כמה הערות שוליים: על עין צרה וצרות נוספות
ההרגל האנושי שלנו הוא להביט החוצה. להשוות, למדוד, לבדוק ולפעמים לשנוא את האחר בגלל שלו יש ולנו אין. אביגיל גרץ על השד הירוק, בהשראת הסרט של יוסף סידר
רגשות קנאה הם רגשות שמאוד קשה ולא נעים לחוש אותם, אולם באופן אירוני ברמה זו או אחרת הם נוכחים בחיינו מדי יום. וזה לא בגלל שאנחנו אנשים רעים שמהלכים בעולם שרוצה לאמלל אותנו אלא זה בזכות העובדה שאנחנו אנשים פשוטים שלא נמצאים לבד ביקום, וההרגל האנושי שלנו הוא להביט החוצה. להשוות, למדוד, לבדוק, לרצות את מה שיש לאחר, לפעמים לשנוא את האחר
לפי הבודהה, קנאה היא אחד מחמשת הרגשות העיקריים המעכירים את התודעה שלנו, היכולים לבוא לידי ביטוי ב-84,000 שילובים שונים.
בהשראת הסרט המצוין והמומלץ של יוסף סידר כתבתי חמש הערות (שוליים) על קנאה, שלמרות המטען הסבוך שברגש הנפוץ הזה, יכולות לעורר אותנו למציאת חופש:
1. לפי המסורת היהודית, כבר בדור השני של האנושות, לאחר שאדם וחווה ילדו את קין והבל, הופיעה הקנאה בעולם וגרמה לאח אחד לקום ולרצוח את השני. קין קינא בהבל על שהאלוהים קיבל דווקא את מנחתו ואף לא הסביר לו מדוע. לשמחתנו, לא בכל משפחה קנאת אחים מסתיימת ברצח, אבל אין ספק שמוטיב העדפת ילדים ותחרותיות על תשומת לב ההורים ובכלל העולם, הם מנת חלקן של כל המשפחות מימי בראשית ועד ימינו אנו.
2. בספר היפיפה שיר השירים נכתב "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה". רש"י פירש זאת כ"אחיזת הלב לנקום נקם". שני המקורות התנ"כיים מראים לנו שלא רק שקנאה קשה ושורפת את האדם המקנא אלא שהיא יכולה להוביל אותו למעשים שלילים מאוד. זו הסיבה שהם מוזכרים כבר בפתיחת בריאת העולם ומאוחר יותר הם מהווים תמרור אזהרה בספר החוכמה שיר השירים.
3. במקור התלמודי, במסכת סנהדרין, מופיעה אמרה מרתקת שכל מי שגדל בבית דתי מכיר אותה: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו". האמירה מודה בכך שרגש הקנאה מתקיים באדם ויכול להיות מופנה אל כל דבר חי או דומם (תודו שלפעמים אתם מקנאים בקנגורו הסוחבת את ילדיה בקלות ואם לא בה אז בפסל מושלם), אבל שמה לה סייג. בילדים שלנו ובתלמידים שלנו אין אנו מתקנאים.
לטעמי, האמירה הנחרצת הזו היא הבסיס ליצירתו של סידר והיא גם מופיעה בסרט. דרך סיפור יחידי של אב ובנו הוא יצא למסע לבחון את האמת ואת הדיוק שבאמירה הזו. לפי חז"ל, אב ובן שעוסקים בתורה ותוך כדי לימוד חולקים זה על זה ונעשים אויבים זה לזה - אסור להם לזוז משולחן הלימוד עד שייעשו אוהבים ושיסכימו על דעה אחת.
כל מי שהיה במחלוקת עם הוריו יכול לשער עד כמה הדבר קשה ואולי אף בלתי אפשרי לביצוע. הסרט של סידר גאוני בגלל שהוא לא לוקח צד אחד של המצלמה אלא גורם לנו לנוע בחמלה ובחשש לגורלם של שתי הדמויות המובילות. פעם אתה מזדהה עם האב ופעם עם הבן ולבסוף עולה השאלה האם חז"ל לא היו צריכים לתקן את אמירתם ולומר שהאדם בעיקר מתקנא בבנו ובתלמידו.
הערעור של סידר על האמירות התלמודיות מעורר השראה בעיניי, והוא כמובן לא הראשון; כבר פרויד ותלמידתו מלאני קליין העלו את האפשרות שהורה יקנא בילדו על ילדות טובה יותר שהילד עובר, ילדות שהוא עצמו מעניק לו. בעיניי, הסרט הוא תוספת על הדיון התלמודי העוסק בקנאה וביחסים המופלאים הקיימים בין יוצר ליצירתו, כלומר בין הורים לילדים.
4. העילה לסיפור המיתולוגי שלגייה אף היא נעוצה בקנאה. האם החורגת מקנאה בבתה ומבקשת שוב ושוב מהמראה שתפסוק לה מי הכי יפה בממלכה. לעיתים בסדנאות של אמהות וילדות אני מבקשת מהן להתבונן זו בזו ולומר מה הן רואות.
התרגיל מצוין גם כי הוא שובר את הקרח, אבל גם כי הוא מייצר אינטימיות. מתי אנחנו זוכים להסתכל להורינו בעיניים? מתי אנחנו זוכים לראות שלכל אחד ואחת יש את היופי שלו והוא לא מגיע על חשבון אף אחד. וכשאני אומרת יופי אני לא מתכוונת רק למראה חיצוני כי כשמביטים בעיני אנשים במשך דקות ספורות רואים עולם שלם, שאף סרט, טוב ככל שיהיה לא יכול להעביר.
בסצנת הפתיחה של "הערת שוליים" שומעים את הבן (ליאור אשכנזי) נואם והמצלמה מתמקדת בפניו המיוסרות/מקשיבות/גאות של האב (שלמה בראבא). במודע או לא במודע, בסצנה זו התייחס סידר לסיפור הבראשיתי בו יצחק ממשש את הבן יעקב שהתחפש לאחיו עשו ואומר "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". יצחק היה עיוור, אבל אנחנו שהתברכנו בעיניים מוכרחים לפקוח אותן ולהעז ולהתבונן בקרובים לנו, גם באלה שאנו מקנאים בהם, בלי תיווך מצלמה או מראת קסמים.
5. כאמור, הבודהה החשיב את הקנאה כאחד מחמשת הרעלים, חמש הרגשות המטרידים העיקריים שהם תשוקה (או משיכה), דחייה (או עוינות), בורות (או עצלות), גאווה וקנאה. למרות שהרגשות הללו נמצאים בשינוי מתמיד, אנחנו מתייחסים אליהם כאמיתיים ונותנים להם לצבוע את תודעתנו.
רגש של כעס או קנאה נמשכים בגוף כמה רגעים בלבד, אבל אנחנו מזינים אותם באנרגיה ובסיפורים, בעוד מחשבות ועוד ניתוחים ובמילים שופטות ומרעילות שמנציחות את הרגש. מושא הקנאה שלנו יכול להעלם מחיינו ובכל זאת אנחנו נמשיך להאשים אותו ולכעוס עליו מבלי לזכור שאנחנו התחלנו את השרשרת.
כמובן שהבודהה ראה בקנאה כדבר טבעי, אבל מה שעניין אותו זה המינון, או יותר נכון מה אנחנו עושים עם הקנאה ואיך אנחנו יכולים להכיל אותה. לחיות איתה מבלי שהיא תנהל אותנו, מבלי שהקשר שלנו עם הסביבה יתאפיין בהרסנות, באשמה ובהאשמה.
לפני שנתיים הייתי בריטריט עם קית' דאומן, מורה מיוחד במסורת הדזוגצ'ן שם הוא הנחה אותנו להזמין את חמשת הרעלים על מנת להתוודע אליהם טוב יותר וכדי להיות מסוגלים לראות אותם כנוכחות שיכולה להיות משוחררת מעצמה.
הוא הציע לחשוב על מישהו שמעורר בנו קנאה ולתת לצרות העין שלנו כלפיו להופיע. כשהקנאה מתעוררת היינו צריכים להביט בה ביציבות, להביט בבעליה של הקנאה, לראות מהיכן היא באה, איפה היא שוכנת בגוף ולבסוף לאן היא הולכת. כשאנחנו רואים בלי להיצמד בסיפור שלנו שקנאה היא חיזיון ריק במהותו, אנחנו לא צריכים לתת לה להעלם אלא להפך, לרתום אותה ככלי, ככוח, לתת לה להיהפך למודעות מממשת כל.
לפי המסורת, קנאה היא בצבע ירוק. לא ירוק של מחלה, כפי שאנחנו במערב רגילים לחשוב, אלא היא ירוקה כמו הטבע, פורחת וצומחת ויכולה להוביל אותנו לפעילות שמשיגה דברים ודוחפת אותנו קדימה. אולי אפילו נעשה ממנה סרט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם