האהבה מטא: אהבה ללא גבולות נוסח הבודהא
לא מעטים מזהים את תרגול המטא כגבול הדק שבין בודהיזם לבין סדנאות ניו אייג', בין מדיטציה לבין דובוני אכפת לי. אביגיל גרץ מסבירה למה הם טועים
המילה metta מקורה בשפה הפּאלית. בעברית היא נשמעת לא סקסית ואולי אפילו מרתיעה כמו גופה מתה, ובאנגלית היא מתורגמת כ-loving-kindness. וביחס למקור, יש לה משמעויות רבות שקשה לתרגם במילה אחת לעברית. כולן קרובות למילים כמו ידידות, טוב לב, אדיבות, נעימות, אכפתיות, חסד וכמובן אהבה. זו אינה אהבה אקסקלוסיבית, אלא יחס חסר העדפה המבטא רצון עז לרווחה ולאושר של הזולת. כדברי הסוטה, זוהי "תודעת אהבה חובקת-כל למען הכול בכל היקום". כלומר, לא רק שהאהבה לא מתה אלא שהיא הדבר שכמו הנשימה מקיים אותנו בחיים.
עבור רבים, ההתנסות הראשונה בתרגול של מֵטַא מעוררת מבוכה, התנגדות ורתיעה. משום מה, שליחה של איחולי אהבה לאנשים מזכירה לנו את דובוני איכפת-לי המתקתקים, השולחים קרני אור. ולמרות שזה יכול להיות משהו מאוד קטן שמועיל למישהו אחר, כמו לאחל ביטחון בכל פעם שאנחנו חוצים את הכביש או להחליט תמיד להחזיק את הדלת עבור זה שבא אחרינו, קשה לנו לחשוב על הבעת טוּב לב סתם כך.
מורה תאילנדי בשם בודהא-ראקיטה מציע להתחיל את התרגול כשאנחנו מדמיינים את עצמנו מחייכים אל עצמנו בראי, ולעבור הלאה ולדמיין את כל מי שאנו מעלים בעיני רוחנו כמחייכים אלינו. מדהים שמשהו כל-כך חיובי כמו חיוך, אפילו רק כמו דמיון של חיוך, מעורר בנו רתיעה.
המורה המפורסמת ביותר במערב המלמדת מדיטציית מֵטַא, שרון זלצברג, סיפרה שב-1985, אחרי שכבר היה לה קילמוטרז' מכובד על הכרית, היא קיבלה תרגול במנזר בו שהתה בבורמה, בו עליה לחפש את הטוב בעצמה ובכל מי שהיא מכירה. מייד עלתה בה התנגדות עזה. היא חשה שהיא לא רוצה לעשות את התרגיל, וחשבה שהיא אפילו נרתעת מאנשים שעושים "דברים כאלה". אבל ככל שהזמן חלף והיא עשתה את התרגול, היא הבינה שהוא לא נועד להשלות אותה שהכול טוב, אלא להגמיש את הלב ומשם את התודעה כולה.
זלצברג הבחינה גם שהרבה יותר קל לה למצוא משהו רע במישהו, אבל מהרגע שבו היא חשבה על הדבר האחד הטוב בו, פתאום דברים נראו לה אחרת. הרע עדיין היה שם, אבל נוסף לו דבר מה חדש. היא ראתה איך, כמו פקעת חוטי צמר, דברים נפרמים. איך אהבה ממיסה את השכבות, מרככת את ההתנהגות האוטומטית ומראה לה את הבסיס המשותף של החיים של כולם.
כולם, אבל כ-ו-ל-ם, רוצים להיות מאושרים, וזה הדחף שמאחד אותנו ולאו דווקא מפריד כפי שנדמה לנו. לימים היא כתבה שכשקשה לנו לראות את הטוב שבתוכנו או באנשים אחרים, אנחנו יכולים לפחות לגעת במשאלה הבסיסית שלנו להיות מאושרים ולומר לעצמנו שכשם שאנחנו רוצים באושר, כך רוצים בו כל הברואים, ללא יוצא מן הכלל.
שֵם נוסף למדיטציית מֵטַא הוא "מדיטציית אהבה ללא גבולות".
זו הסיבה לכך שאני נוטה לתרגל מֵטַא במיוחד כשאני נוסעת ושוהה בבני ברק: שם הכי זר לי והכי קשה לי. המעבר בין תל אביב לבין בני ברק הוא עצום, ובכל פעם, במהלך הדרך הקצרה, אני מבחינה בשכבות שקיימות ומועמסות בראשי ביחס למפגש הצפוי. ואז אני מבחינה גם בהתמוססות שלהן, במהלך המפגש, כשאני פותחת את הלב שלי לנשים "הנמצאות" בקצה הכי רחוק ממני של המפה הפוליטית, הרעיונית, הנפשית והיומיומית.
השלב החשוב ביותר בתרגול המטא הוא זה שבו אנו מכוונים אותה כלפי מי שיש לנו איתו קונפליקט. מי שקשה לנו לסלוח לו, מי שיש לנו כלפיו כעס או פחד. בכתבים הבודהיסטיים אדם כזה מכונה "אויב". זהו שלב חזק בתרגול, כי האויב או האדם שיחסינו איתו כרוכים בקשיים מסמן את המגבלות שלנו לעומת היכולת שלנו לשלוח, לפחות באופן רעיוני, איחולי אהבה ואושר. תרגול מדיטציית מֵטַא מכוון אותנו להיות כמו השמש, שמסוגלת לזרוח על הכול.
בקיץ האחרון שהיתי בדרום צרפת, בתוך מרחבים אינסופיים של אדמה עליהם זרחה השמש. לפני מאות שנים האזור ההוא עמד במוקד הסכסוך עקוב הדמים בין אנגליה וצרפת, ועכשיו היו שם מישורים רחבים, פסטורליים, ואנשים רבים מלאומים שונים התנהלו בשלום. "מישורים רחבים של תקווה", כפי שאומרת רות דולרס וייס בשיר אהבה מקסים.
אצלנו, לאדמה קשה להנביט תקווה. מחסומים סביב לה, מסעי לוויות מתמשכים, שנפגשים ומציתים עוד מסעי לוויות. אנחנו, בני האדם, קיבלנו את הברכה ואת הזכות לשהות על האדמה, ועלינו לעשות את המיטב כדי לשמור עליה ועל כל מי שנמצא עליה - ולא להשתמש בה כמקור לאיבה ולמוות. להצמיח עליה דברים ללא שיפוט, כולל את עצמנו. האם ראינו את האדמה אי-פעם מתנגדת לעשבים, או מעדיפה את השושנים? חוסמת את הדרך בפני נמלים ומסדרת מסלול מיוחד לאריות?
חשוב להבין שאלו לא אמירות פוליטיות. לתרגל מֵטַא זה לשתול זרעים של אהבה תוך שאנחנו סומכים על הטבע, על הזמן שידאג לכך שהזרעים שלנו יפרחו. חלק יצמחו מהר וחלק לאט ומעט, אבל התוצאה פחות חשובה, אלא יותר הזריעה שלנו. בכל פעם שבה אנחנו יוצרים התכוונות במודעות שמכוונת לאושר שלנו או לאושר של אחרים, אנחנו ממלאים את העבודה שלנו שהיא זריעת זרעי אהבה.
כישראלים אנחנו נוטים להגיב באופן מאוד אישי ומזדהה עם גבולות המדינה, עם האדמה, עם האנשים ש"מייצגים אותנו". בדיוק בגלל המורכבות שיש כאן, עלינו לנצל את ההזדמנות ולאתגר את הלב שלנו. המורה מרטין איילרוד, שלימד בדרום צרפת, אמר שאין גבולות ללב הנפתח כי כל דבר הופך יעד להתאהבות. זה מתחיל בנשימה: "וואו, הנה מה שמקיים אותי"; "ווואו הנה באה עוד נשימה אחת" - ועד בנאדם שמחייך אליי אפילו שהוא מלאום אחר. בטח גם הוא רוצה להיות מאושר.
שי שוורץ כתב ב"מה עוד אמר הבודהה", כך:
"פעם אחת הבודהה ייעץ לנזירים שנשלחו ללמד בכפר שהיה עוין לתורתו באופן הבא: ייתכן שהם יפנו אליכם בחיבה או בגסות. ייתכן שיפנו אליכם לשם תועלת או לשם נזק. ייתכן שיפנו אליכם עם רצון טוב או עם שנאה. בכל מקרה, עליכם לאמן את עצמכם: התודעה שלנו לא תושפע ולא נדבר רעות. אנו נישאר סימפטיים, עם רצון לטובת אנשים אלו, עם לב מלא רצון טוב וללא שנאה. אנו נמשיך לחדור, להתפשט אליהם עם מודעות ספוגה ברצון טוב, אנו נמשיך לחדור ולהתפשט אל כל העולם עם מודעות ספוגה ברצון טוב, בדומה לאדמת העולם: שופעת, רחבה, עצומה, חסרת עוינות וחסרת איבה. כך עליכם לאמן את עצמכם".
מה שהיה נכון לפני 2500 שנה נכון גם היום, עם האנשים שמשתכנים איתנו על אותה חלקת אדמה. עלינו לעבור את ודרך המחסומים הנפשיים, הגופניים והחיצוניים המושמים עלינו והמפרידים בינינו. לטפח בלבנו אהבה חברית אינסופית, להגדיל את המעגלים ולהרחיב ללא אבחנה את היכולת שלנו לאהוב.
ביום רביעי ה-3.11 יתקיים בבית הסנגהה של עמותת תובנה, מפגש העוסק בפתיחת הלב בחיים של סכסוך עם המורָה זוהר לביא. פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם