ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

שאלה קיומית: זה מה שזה, פרק 11

המוח שלכם קַווִי, חושב מִפֹּה לְשָׁם, לכן מאוד קשה לכם לתפוס את ההוֹוֶה הנצחי. אבל בין אם תבינו או לא – זה הדבר היחיד שיֵש

גיל אלון | 11/8/2011 12:24

תגיות: בודהיזם, זן, מאסטר, מדיטציה, חיים ומוות, גיל אלון, זה מה שזה

במעשה היצירה כלולה הלידה וכלול המוות. שניהם לא יכולים להיות ואף פעם לא היו נפרדים. במעשה היצירה אתה בורא וממית באותו זמן

להקדמה

*

גיל: פתאום באה לי לראש השאלה על חיים אחרי המוות.

יוֹ: אמרתי לך כבר ודיברנו על זה שיש רק הוֹוֶה נצחי. אז איך יכול להיות דבר כזה 'אחרֵי'?

גיל: כן, וגם הזכרתָ חיים קודמים שלי, אלה שחוויתי במפגש עם יוֹנִי לָהָב.

יוֹ: נכון.

גיל: אז איך אתה מסביר את זה?

יוֹ: גם זה במסגרת ההוֹוֶה הנצחי.

גיל: אז החיים ההם קרו פעם או לא?

יוֹ: הם קורים עכשיו.

גיל: איך זה יכול להיות? איך אפשר להבין את זה?

יוֹ: עוד פעם אני אומֵר: אתה מחפש דברים בַּהבָנָה, אבל הם לא בַּהבָנָה.

גיל: בסדר, אז איך לחווֹת את זה?

יוֹ: אתה כבר חוֹוֶה את זה.

גיל: מה זאת אומרת?

יוֹ: כן. זה באמת הדבר הכי קשה לכם לתפוס. בגלל שהמוח שלכם הוא קַווִי. חושב מִפֹּה לְשָׁם. אז מאוד קשה לכם לתפוס את ההוֹוֶה הנצחי. אבל בין אם תירצו או לא, בין אם

תבינו או לא – זה הדבר היחיד שיֵש. אתה חושב שסתם שֵׁם האלוהים הוא יהוה? יהוה – זה הוֹוֶה והווָיָה. זהו. לא שום משמעות אחרת.

גיל: אז מה קורה כשמתים?

יו: מִשתנים.

גיל: מִשתנים לְמה?

יו: לְאספקט אחר של ההוֹוֶה הנצחי.

גיל: האם ההוֹוֶה הנצחי הוא כל מה שיֵש?

יוֹ: בדיוק! בינגו! שני המושגים זהים.

גיל: זאת אומרת, אם כל מה שיֵש זה ההוֹוֶה הנצחי, אז אני הוא כל מה שיֵש, אני הוא ההוֹוֶה הנצחי.

יוֹ: יפה מאוד.

גיל: וכשאני אומר 'אני' זו רק מילה כדי לסבר את האוזן, אבל בעצם זה הכול. וכשמתים רק מִשתנים לְאספקט אחר של הכול.

יוֹ: כן! ברוך השם! הבנת משהו.

(הפסקה בכתיבה)

גיל: רגע, רגע! האם מודעוּת כלשהי עוברת משינוי אחד לשינוי אחר?

יוֹ: גם המודעוּת משתנֵית.

גיל: מה זה אומר?

יוֹ: די! מספיק להיום.

הספרים הטובים שקראת, המאסטרים החשובים שפגשת – הם אלה שעזרו לך להתחיל לראות ולהתקרב אל ההוֹוֶה הנצחי

*

גיל: אני חוזר עכשיו מחזרה בַּתיאטרון ואני כל כך מרומם, כל כך מרוגש. ואני נזכר בַּשאלה ששאלתי אותך כשהייתי בהולנד: 'למה אני מרגיש נבוּל כשאני לא יוצר?', ועניתָ: 'כי הנבילה היא היצירה'. אולי עכשיו אתה יכול להסביר יותר?

יוֹ: הכול הוא יצירה כל הזמן. אבל כשאתה עושה את זה למרכז חייךָ, אתה חוֹוֶה אותה באופן יותר אינטנסיבי. במעשה היצירה כלולה הלידה וכלול המוות. שניהם לא יכולים להיות ואף פעם לא היו נפרדים. במעשה היצירה אתה בורא וממית באותו זמן. בשעת המעשה הזה משתחררת אנרגיה מאוד גבוהה.

*

גיל: הליכת הבוקר שלי היתה חוויה! אמרתָ והסברת כל כך הרבה דברים חשובים ומהר, שממש התחננתי בפניך לחכות עד שאני אגיע הביתה ואוכל לכתוב. פחדתי שאשכח את מה שאמרת.

יוֹ: הייתי צריך להרגיע את הספקות שלך.

גיל: התחלתי לחשוב שאולי כל הדיאלוג שלנו הוא בסך הכול העתק של כל מיני ספרים שקראתי, ומידע שצברתי, ושכל הדבר הזה בכלל לא מקורי.

יוֹ: טוב, אז עכשיו אתה בחזרה בבית ואפשר לעשות סדר בדברים.

גיל: אל תשכח כלום.

יוֹ: אני אשתדל. קודם כל, מקוריות לא קיימת, זאת המצאה שלכם. אם הכול קיים, איך יכול להיות לו מקור כלשהו? במילים אחרות (אם משתמשים בַּהמצאה שלכם), אפשר להגיד שהכול הוא המקור של עצמו. אבל שים לב: למקור הזה, שאין לו מקור, והוא המקור של עצמו, יש אינסוף גוונים ואינסוף התגלמוּיות.

הספרים הטובים שקראת, המאסטרים החשובים שפגשת – לכולם היתה הבנה וראִייה אל תוך ההוֹוֶה הנצחי. והם עשו את זה בַּגָווָן שלהם, בַּגילוּם שלהם. והם אלה שעזרו לך להתחיל לראות ולהתקרב אל ההוֹוֶה הנצחי, ואל הפרקטיוּת המשתמעת ממנו. אז כמובן שהם השפיעו עליך. כמובן שהם חלק ממך. וגם אתה, עכשיו, יוצר את הגָוון שלך בַּגילוּם שלך, ובכך גם אתה תעזור לאחרים לראות ולהתקרב אל ההוֹוֶה הנצחי בַּגָוון ובַגילוּם שלהם.

גיל: ומיהם אותם אנשים שבאמת מעתיקים מאחרים?

יוֹ: אלה אנשים שעוד לא מבינים, ולכן לא רואים שלמקור שאין לו מקור והוא המקור של עצמו יש אינסוף גוונים וגילוּמים. או בפשטות, הם אינם מאמינים לעצמם שהם יכולים להיות יצירתיים ולכן הם נמלטים אל ההעתקה.

*

גיל: במקלחת חשבתי על זה שהחודש זה יום ההולדת שלי.

יוֹ: אני המַתנה ליום ההולדת שלך.

גיל: זה לא משהו צנוע לומר.

יוֹ: אני אף פעם לא אמרתי שאני צנוע. צניעות היא בזבוז זמן.

גיל: זה דבר קשה מה שאתה אומר.

יוֹ: אני מדבר על עצמי, לא על אחרים. חוץ מזה צניעות באה מעצמה. אם אתה עובד על צניעות זה מלאכותי.

*

גיל: למה המוות הוא בלתי נתפס?

יוֹ: כי המוות לא שייך לַתחום של תפיסה.

גיל: תסביר יותר.

יוֹ: כל מה שבקשר למוות – אין מה לתפוס.

גיל: ובכל זאת. אדם ישנו ולפתע באחת הוא איננו וקשה לתפוס את זה.

יוֹ: זה בגלל שקשה לכם לתפוס את היֵש. לכן גם קשה לכם לתפוס את האֵין. ועוד יותר קשה לכם לתפוס שהיֵש הוא האֵין.

גיל: בסדר, כל זה מובן בתיאוריה, אבל מה לעשות עם התחושות, עם הרגשות?

יוֹ: התחושות והרגשות לא מנותקים מן התפיסה. התפיסה היא הסיבה לרגשות והרגשות הם הסיבה לַתפיסה. אז אם קשה לתפוס את היֵש, כמובן שיתעורר רגש כאשר היֵש הופך לפתע לאֵין. וכשקשה לתפוס את האֵין, כמובן שיתעורר רגש כאשר האֵין הופך לפתע ליֵש. לכן כבר אמרתי שעצב הוא לא בהכרח הרֶגש המתאים כשהיֵש נעלם, ושמחה היא לא בהכרח הרֶגש המתאים כשהאֵין נעלם.

גיל: אז מה לעשות פרקטית?

יו: לחווֹת את זה, להרשות לזה להיות.

גיל: ואז?

יו: אין ואז. זה הדבר היחיד שאפשר לעשות.