ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

חגיגה נֶחְמֶדֶת: לא צריך שתדליקו לי נר

אם היו שואלים אותי בתור ילדה אם אצליח לדמיין יום הולדת שיעבור בשתיקה וללא תשומת לב ועוד מרצוני, בוודאי הייתי משיבה לא ולא. אביגיל גרץ מתכוננת לקראת יום הולדת 36

אביגיל גרץ | 31/5/2011 9:07

תגיות: אביגיל גרץ, מדיטציה ובודהיזם

יום הולדת 32 במקסיקו. עודף הציפיות לתשומת לב אינסופית הוא כמו הניסיון למלא אגרוף במים צילום פרטי

כשחברותיי הגיעו לגיל שלושים וארבע אמרתי להן שזה גיל מרגש, גיל של צמיחה עם מספר שמזכיר את הספירה המעודדת לפני מירוץ או סתם משימה- הספירה של שלוש ארבע ו... ולקפוץ להתחלה חדשה. כשהיום ההוא הגיע לפתחי, הדבר האחרון שעשיתי היה לקפוץ. למעשה בעיקר ישבתי וחוויתי את יום ההולדת הכי פרטי שחוויתי בחיי למרות שהייתי מוקפת באנשים. היו שם כמעט מאה איש איתם עברתי ריטריט שתיקה של עשרה ימים.

אף אחד מהם לא ידע שחגגתי את יום ההולדת שלי ושהייתה לי מסיבה ענקית בפנים. זה לא שהם לא היו מוזמנים, הם היו אורחי הכבוד פשוט ללא ידיעתם. רציתי לבדוק איך זה מרגיש לגדול עוד קצת ובו בעת להישאר אותו דבר, כלומר להמשיך לגדול מבפנים ובעיקר לא להגדיל את האגו. זה היה כל כך שונה מימי ההולדת בהם ציפיתי או התאכזבתי ממסיבות הפתעה, מתנות, השקעות וכו'.

הייתי ב"עמדה" של ניהול קורס (שזה לא כל כך ניהולי כמו שזה נשמע, סך הכל האנשים שותקים....) ורק איחולים וברכות שקטות הגיעו אליי לסלולרי מ"העולם שבחוץ". האחיין שלי שאל בסמס האם בבודהיזם חוגגים יום הולדת? אני מתארת לעצמי שכן. מצד אחד זו אומנם

חגיגה של ה"אני", זה שאנחנו מנסים להנמיך את העוצמות שלו. מצד שני זו חגיגה של החיים, הדבר שאנחנו מנסים לפענח ולחוות במלואו כל רגע ורגע. מה שנשאר זה יום הולדת בסגנון דרך האמצע. כלומר, כל אחד מאלתר על פי מדד הלב.

בשבילי העובדה שהייתי לבדי עם היום הזה, שבחרתי לשתוק אותו, הייתה הזדמנות לחגוג את העובדה שאומנם זה יום הולדתי, אבל זה לא יום אישי פרטי שלי.

בילדותי אחי ואני תמיד היינו צוחקים על שיר הילדים הבא, שבחיפוש ברשת מסתבר שהיה לו מחבר, משורר עברי בשם בנציון רסקין:

יוֹם הֻלֶּדֶת, חֲגִיגָה נֶחְמֶדֶת!
מַה נָּעִים וּמַה נֶּחְמָד
שֶׁכָּל בֵּן וְכָל בַּת
לֹא נוֹלְדוּ בְּיוֹם אֶחָד –
רַק בְּיוֹם הֻלֶּדֶת,
רַק בְּיוֹם הֻלֶּדֶת!

המילים נדמו לנו מטופשות וגם קצת שקריות, הרי לא כל בנאדם נולד ביום משלו, הרבה בנים ובנות נולדו ביום אחד שיוצא באותו יום. עכשיו אני מבינה שהניכוס של היום האחד בשנה לעצמנו, הוא הדבר שגורם לנו לכל כך הרבה חוסר נחת בימי ההולדת שלנו. עודף הציפיות לתשומת לב אינסופית ממית אותנו, הוא כמו הניסיון למלא אגרוף במים.

באמת מזל טוב

אחת הדוגמאות שהבודהה נתן כדי להדגים מהי דוקהה (סבל או חוסר נחת) הוא דיבר על כיבוי התשוקות המזיקות לנו. האופן שבו חגגתי, ללא נרות חיצוניים שדרשו כיבוי, היה עוד דוגמא ליכולת החירות אליה אפשר להגיע. חירות שהדרך אליה רצופה מהמורות פנימיות ומתנות אינסופיות!

אם היו שואלים אותי בתור ילדה אם אצליח לדמיין יום הולדת שיעבור בשתיקה וללא תשומת לב ועוד מרצוני, בוודאי הייתי משיבה לא ולא. בטח שלא הייתי חושבת שזה משהו שייתן לי אושר, או משהו שהייתי כותבת עליו כך: "למרות הקשיים הפיזיים אבל בעיקר הנפשיים של לפגוש את כל הדפוסים וההתנהגויות הלא מוארות שלי, אני לא יכולה לחשוב על מקום יותר שמח, במובן הכי שמח ורחב של המילה שהייתי רוצה להיות בו".

האמת שגם את יום ההולדת השלושים ושלוש שלי חגגתי בעין-דור. היום נפל על יום כיפור ונכחנו רק אני, עוד מישהו מהסנגהה והשקט שהשאירו לנו הריטריט שנגמר באותו בוקר והשקט שהיה בהתהוות לקראת הריטריט שהתחיל למחרת. ולמרות שזה היה יום הולדת צנוע ורחוק מכל אוהביי ואהוביי, הוא היה מענג ומחדש.

כשהסתיימה המדיטציה שעשינו מתחת לעץ אמרתי לו שעלתה בי תחושה של הוקרת תודה עצומה לבודהה. לדרך שהוא סלל, לתחושת המחסה או ההשגחה שהוא מעניק לי על ידי הגילוי של הדרך שלו לחופש. הידיד, שיש לו יותר פז"ם על הכרית ממני, אמר שזה רגע מכונן ומיוחד מאוד, רגע שבו בצורה ספונטנית אדם מגיע לרמת אינטימיות בה הוא מודה לבודהה. לא ממש הבנתי את דבריו, אבל לא משנה אם זה עניין כמותי, עובדה שהרגע הזה עוד איתי ובלתי מדיד עבורי.

ביום ההולדת השותק שלי, במדיטציה של הלילה שנקראת מֵטַה, מדיטציה שמפתחת בנו אהבה ללא גבולות, התבקשנו לחשוב על דברים חיוביים. בתחילה בדיבור. אחר כך בדימוי ולבסוף ברגש. המילה שבה בחרתי היתה מזל טוב. איחלתי לעצמי ולכל הסובבים ובכלל לכל הברואים מזל טוב. בכל דבר ודבר.

הדימוי היה אמא שלי שיולדת אותי. זה היה מדהים. לדמיין אותה צעירה, דוחפת אותי החוצה, נמצאת במצב הנפשי שלה, שמי יודע מה הוא היה כי האמת היא שהייתי טעות. הייתי מה שנקרא באנגלית foam baby או בתרגום ספרותי לעברית - ילדת קצף.

באותם ימים השתמשו באמצעי מניעה שהיו עשויים מסוג של קצף והעובדה שיש כינוי לילדים שנולדו מהתכשיר הזה יכולה אולי להעיד על איכותו, אבל הנתון הזה עדיין לא מאוד מעודד את אותם בנים ובנות שנולדו רק ביום ההולדת שלהם. בטעות.

למרות לידתי בטעות, המחשבה שנוצרתי מאָין, מדבר שאי אפשר להסבירו - מאהבה, מרגשות ומתחושות שכבר אינם, או לפחות השתנו וחשים אחרת, מדהימה בעיניי. איך למרות כל המכשולים, בכל זאת הנה אני פה נושמת.

ואז הגיעה ההנחיה לעורר רגש, לראות איזה רגש יש אצלנו ומה שעלה לי זו תודה עצומה. הפעם לא לבודהה אלא תודה ענקית לאמא שלי שנתנה לי את הדחיפה הראשונה. לאמא שאולי במשך השנים התלוננתי על חוסר דחיפות ונוכחות ובכיתי על היותי טעות, אבל למרות העבר ברגע ההווה יכולתי לחוש את הדחיפה ההיא הראשונה, הדחיפה שבאה מתוך אהבה מבלי לצפות לתמורה. דחיפה מבלי לדעת מה ייצא לה, התמסרות מוחלטת שהיא נתנה למישהו שבא מהריק.

הודיתי בליבי גם לכל האמהות של כל האנשים שבריטריט, אמהות שהולידו ודחפו אותם מספיק חזק כדי לאפשר להם להגיע עד לכאן, לקבל את המתנה העצומה של להיות בשקט כפי שהם בלי ציפיות נוספות, כמו הרגע ההוא שבו יצאנו לעולם ופשוט שמחו על היותנו.

כשהסתיימה המדיטציה אמרתי לו שעלתה בי תחושה של הוקרת תודה עצומה לבודהה צילום: רפיק-ידידיה

זו התחושה שעולם הדהרמה נותן לי, שהמורים שלי נותנים לי, שאני מצליחה לתת לעצמי. פשוט שמחה להיות. בזכות הדרך המופלאה שהתווה הבודהה, בזכות כל מה שכן קיבלתי מההורים שלי, בזכות היכולת להודות ולהשיל עוד פעם קצת ממני, למדתי להתייחס לעצמי אחרת. להתייחס ברכות, בשוויון נפש, בבהירות, בריכוז (טוב, עם הריכוז יש לי עוד עבודה).

לשמחתי, בזכות ההתכוונות, המסירות וההתמסרות אל החיים והאמון בעצמי, גם לקראת יום ההולדת שלושים ושש שתמיד הפחיד אותי - כי הדד ליין, שלב ההכרעה לגבי אופציית האימהוּת שלי, הולך ומתקרב - אני יודעת שזו המתנה שהכי התברכתי בה בשנים האחרונות, כלומר הידיעה שאני נמצאת בדיוק איפה שאני צריכה להיות.

כשאני זוכרת את זה, ולא משנה באיזה תנאים אני נמצאת, אין אושר גדול מזה, ואני מאחלת את זה לכל האנשים שנולדו ובייחוד לאלה שנולדו היום.