו את מציאותו. הוא אחראי לדברים הקורים לו. איך זה פועל בהודו? מי שנולד ברחוב ואין לו כל אפשרות להתקדם מן המעמד הזה והלאה, לעולם יישאר חסר בית. לעולם יישאר באותו מצב. איפה כאן הבחירה? איפה יצירת המציאות? האם השאלה הזאת מטרידה אותם בכלל? החג נמשך. בביבֵי השופכין מקשטים בפרחים לכבוד החג.
בביקור בביתו של הנהג השתחַווּ לנו ונגעו בכפות הרגליים שלנו. איזו בושה. ובאמצע שכונת העוני אני יוצא ונכנס למכונית פאר וכולם הופכים ראשיהם ומביטים. אני חש קצת גאווה, כאילו אני חשוב. איזה קשקוש. איזו בושה. אני עוד לא מבין שזמנִי ביָדִי. אני עוד לא מבין. ועכשיו הכול פרוּשׂ לפנַיי, ומה?
גבהים, עומקים, נשמות באות והולכות. סוֹגְיאֵל רִינְפּוֹצֶ'ה כותב על הארעיות, שזה הדבר הבטוח ביותר בחיים. הארעיות. זה כל-כך מובן לי בראש, אבל לא ברגש, לא בתחושות. מדוע הפחד הזה להישאר לבד, עירום-חשוף מבלי שיש לך דבר לעשות או להתעסק בו? אולי מפני שיודע אני שאין לי עדיין הבנה של הארעיות, ואינני יכול לקבל אותה באהבה.
חשבתי שעיסוק במוות בצורה כמעט יומיומית הוא דבר פסול שחייבים להיפטר ממנו, והנֵה ב"ספר המתים והחיים הטיבטי" כותב רִינְפּוֹצֶ'ה שמוכרחים לזכור זאת כל רגע. הנֵה יש לכך לגיטימציה. ואז צריכה לבוא החמלה. כמובן, אבל איפה החמלה כשאני מתעלם מן הילדים הקבצנים בבומביי. מה יהא עליי אם אתן מכספי לכל אחד שנקרה בדרכי? האם אפשר לתת מעט למספר קטן של קבצנים וליתר לא? עד מתי החמלה?
בביקור ב"דוֹבִּי-גָת", המכבסה הענקית של בומביי, הרגשתי צורך מיידי להלֵך בתוך הזוהמה ולא להסתפק במבט עילי מן החומה.
ובדיסקוטק, בלילה, אסור לעלות על רחבת הריקודים עם משקה ביד או סיגריה ו... אסור לרקוד לבד, ללא בת-זוג. ובחוץ אנשים ישֵנים על המדרכה. והרחובות המזוהמים מלאים באורות צבעוניים. חוטים ושרשראות של מנורות מהבהבות בשלל צבעים.
את פְּרָאטֶק פגשתי במטוס. הודי שעובד בישראל ומדבר עברית. נסענו יחד לבית הוריו בצפון בומביי. שאלתי אותו אם כל האנשים הגרים ברחוב, או בבתים עשויים מסמרטוטים, או בפחונים, מצליחים לשרוד בגלל האמונה שיש עוד הרבה מחזורי חיים, וזה מה שנגזר עליהם הפעם, ויש כאן השלמה שלֵווה עם מצבם. והוא אומר שלא. לדעתו הם מתוסכלים, רע להם. אין הם יודעים אם יאכלו משהו בשבוע הבא.
שוב ארוחת ערב במשפחה הודית ממעמד בינוני-גבוה. זוג כל-כך נחמד. ילדים מקסימים ומתוקים. ותוכי. ובבית ארבעה עבדים במטבח, על הרצפה. והמשפחה מתייחסת אליהם כאל אבק. אפילו לא תודה בזמן ההגשה, אפילו לא פנייה מנומסת לבקשת דבר-מה. נראה שאם לא זה, לארבעת העבדים לא היה בכלל בית. כל-כך הרבה אנשים ישֵנים ברחובות, בשווקים, בתעלות, בביוב, על המדרכה.
היום, ביום החמישי בבומביי, שוב נפילת הרוח. הכול נראה איטי ומתמשך. אני עדיין מחפש את התחושה הזאת, המרגיעה, שיהיה טוב בכל מקום שאהיה. אני מצליח לגעת בתחושה הזאת. לפעמים אני מחזיק בה ימים שלמים. ואז, לפתע, היא נעלמת, בלי סיבה, כביכול, וחוזרת, בלי סיבה, כביכול. אף פעם לא תיארתי לעצמי שיומן יהווֶה פורקן. והנֵה, לפחות בימים אלה, היומן הוא צורך. כמה הרבה עוד מחכה לי. אני מוכרח לחזור אל התחושה החגיגית של ההרפתקה. אני יודע שבכל הרגעים שאני צריך פתאום את עבודתי, תעסוקתי, זו בריחה, לא להישאר עם עצמי. אבל זאת המשימה בשנה הזאת: לפגוש את עצמי ללא הכיסויים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם