זהות היא קשקוש: זה מה שזה, פרק 13
פיתחתם ציוויליזציה שבה מפותחת התפיסה שאתם או כל אחד מכם הוא מישהו. התפיסה הזאת היא שקר וכזב. האמת היא שאף אחד הוא לא מישהו. כל אחד הוא כלום
*
גיל: לָמה אנחנו צריכים לקַבֵּע דברים? מאיפה הצורך החזק הזה לְהִצַמְדוּת?
יוֹ: זה באמת דבר מאוד מעניין. אני אנסה לנסח את זה ברור. יש לכם תחושה בסיסית שהכל חולף.
הכל. בלי יוצא מן הכלל. ולכן אתם מנסים לקבע דברים. בית, עבודה, יחסים, לא חשוב מה. הקיבעון נותן לכם את תחושת הביטחון, שכביכול מה שחולף – לא חולף. וכל זה מאוד מעניין. אמרתי בהתחלה שיש לכם תחושה שהכל חולף, אבל זוהי רק תחושה. שום דבר לא חולף, יש רק תחושה שזה חולף. אז אם שום דבר לא חולף, אין מה לקבֵּע כי הכל קבוע.
גיל: זה לא קל, די קשה לתפוס את זה.
יוֹ: כן. זה שייך לַהוֹוֶה הנצחי שאני מדבר עליו כל הזמן. אם כל מה שיֵש קיים עכשיו, זאת אומרת – הוא לא חולף. 'חולף' אומר "היה", "ישנו" ו"יהיה" – כל זה הוא רק תחושה. לכן, אם הכל ישנו אין מה לקבֵּע וההִצַמְדוּת הופכת למיותרת.
*
גיל: אמרת לי משהו כשהתקלחתי. תגיד לי אם אני מנסח את זה נכון: "הקשיים נגמרים רק כשההִצַמְדוּת לקשיים נגמרת".
יוֹ: בדיוק.
*
גיל: למה אתה נותן לי את כל המידע הזה?
יוֹ: כי אני צריך להגיד אותו ואתה צריך לכתוב אותו.
גיל: אבל למה, בשביל מה?
יוֹ: כבר דיברתי על זה באחד הדיאלוגים הקודמים ואין צורך לחזור על זה.
גיל: אני מוּדע לזה שזה חשוב ושזה תהליך מדהים שאני עובר. אבל הכל מלוּוֶה בתחושת מועקה, כאילו אבן רובצת עלי.
יוֹ: חכה, בבקשה חכה בסבלנות.
*
גיל: אני מסתובב בעולם כבר הרבה שנים. ב-35 מדינות וטריטוריות עד כה. בכל מקום אני רואה אנשים מאמללים אנשים. אנשים הורסים את החיים של אנשים. הורים מאמללים ילדים, מורים מאמללים תלמידים, מעבידים מאמללים עובדים, מנהיגים מאמללים נתינים, חברים מאמללים חברים. מה קורה פה?
יוֹ: זהו. זה מאוחר מדי.
גיל: מה מאוחר מדי?
יוֹ: אתם מותחים את החבל עד לקצה היכולת ובסוף הוא יִקַּרע.
גיל: מה זאת אומרת?
יוֹ: אל תלחץ לקבל תשובה, היא אולי לא תהיה נעימה לשמוע.
גיל: אבל אני חייב לשמוע.
יוֹ: טוב. זה מאוחר מדי. האנושות לא תהפוך ליותר טובה. היא רק תהפוך ליותר רעה ואז ליותר טובה.
גיל: אבל זה נורא מפחיד.
יוֹ: זה לא נורא מפחיד. כל זה קרה בגלל הפחד.
גיל: הפחד ממה?
יוֹ: הפחד מעצמכם. כשאתה מפחד מעצמך אתה מוכרח גם לפחד מן האחר.
גיל: למה אנחנו פוחדים מעצמנו?
יוֹ:
גיל: בבקשה תנסה.
יוֹ: פיתחתם ציוויליזציה שבה מפותחת התפיסה שאתם, או כל אחד מכם, הוא מישהו. התפיסה הזאת היא שקר וכזב. האמת היא שאף אחד הוא לא מישהו. כל אחד הוא בעצם כלום. שום דבר. בִּפְנים בִּפְנים אין לאף אחד שום זהות, שום שייכות, שום אישיות. את האמת הזאת כל אחד יודע. בִּפְנים בִּפְנים כל אחד יודע. אלא שאתם לא יודעים מה לעשות עם הידיעה הזאת. בגלל התבנית שהמצאתם, התבנית שבה יש אישיות, שייכות, זהות – חייתם בשקר.
חייתם חיים מלאכותיים. מעמידים פָּנים שיֵש זהות, שיֵש שייכות, שיֵש אישיות. לכן ההסתכלות פנימה הפכה לַדבר הכי מפחיד עלי אדמות. כי אם תסתכלו פנימה, לבד, בשקט, תגלו שאין אישיות, אין שייכות ואין זהות. אמת שאתם יודעים ומסתירים מעצמכם. ואם תראו את האמת הזאת, לא תדעו מה לעשות איתה, ואתם מפחדים שתשתגעו, שיקרה משהו רע.
גיל: הבנתי. למה התוצאה של זה היא שהאדם מפחד גם מהאדם האחר?
יו: את זה עוד יותר קשה להסביר.
גיל: בבקשה תנסה.
יוֹ: האדם שחי בפחד מעצמו לא יכול להיות פתוח, אוהב וזורם אל האדם האחר. וגם האחר שמפחד מעצמו לא יכול להיות פתוח וזורם. כך נבנֶה הקיר, כך נבנֶה הקיר של חוסר האמון באדם האחר. האדם שחי עם שקר כמעטפה החיצונית, ועם אמת (שהוא לא יודע מה לעשות איתה) כגרעין פנימי – מטפח צרכים להגן על מסיכַת השקר שלו, בִּמְקום לפתח דרכים לחשוף ולהוציא את האמת שלו. וכך המצב רק הולך ונהיה יותר גרוע.
גיל: מה לעשות?
יוֹ: אין מה לעשות. אי אפשר, בבת אחת, לקחת לאנשים את הזהות והשייכות. כולם, בכל התרבויות (חוץ מהתרבויות הנאורות שאתם קראתם להן פרימיטיביות), כולם חושבים שאלה ערכים חשובים. להכיר בכך ששייכות וזהות הן קשקוש, שזהות ושייכות הן משא כבד ומיותר לוקח הרבה זמן. אבל תזכור שמבחינת ההוֹוֶה הנצחי הזמן שזה לוקח לא משנה.
גיל: אז מה לעשות בינתיים?
יוֹ: לתת אהבה, כמה שיותר, לתת אהבה לכל אדם, לכל חיה ולכל חפץ.
(אני מסיים לכתוב את השיחה הזאת, מניח את הדפים על הרצפה ונשאר בתנוחת המדיטציה. אני מגלה שהגוף שלי מתנדנד קדימה ואחורה. בקצב איטי ואחיד. השמש שולחת קרניים אל הפָּנים דרך החלון. אני מוצא את עצמי מודֶה לשמש ומשתמש במילה 'שמש' בסנסקריט: 'סוּרְיָה'.
כעבור כמה דקות אני מחליט לרדת אל אחד מבתי הקפה השכונתיים לקפה הפוך ומאפה פּוֹרְטוּגָליים. מיד עם פתיחת דלת הבית אני שומע קול מתוק של ילדה קטנה אומרת לי שלום בצהלה גדולה עוד לפני שראתה אותי. אנחנו יורדים יחד במעלית וכולה שמחה סוחפת. אני יוצא מן היציאה של הבניין וּלְפַנַי שלושה בלונים קשורים למעקה המדרגות שמובילות לרחוב. אחד מהם בצבע סגול ובצורה של לב. בחצר ילדים חוגגים יום הולדת).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם