תאילנד מאחורי הקלעים: אל ארצות הזן, פרק 5
אני שואל: אם הכלל הראשון בבודהיזם הוא לא להרוג, איך מדינה בודהיסטית שלמה אוכלת חיות? פִּיצִ'יט משיב: "בודהיסט אמיתי לא רואה יֶרק או חיה על צלחתו, אלא רק חומר"
אני מתעורר בבוקר עם רעיון לסדנה חדשה לאנשי עסקים שתיקָרֵא "צא מהלחץ!". הגב כואב. הגב התחתון. אני חושב שאני מצליח להביט בכאבים. לא רק בגב, מתי שיֵש. לקבל אותם. להיות איתם. עוד לא ממש. אולי. כי הם לא מאוד חזקים.
אני לא מחליט. כל הזמן מחשבות. התבודדות אינטנסיבית או עיר. אם יבוא מישהו ויאמר, אני בא איתך, אסע מייד. אז קח את עצמך כחבר, אני אומר, זה מבחן.
אני מלמד בפעם הראשונה בתאילנד. במלון מפואר. הם נותנים את הנשמה, השחקנים התאילנדים. זה מרגש. יום שכולו תיאטרון. תנועה.
הערב מופע חגיגי. הדגמת החזרות היתה יותר טובה. את האמנים שפגשתי עד כה אני פוגש בבכורה. אני בבית. אני ממשיך ללמד. סדנה מספר 2: ל"ערוץ 3" של הטלוויזיה המקומית. הם כוכבי טלוויזיה. אני מתרגז. מעט, כי הם מאחרים. כי אחת מגיעה עם שומרי ראש, כי הם מדברים בסלולארי עד הרגע האחרון. לא לשפוט. לא לשפוט.
איזו עייפות. בירה. בשביל, אולי, להתעייף עוד יותר. אור סגול מן הניאון בגסט-האוס. אני עדיין לא יודע. אין החלטה. ממה אני מפחד? מעצמי. מלפגוש את עצמי יותר מדי, בלי ההגנות של חדר מוכר, בָּאר, עיר. אֶל הפחד. לשָם ללכת. זה משהו שאני אומר תמיד.
בסיום הסדנאות, כשאני יוצא לרחובות, בנגקוק נראית לי כאילו הייתי בה תמיד. זה זה? בבית בכל מקום? זה זה? לִבְטוח. לִבְטוח. טוטאליות. לִבְטוח. לִבְטוח. אי אפשר לקחת את מה שלא שלך, ודבר אינו שלך בעצם. אז אי-אפשר לקחת דבר. לכתוב. לכתוב. קדושת הכתיבה.
גשם כזה לא ראיתי מעולם. פתאום, עֶרב בבוקר. ומקומה 13 הגשם עף, כְּנוסֵע. אפשר לראות בו גלים. עוד סדנה לשחקני תיאטרון. הם נותנים את הנשמה.
ובלילה – הרקדן ממלזיה. שִׂפתֵי דובדבן.
בסוף החודש אני בן ארבעים. זה לא כל-כך מטריד אותי, מאז שאני במזרח.
ארוחת-ערב עם הנהלת "ערוץ 3". מסעדה סינית בְּמלון. מלצרים פורשִׂים את מפית הבד על ברכי הסועדים. השמות הפרטיים התאילנדיים, כמו גם שמות המשפחה, כל-כך ארוכים שלכל תאילנדי יש שם חיבה מקוצר. אחרי הארוחה אני ממשיך עם הבמאי המכונֶה נֶנְג, ועם המתרגם המכונֶה אוֹ, אל רחוב מלא בָּארים. אחד השירים מן הבָּאר הסמוך: "הבה נגילה". ובתוך כל הרעש אנחנו מדברים על חוויות ספיריטואליות ועל מדיטציה.
אני נזכר בסְטֶפַן-פִּיטֶר. מגרמניה. עיניים נבוכות. פעם ראשונה הֵעז אתי ביחד. בדק גבולות. בכנות. נפגשנו בְּמנזר. הייתה אנרגיה אמיתית. עכשיו יש געגוע. Attachment . איך לתרגם את זה? הִתקשרות? הִיצמדוּת? הִזדקקוּת? אז זה נבדק. אם אפשר בלי.
שוב, "בית הדְּהָרְמָה". הֶלֶן וקאמפאן היקרים. השיחה מגיעה לְנושא האשליה. כל דבר משתנה. גם הגוף מתפרק. גם הרגשות. גם התודעה. אני שואל מי או מה הוא זה שמבין זאת? והֶלֶן מתרגשת, ואומרת שאלֶה שאלות חשובות. ושאף אחד לא שואל את השאלות האלה בשלב הזה. היא מספרת חוויה אישית ומודה לי על כך. כנראה יש שלם אחד גדול שמשתנֶה בהתמדה ואנחנו חלק ממנו. אני רוצה להרגיש את זה ולא רק להבין את זה.
בדֶלְהִי, הוֹדוּ, בשבוע האחרון, בְּימים נוראים שאני, כמובן, גרמתי לעצמי, פתאום, תוך כדי נסיעה ברִיקְשָׁה, הכל נראָה מחובר. לכמה שעות. במעֵין שרשרת של חיובי-שלילי שאינם יכולים להתקיים זה ללא זה. הכול היה חגיגי וטהור, עם הטינופת של העיר כחֶלק מזה. היתה התרוממות נפש. אחר כך זה נעלם.
משהו חשוב קורה לי בבית הדְּהָרְמָה. משהו חזק. ואחר-כך לסאוּנה. דווקא. סוֹנִי. גוף חלק וחטוב. אוהבים. נרדמים. קמים. אוהבים. אני מנסה להפחית את המחשבות המפחיתות אותי. זה פחות מתמיד, אבל עדיין מעט.
בלילה חלום: מורֶה שהוא רק פנים זזות מדברות בתוך קיר. ואני אומר לו: "אני דווקא רואה את הריקנוּת כמשהו מאוד שלם!". והוא שמח וגאה.
בעשרים וארבע השעות האחרונות, בשני מקרים שונים, נֶנְג הבמאי ורוֹבּ מנהל הגסט-האוס סיפרו לי על נזירים שנראו במקום אחד וכעבור זמן קצר נראו לפתע במקום אחר, ללא כל הסבר הגיוני של מעבָר המרחק בדרכים מקובלות.
והיום פגישה עם פּיצִ'יט צַ'איְיסָארִי, תואר שני בפילוסופיה. פרופסור שֵני במחלקה למוסיקה, בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת צ'וּלַאלוֹנְגְקוֹרְן בבנגקוק. איש כריזמטי. מעניין. מהר מאוד אנחנו מגיעים לַשאלות שדנתי בהן עם הֶלֶן יום קודם: אם כל התפיסות – פיסית, רגשית, מנטאלית, תודעתית – הן אשליה, ואדם יכול להגיע לַהבנה הזאת, אזי מיהו זה שמגיע לַהבנה? הפרופסור עונה: "Nothing , כלום. רק סך כל התפיסות". זה לא מספיק לי. אני: לאן הולכות התפיסות, או מה קורה לאחר המוות? האם קיים זמן ביניים. פִּיצִ'יט: "לא. נולדים מחדש". אני: הטיבטים טוענים שלאחר המוות יש תקופת ביניים שקורֶה בה הרבה. פִּיצִ'יט: "נכון. כך הם מאמינים". אני: כלומר, מהנקודה הזאת זה עניין של אמונה בלבד. פִּיצִ'יט: "אני יכול לקבל את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם