זמן של שינויים: על בומבמלה ברוטשילד וגם שינויים פנימיים
הבודהה הזמין אותנו לא להיות בטוחים כל כך מי אנחנו ולא לדעת מה יביא איתו השינוי אלא פשוט לחוות אותו. אביגיל גרץ עוזבת את העיר, ולא רק בגלל האהבה
זהו זמן של שינויים. כלליים כמו מחאת האוהלים המרגשת, המסמנת שינוי ולו בגלל מראה שדרת רוטשילד בשבועיים האחרונים, ופרטיים כמו כל שנה כשמתחיל אוגוסט, החצי השני של החופש הגדול. זמן שבו יש אפשרות לנסות ולהספיק עוד קצת מכל מה שלא הספקנו, או להבין שלהפך, עוד מעט החופש נגמר ובכלל לא נחנו.
זמן שבו מתחילים לעכל שעולים כיתה, אולי נפרדים מחברים, ממוסדות חינוך, מעבודה, מתחילים לפגוש את המקומות החדשים, להירשם לשיעורים באוניברסיטה ואולי הלחוצים במיוחד כבר
גם אל פתחי הגיע שינוי גדול. עזבתי את תל אביב אחרי שלוש עשרה שנה. ולא רק זה, עזבתי לכפר קטנטן בהרי ירושלים שאפילו אין בו מכולת. ואם זה לא מספיק, עברתי בשביל לחיות עם בן זוג בפעם הראשונה, בגיל שלושים וחמש.
השיר אומר שלא עוזבים את העיר עבור אף אחד, אבל אני רוצה להציע לו תיקון, עוזבים עיר כשזה עבור עצמך. יותר נכון, עבור משהו שהוא גדול ממך, משהו שיאפשר לך לצאת מגבולות עצמך, להשתנות ולהתקרב אל החופש מעצמך.
הבודהה הצביע על השינוי, על הארעיות בחיים ובשפתו אניצ'ה, כעל אחד משלושת מרכיבי המציאות. העניין הוא שרובנו נאבקים בשינוי. בשינויים של הגוף ושל הטמפרטורות ושל אנשים שנפרדים מאתנו ושל הרגלים. כמעט לכל שינוי אלא אם כן מדובר בהעלאה במשכורת, אנחנו מגיבים בשליליות.
למרות שהחבר והבית מקסימים, ובחרתי בשניהם, חווית השינוי מרגישה לעיתים גדולה עליי, סתם מתוך הרגל. הבודהה סימן את האפשרות לקבל את הארעיות שהחיים מזמנים, לקבל עבור עצמנו על מנת להשתחרר קצת מעצמנו ולהגדיל את מנת אושרנו. אין טעם להיאבק במשהו שמרכיב את המציאות. זה כמו להילחם בשמש ששוקעת.
להתמסר לשינוי זה תמיד הדבר הטוב ביותר לעשות. לא בגלל שהוא בהכרח מגלגל לפתחנו דברים או אנשים טובים יותר אלא כי הוא כל הזמן קורה. השינוי הוא חלק מהעולם. כשהשמש שוקעת, האם לא מוטב לנו במקום להתבאס על עוד יום שעבר ולא הספקנו את כל הרשימה שלנו, לעצור לרגע יחד איתה ולהתפעל מגודל השינוי? לחוש את הצניחה של הטמפרטורה ושל האור, לחגוג את הגעת היתושים (כי הם יגיעו בין כה וכה, לפחות בהרי ירושלים) ולהיערך לקראתם, במקום כל ערב להתבאס, לכעוס על השינוי ולהתארגן למלחמה.
ההבנה שלנו את טבע העולם מפחיתה את הסבל שקיים בו. ההסתכלות כמובן לא מספיקה. אנחנו צריכים להתקרב ולקחת אחריות, להיכנס ולבחור בעיניים פקוחות. כמובן שגם אי אפשר שהכל ישתנה כל הזמן, צריך בסיס וכיוון כללי, אבל ככל שנבין יותר את הארעיות של החיים כך יהיה לנו יותר חופש בהם.
במקום להישאר תקועים בדעות שלנו, בהרגלים שלנו אנחנו נפנה לראות מה יש עכשיו מבלי לדעת לאן זה יכול להוביל אותנו. כן, זה יכול להיות מפחיד, אבל זה יכול להיות גם מאוד משחרר. אני לא יודעת מה יהיה עם הזוגיות שלי ועם הדברים והאנשים שהשארתי מאחור, אבל אני כן יודעת שעכשיו יש אניצ'ה. מכל עבר. זה לא רק אני, זה העולם כולו בשינוי מתמיד, אני חלק זעיר ממנו.
אחד המכשולים העיקריים שלנו לחופש פנימי וחיצוני הוא הספק. די מדהים שמחשבות של ספק הן דווקא מאוד החלטיות. הן מציגות עצמן כאילו אין ספק. מצד אחד הן מאדירות את חשיבות הספק ומצד שני הן מתלבשות בדעתנות ומתבטאות במשפטים כמו 'אין סיכוי', 'אין דרך', 'אין טעם'. הן בדרך כלל קשורות ל'אני לא יכול', 'זה בלתי אפשרי', 'זה מאוחר מדי'.
הספק מתחפש להרשעה, לשכנוע עמוק וסוגר אותנו מחשבתית. חשוב לראות איך אנחנו מכניסים לעצמנו לראש התניות ומבנים. ממש בונים תפיסות שלא נותנות סיכוי לדפוסים אחרים. אצל מי שהספק אצלו הוא הרגל, זה יכול להיות קטלני, כי אנחנו כל כך מכורים למחשבות הספק עד שבזכותן, בלב השינוי המפחיד, אנחנו חושבים שאנחנו מזהים את עצמנו ונרגעים.
הבודהה הזמין אותנו לא להיות בטוחים כל כך מי אנחנו ולא לדעת מה יביא איתו השינוי אלא פשוט לחוות אותו, לתת לו מקום. ברור שזה קשה לא לדעת. אבל וואלה, אם היו שואלים אתכם בתחילת יולי אם יש מצב ששדרות רוטשילד יהפכו לבומבמלה אחת גדולה, בחינם, ומאה חמישים אלף איש יסתובבו מבסוטים בשיא החום התל אביבי ויצעקו שהם רוצים צדק חברתי ויתלהבו מקונפטי ומכתובת אש שמישהו שם ליד הקרייה, הייתם מאמינים?
כשאנחנו מעמידים פנים שאנחנו יודעים דבר מה, תהליך שאילת שאלות והדמיון שלנו נפסקים. בכל השנים שקדמו למהפכה אנשים היו בהרגל הספק שלהם ואמרו 'ככה זה בפוליטיקה', 'הממשלה מושחתת', 'הון ושלטון הולכים ביחד מימי אברהם אבינו' ועוד.
גם עכשיו, כשלא ברור לאן השינוי הזה לוקח, המון קולות מחלישים נשמעים, אבל ישנה אפשרות מהפכנית, להפנים את מה שהמורה שלי מיכל כהן פעם אמרה ולזכור שאניצ'ה היא לצדנו.
השבועיים האחרונים מאוד לא קלים לי כשאני חושבת עליהם, ממשיכה את ההרגל הספקני שלי, אבל הם מלאי יופי כשאני זוכרת לחוות שזה פשוט שינוי. הבודהה הציע לפתח חמש יכולות (בשפתו paca indriya) שהן תכונות מנטליות המתפתחות באמצעות התרגול והן כמו חמישה כוחות רוחניים. הראשון שבהם שהוא נוגדן רציני לספק והוא אמון. סַדְהַה, בשפתו.
אמון תוך התנסות חווייתית במרכיבים השונים של הלימוד שלו. אנחנו לא צריכים להאמין לבודהה שטען שאניצ'ה מתקיימת בכל והיא טבע המציאות או ש"קיום הוא סבל" אלא אנחנו יכולים לשבת במדיטציה ולהיווכח ישירות כיצד הן הגוף שלנו והן התודעה שלנו מלאים כמעט כל הזמן בסבל, חוסר שקט וחוסר נוחות. וזה כל הזמן משתנה!
אחד הסיפורים האהובים עליי מספר על הבודהה ועוזרו אננדה שהלכו ליד כפר עוין לבודהה. אנשי הכפר ראו אותם הולכים מותשים ובכוונה זרקו עלים וג'יפה לבאר המים. כשהתיישבו לנוח, הבודהה ביקש מאננדה שיביא לו מים לשתות. אננדה סירב ואמר שהמים מלוכלכים ולא ראויים לשתיה. הוא הציע שינוחו וימשיכו הלאה לכפר אחר.
הבודהה חזר על בקשתו למים שלוש פעמים עד שבלב כבד הלך אננדה ודלה לו מים מלוכלכים ומגעילים. ואז, איך שהבודהה שם את שפתותיו על הקערה, המים התנקו. כן, זה סיפור עם נס אבל הפואנטה היא שאמון זה כלי חשוב אל מול כל מה שאומר לנו שחופש ואושר לא אפשריים ולא נגישים לנו.
אנחנו רואים מים מלוכלכים ומאבדים תקווה, מחפשים מיד מקור אחר. אנחנו לא חוקרים, לא מעיזים להחזיק מים מלוכלכים בקערה שלנו, שלא לדבר על לקרב לשם את שפתינו.
האם אנחנו יכולים להגיד שאנחנו יודעים שהמים מלוכלכים ובכל זאת לסמוך שהם לא יהרגו אותנו? להבין שזה מה שיש, מים שונים, ולפעמים עדיף מים עם עלים מאשר לגווע בצמא? להתגבר על ספק זה לדעת שאנחנו לא יודעים ולהתמסר לזה, להיות באי ידיעה, לוותר על שליטה מתוך אמון בכוח המגדל של החיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם