כשמעליבים אתכם, תיעלבו: הקואצ'רית מכסחת קלישאות של קואצ'רים
מכירים טיפוסים שאומרים: "אני בוחר אם להיפגע או לא", "הבחירה ברגש היא מאה אחוז שלי", וגם: "בחרתי שלא לכעוס"? אז זהו, שאתם לא מכירים, כי הם לא באמת קיימים
מכירים מישהו שמשפטים כאלה ודומיהם ישימים אצלו? נכון שישנם כאלה שרגישים יותר ואחרים שפחות, יש את אלה שלוקחים תמיד דברים באופן אישי, ואחרים המסוגלים להסתכל החוצה ולהבחין בגורמים חיצוניים להם - שאולי דחפו את האדם שמולם לומר דבר זה או אחר. אך עם זאת, אני לא מכירה אנשים שלא נעלבים כאשר מישהו חשוב להם אומר או עושה דבר הפוגע בהם.
במהלך השנים האחרונות חוויתי שינוי מאוד גדול בחיי, וכבר איני נעלבת מכל שטות ולא לוקחת כל דבר באופן אישי, אך אתמול מישהו שאותו אני רואה כידיד אמר משהו שפגע בי מאוד. העלבון היה ישיר, צורב, ולא היתה כרוכה בו כל מחשבה מקדימה: פשוט חוויתי אותו כתחושת התכווצות וכאב. אנרגיה שלילית ומכאיבה הופנתה לעברי מהצד השני, והאפקט שלה היה ממש כמו של מכה פיזית.
הרי במקרה של מכה פיזית לא תעלו בדעתכם לומר: "בחרתי שלא לכאוב". ובהקבלה, זה בלתי אפשרי גם במקרה של פגיעה רגשית. אך להבדיל ממכה פיזית, עליה איננו נוטים לספר סיפורים, מה שבדרך כלל מגיע לאחר פגיעה רגשית הוא העצמה של הכאב על ידי החשיבה, על ידי האגו שנפגע.
פעמים רבות, כשהאגו פגוע, אנו מעצימים את אותו דפוס של כעס, תלונה וטינה - ומספרים לכל מי שמוכן להקשיב על התנהגותו הנוראה של האדם שפגע בנו, משמיצים אותו ומדגישים עד כמה לא אכפת לנו ממנו (אבל הרי אם לא היה לנו אכפת לא היינו נפגעים מלכתחילה). הכעס הוא כיסוי טוב לעלבון, שהרי נוח הרבה יותר להרגיש כעס מאשר להודות שנפגענו.
יכולתי לראות אתמול כיצד השכל שלי עושה בדיוק את אותו דבר. "אני אתרחק ממנו ולא אחזור להתראות עמו לעולם", "אגיד לו כמה הוא פגע בי ואטיח בו שהוא רואה רק את עצמו" – אלו היו מחשבותיי העיקריות. חשתי ציפייה לרגע בו אשוב ו"אראה לו". אך מכיוון שאיני מזוהה עוד עם מחשבות מסוג זה, יכולתי גם להביט בהן ולראות את ההגזמה שבהן, את האגו שנפגע, להרגיש כיצד הן מגבירות את הכאב ואת הכעס.
אפריד לרגע בין התגובה של האגו לבין העובדה שבמצבים כדוגמת זה יתכן שבסופו של דבר, לאחר שכוך הסערה, תקבלו החלטה לשינוי "המדיניות" מול אותו אדם פוגע. אפשר שתבחרו להציב לו גבולות, לשוחח על מה שקרה, לשנות את אופי היחסים ביניכם - או כל דבר אחר, לגופו של מקרה. אך כאשר אנו מקבלים את ההחלטה כשאנו
מה שרובנו שוכחים לעשות במקרים שכאלה זה להביט החוצה ולבחון מה היה במה שעשינו שגרם לאדם שמולנו לקבוע דעה שכזו עלינו, להרגיש בצורה זו אחרת בנוגע לאופן התנהגותנו או לדבר אלינו בצורה מעליבה. כשהבטתי אתמול אל האדם שפגע בי יכולתי לראות את הדינמיקה שהתנהלה בינינו מזה זמן מה: אני התייחסתי אליו בקלילות מבודחת ומעט מזלזלת, והוא עודד זאת וצחק. גם אתמול הוסיף להגיד שאופן התבטאותי אינו מפריע לו, אך הרצון לפגוע ולהכאיב היה כאנרגיה חיה מתחת למילותיו ולחיוכו, אנרגיה שלא תאמה למילים. כשבחנתי את הדברים יכולתי לראות מדוע הוא נעלב ולמה הוא מרגיש צורך לפגוע בי בחזרה.
האנרגיה של הכאב הרגשי היא פיזית לגמרי. ביום שאחרי עדיין חשתי אותה בתוכי, בסך הכול אכפת לי מאותו אדם וחשוב לי מה הוא חושב עליי. והיה בי גם עצב על כך שאולי מה שקרה ישנה את אופי היחסים בינינו. אך עם זאת הרגשתי גם צלולה ושקטה, ללא מחשבות של כעס והאשמה, ועם כמה תובנות והחלטות מעשיות.
בקורס משמעותי בתחום המנהיגות האישית בו השתתפתי, אחד הדברים הראשונים שנלמדו היה כיצד לבחון מהי ההשפעה הנתפשת שלנו על אלו שמולנו. נניח שמישהו מתאר אותי בצורה מסוימת, לדוגמא אגרסיבית, קרה, שטחית, ילדותית או כל דבר אחר. יתכן שהוא שופט בצורה שגויה את כוונותיי האמיתיות, אפשר שהוא מפספס את האהבה שבי, את תחושת הייעוד, את העומק או את הרצון לעזור.
אולי, אך עדיין זה מה שהוא רואה. באופן אוטומטי, כשמישהו מפספס את כוונתנו או רואה אותנו מבעד למשקפיים מעוותים, עולות תחושות תסכול וכעס, ובדרך כלל מתלווה להן תגובה כגון: "איך הוא מעז לחשוב כך", המבטאת התגוננות והאשמה. אך אם נשאל את עצמנו "מה בהתנהגותי גרם לו להרגיש כך?", וננסה לשנות את מעשינו - האם לא יהיה זה מועיל הרבה יותר מאשר לנסות לשנות את דעתו במילים?
כשהאגו מנהל את ההצגה אנו נידונים לכעס ולכאב, היוצרים אנרגיה שלילית שמחלחלת מיידית למקומות נוספים בחיינו. רק כאשר אנו מפסיקים להזדהות עמו אנו יכולים לבחון את עצמנו ואת המצב בעיניים בהירות, ללא שיפוט עצמי, ולפעול ביעילות להשגת התוצאות הרצויות לנו.
שרון שחף היא מאמנת אישית, מנחה וכותבת.לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם