ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

מילה של בודהה: האמת, וכל האמת

"דהרמה זה לא תחביב", אמר מורה שלי, ומאז המשפט הזה מכה בי; כשאני קמה לעוד יום של עבודה וסידורים או ליום חופש מלא ציפיות ותכנונים, ואפילו בשעה שאני דורכת על קקי ברחובות העיר. אביגיל גרץ על ארבע האמיתות של הדהרמה

"דהרמה זה לא תחביב", אמר לפני שבועיים יונתן דומיניץ, אחד המורים שלי, ומאז המשפט הזה מכה בי; כשאני קמה לעוד יום של עבודה וסידורים או להבדיל ליום חופש מלא ציפיות ותכנונים, ואפילו בשעה שאני דורכת על קקי ברחובות העיר האהובה עליי. למי שהולך בדרך הדהרמה, כל רגע הוא הזדמנות לתרגל.
 דהרמה - התורה של הבודהה או מה שלימד הבודהה זה לא דבר שאנחנו בורחים אליו כשאנחנו רוצים שקט או משהו שאנחנו עושים בשביל לסמן וי בשביל לנהל עליו שיחות סלון. דהרמה משמעה אמת. וגם טבע הדברים. ולכן לחיות דהרמה, דרך מדיטציה, הרהור ותשומת לב זה להתמסר לחיים האלו באופן טוטאלי, להרגיש הכי קרוב אליהם שאפשר. קצת כפי שאנחנו מדמיינים איך האדם הקדמון היה מחובר לעצמו ולטבע שמסביבו. לא ממש היתה לו אופציה אחרת.

מורה אחרת שלי, מיכל כהן, ניסחה זאת כך: דהרמה זוהי לא דרך שבסופה יש אושר אלא שהיא, הדרך, היא אושר. ההליכה בה היא אושר. הדרך מתרחשת בכל רגע וההבנה הזו מביאה אותנו לסוג של מחויבות. בהתחלה זה לשבת במדיטציה לבד או בקבוצה ואחר כך זה להטמיע את איכות המדיטציה, את החוכמה שנרכשת שם בכלי ראשון, להטמיע אותה בחיים ולראות את השינויים שבחיינו.

מדיטציה זה כמובן תהליך מאוד אינדיבידואלי. יש הנחיות וכולנו זוכים באותה קירבה לגוף, לנשימה, לציפורים או לאוטובוסים שעוברים בחוץ. אבל למרות כל הדמיון לאחרים, החוויה שלנו היא מגוונת ורחבה מאוד. אחד ועוד אחד לא בהכרח יוצא שתיים וכל אחד יכול להרגיש טוב עם החוויה האותנטית שלו. זה התהליך החזק במדיטציה הבודהיסטית - לכל אחד יש כוח לפרק דברים, לראות את השקיפות של הדברים שנראים לנו כל כך מוצקים, אבל הם ממש ממש לא מוצקים. בקיצור, לכל אחד יש הזדמנות לחוות את החיים שלו ממש. להכיר אותם ולאהוב אותם.

לאהוב את החיים שלנו? תודו שבימינו זה נשמע רדיקלי, אבל לא רק שהבודהה סימן זאת כאפשרות אלא הוא הראה כמה שזה הכרחי ובעצם המובן מאליו. התרבות וההרגלים וה"צָרִיכִים" הם שמסיטים את האדם מהנתיב המקורי שלו. בדיוק כפי שהיה לנו בילדות, לא גדלנו בשביל להרוויח מזה משהו.

המסורות הבודהיסטיות כולן נשענות על ארבע האמיתות הנאצלות הניצבות בבסיס הדהרמה. עוד מורה שלי, סטיבן פולדר, אומר שהכוונה ב- Noble היא באמת שהופכת אותך לנאצל. נאצל זה מישהו שחי בחיבור עם החיים. מי שהוריד את התחושה של העצמי כמרכז העולם וחי בתחושה שהעולם הוא המרכז.

ארבע האמיתות הן כמובן לא עובדות אלא תרגול, הדלק והמנוע של הדרך. אפשר וצריך ללמוד כל אמת לעומק, כי כל אחת מהן מכילה אוצר עצום של חוכמה ושמחה ואהבה, אבל לפעמים טוב לזכור אותן בקיצור ולראות כמה אפשר לראות אותן בחיי היומיום שלנו ובכך לשפר את החיים שלנו לאין שיעור. לפחות עד שנאהב אותם.

דוקהה זה לא רק סבל אלא חוסר סיפוק. כלומר, האמת בדבר הבנת אי הסיפוק או אי הנחת שיש בחיים שלנו. זה לא אומר שהחיים הם סבל כפי שהרבה אנשים טועים לחשוב שזה מה שהבודהה לימד אלא זו הכרה שיש סבל בחיים שלנו. יש אי נחת כי אנחנו רוצים שהחיים ימשיכו בתנאים שלנו למרות שהם משתנים כל הזמן.

אנחנו מרגישים שאנחנו "רק" מנסים להישאר מוזנים, בריאים, שמחים ואוהבים, אבל ה"רק" הזה הוא בעצם רשימה ארוכה של תנאים ובקשות. אנחנו צריכים המון דברים שהחיים לא תמיד נותנים לנו ולכן הסבל הוא וודאי. עובדות החיים כוללות

אובדן, מוות, כאב ורעב. אלה הם מצבים וודאיים שניגע בהם ברמה זו אחרת, אבל הם לא עונש או משהו "נגדנו" בדיוק כמו שלֵידה, מתנות, שמחה ושובע הם לא תמיד "בעדנו".

אנחנו מזינים את הדוקהה בשיפוטיות, במדידה, בביקורת על עצמנו, על אחרים ועל העולם. אלף פעמים ביום, בצורות שונות, אנחנו אומרים "אני לא טוב בזה, למה עשיתי כך, אני רוצה להיות יותר טוב, רוצה להיות בודהה" - גם זה גורם לסבל. האמת הראשונה זה להבין את כל זה מבלי לברוח. לא להעמיד פנים שזה לא קיים אלא להכיר את זה, לחתוך את שכבת ה"בסדריות".

אנחנו שוכחים את מה שחשוב ואנחנו נאחזים בחיים, צריכים מהם משהו. הבסיס של הסבל הוא התחושה שיש "אני" חזק שכל הזמן נזקק לדברים ותלוי בדברים. ההיצמדות היא מקור הסבל ומה שיש לעשות עם האמת הזו זה לשחרר כמה שניתן. כשאנחנו משחררים, כשאנחנו מבינים שהכל זורם ומשתנה כל רגע - משהו בנו נפתח.

 

אפילו אנשים על סף מוות, ברגע שהם הבינו שמוות הוא פשוט השינוי הכי גדול בחיים שלהם, הם היו הרבה יותר מוכנים לקראתו. האם אנחנו יכולים לקבל את זה בכלל כאופציה? להבין שהגוף פשוט משתנה עד שהוא מת וזה טבעי ובסדר. החיים יוצרים אותנו ואז אנחנו לא רוצים להשתנות וזה חלק עצום מהסבל, אותו רצון לקביעות, להישאר כפי שאנחנו. המאבק הזה גורם לנו לכאב.

כי אם לסבל יש סיבה, אז יש לו גם פתרון, אנחנו יכולים לפרק אותו. האמת היא ההבנה שיש סוף לדוקהה, שיש אפשרות להתעורר אל החופש. רוב המורים יגידו שיש בנו כבר את זרעי החופש ושהארה ושחרור זה לא משהו רחוק שצריך בשבילו אלפי גלגולים. יש לנו זרעי חופש שמאפשרים לנו לנשום לרווחה ולהיות רגעים ארוכים מעבר לסיפורי המאבק בחיים. יש לנו יכולת לחשוב ולהרגיש שהחיים הם לא רק הישרדות ושדה קרב אלא שמשהו הרבה יותר גדול מתחולל בנו ומחוצה לנו.

המילה נירוונה משמעה כיבוי או קירור האש. האש היא ההיאחזות והדחפים בהם הכל בוער, בהם דבר מבעיר דבר. האש זה דימוי לתשוקות, לתודעה של "רוצה, לא רוצה, צריך, לא צריך". להשקיט את האש זה נירוונה. לכולנו יש פוטנציאל להתעורר, אחרת הבודהה לא היה מלמד את זה לאלפי אנשים. הרבה פעמים במדיטציה אנחנו נוגעים במשהו שהוא מעבר ל"אני", יחד עם החוויה שאנחנו לגמרי בתוך עצמנו.

גם אם יש חוויה של "טוב לי רע לי" יש לנו לחישה מרגיעה של קול דממה דקה, תחושה שאנחנו יכולים לסמוך על הרגע הנוכחי ולהרגיש בטוחים בו, לנוח בו מבלי לבעור.

הדרך להתעוררות שעלינו לייצר, להתוות ולסלול אותה בחיינו. זו דרך אחת שיש לה שמונה היבטים וכוללת איך אנחנו חיים, כולל מעשים, מחשבות ודיבור. דרך הנוגעת בריכוז, במוסר, במכלול היחסים עם עצמנו והעולם. שמונת הנתיבים של הדרך הם לא מצוות והנחיות כמו ביהדות כי אם הזמנה לדרישה ולחקירה, לקיחת אחריות מוחלטת על החופש והאושר שלנו שבעה ימים בשבוע 24 שעות ביממה.

כמעט כל דבר בחיים אפשר לראות דרך החלון של ארבע האמיתות. ראשית להכיר את הסבל, את אי הנחת. לראות אותו, את המגבלה שלי. נניח, לא בא לי לנקות את הבית. שנית זה להבין את המקור. למה אני נצמדת? לזמן החופשי שלי? במה אני נאחזת? ברצון שחבר שלי ינקה את הבית?
שלישית זה לראות אם יש איך לשחרר את ההיאחזות, אם משהו חדש יכול לצוץ מחוסר הרצון שלי. אם אני יכולה לנוח קצת מה"אני" שלי. ורביעית, לא משנה על איזה מעשה החלטתי, האם אני יכולה להיות חופשייה בו? האם אני יכולה לנקות עם תחושה של שחרור או  לראות את זה שהחלטתי לא לנקות בדרך רעננה ואוהבת?

אני מזמינה את כולנו לצפות בחיים שלנו דרך העיניים של ארבע האמיתות. זה מחזיר אותי לאמירה "דהרמה זה לא תחביב". נכון שאפשר להרגיש קטנים מול הדהרמה, בגלל שהיא מראה לי את כל המקומות בהם אני נופלת, אבל דהרמה זה כמו ביולוגיה - אנחנו מסתכלים ביחד על החיים. הדהרמה היא לא סמכות עליונה, היא מה שדרכו ובעזרתו אנחנו יכולים לקיים דיאלוג עם העולם, עם החיים שלנו ולראות איפה אנחנו נמצאים. כמה אנחנו אוהבים את החיים שלנו ומחויבים לחיות אותם במלואם.

מרבית המילים נלקחו ממורי הקורס "דהרמה בחיי היומיום" של עמותת תובנה.
 ב-1 במרץ ייפתח קורס מדיטציה בהנחיית אביגיל גרץ בסטודיו ג'יירוטוניק. לפרטים לחצו כאן.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

אביגיל גרץ

מחזאית, מורה בישיבה החילונית "בינה" ומתרגלת בעמותת "תובנה"

לכל הטורים של אביגיל גרץ