משכמו ומעלה: טאצ' ווד
בכל התרבויות מעוגן העץ כסמל רב משמעות. הוא מסמל עוצמה, קדושה וקדמוניות, לצד מסרים של התחדשות וצמיחה. בהומיאופתיה הוא מציע חיבור לשורשים, עמידה בתלאות הזמן ופרספקטיבה רחבה לאורך דורות. חג אילנות שמח
תרבויות רבות, ובראש ובראשונה הקבלה היהודית, שואבות מהסימבוליות של העץ את הקשר שבין שמיים וארץ, את הרצף שבין ספירות נעלות ועד הגשמיות ה"שורשית" ביותר. עושר הדימויים ששופע מוטיב העץ המקודש והאיתן בטקסים הממוסדים ובפולקלור גם יחד יכול לאכלס טור קבוע משל עצמו. במקום לעשות חתך רוחבי כזה, מרתק ככל שיהיה, נדבר הפעם על כמה נציגים מכובדים, עצים שהעניקו מעוצמתם וחיותם למאגר התרופות ההומיאופתיות.
קשה למצוא מכנה משותף רחב ומובהק למידע ההומיאופתי על כל העצים, משתי סיבות עיקריות. ראשית, העצים שייכים למשפחות בוטניות שונות, ומכאן מאפייניהם השונים גם ברמה הלא-חומרית שבה פועלים בהומיאופתיה. שנית, כל העצים יחדיו מספקים לנו מענה לעשרות אלפי סימפטומים, וטרם מיצינו את המחקר והמיפוי השיטתי של כל המידע. ועדיין, מחקר ביחס לתכונות של כמה עשרות עצים ומידע קליני מעמיק ובהיר מאפשרים לנו לגלות כמה מהאיכויות ה"עציות", מהשיעורים שמעניקים לנו המדריכים האלה: חיבור לשורשים, עמידה בתלאות הזמן, פרספקטיבה רחבה לאורכם של דורות, ולעיתים גם המרפא לשבריריות וקמילה.
נתחיל בהתחלה, בקדמוני ביותר. המחקר על עץ הסקויה (Sequoia semrevirens) – מהעצים העתיקים ביותר על פני האדמה - פורסם על ידי צמד החוקרות בירץ' ורוקוול ב-1994. בדומה לעץ עצום המימדים והקדום, מילות המפתח הקשורות בעץ הזה מהדהדות בעוצמה מליצית-כמעט, אף על פי שהן לקוחות היישר מפי הנסיינים: הנסיינים תיארו תחושת זקנה "אינסופית", תחושה שאש החיים כבתה, והאדם מבקש להתבודד במקום שבו לא יפריעו את מנוחתו. פיזית גם התופעות מעלות על הדעת את גיל הזקנה: הריאות לא מתרחבות כהלכה על מנת לאפשר נשימה מספקת, ישנם לחצים באזור הלב, וכל העת ישנן תחושות של תשישות, תופעות של אגירת נוזלים, נוקשות במפרקים וראייה מעומעמת.
במילים אחרות, לפי העיקרון ההומיאופתי, הקובע שהחומר במינון קטן שבקטן יכול לסלק סימפטומים אם עורר סימפטומים
בדומה לסקויה, תחושות הנוקשות, השבריריות והזיקנה, משתקפות בעץ הקרוי תויה מערבית (Thuja occidentalis), אחת התרופות ההומיאופתיות הוותיקות ביותר. מוצא העץ, בדומה לסקויה, הוא מצפון אמריקה, והמיצוי של עלעליו ידוע כתרופה עממית נגד יבלות. ואכן, זו אחת התרופות ההומיאופתיות המרכזיות בנושא, אך אי אפשר לטפל באמצעותה ביעילות מבלי להבין לעומק את החוויה הפנימית.
הפצע של מי שזקוק לתויה המערבית הוא תחושה עזה של כיעור פנימי, תחושה שאינך ראוי לאהבה, שקיים בך ליקוי עמוק שיש להסתירו, לעטות מסיכה חייכנית ונעימה מעל חוויה של כיעור וגועל עצמי.
כינויו של העץ בלטינית הוא "עץ החיים" (Arbor Vitae), אך נראה שמי שזקוק לתרופה ההומיאופתית המופקת מהעץ הזה חווה פיצול עז ונוטה יותר לצד המוות. זהו האדם המסוגל לתאר תחושות של יציאה מהגוף (לעתים בהקשר של חוויות סמוכות למוות, NDE) ולעתים עשוי להרחיק לכת בניסיונות לממש מחשבות אובדניות.
טוויסט קל בתיאורים, כדי להפיג במעט את הכבדות שמייצרת התרופה ההומיאופתית הזו. אם אתם מתעניינים בהומיאופתיה, בואו נחפש איך הכל התחיל. ואם אתם יכולים להעריך ציניות, בואו נחפש את האישה. רעייתו של סגן המושל הספרדי בפרו נרפאה במאה ה-17 ממלריה בעזרתו של מרפא ילידי שנתן לה את קליפת עץ הכינין. בשובה לאירופה הביאה עמה את המרפא הזה שקנה לו אחיזה בכל השנים והיבשות (כולל בג'ין אנד טוניק שנרקח עבור הקולוניאליסטים הבריטיים: הכינין שהכיל המשקה סייע להם להתמודד עם המלריה בארצות שכבשו), עד ימינו אלה.
הכינין הוא חומר שחקר דר' סמואל האנמן, מייסד ההומיאופתיה, ושבעקבות התופעות דמויות המלריה שהתעוררו עם נטילתו, שיער ואף אישש את הרעיון ההומיאופתי, "דומה בדומה מרפא". קלארק, הומיאופת בריטי בן המאה ה-19, כותב על "תהילתו של האנמן והעניין של ההומיאופתים כרוכים בסיפור התרופה הזו. עבור האנמן, התרופה הזו היתה כמו התפוח אצל ניוטון, או המנורה של גלילאו". הכינין, China Officinalis בשמו הלטיני, משתייך למשפחת הפואתיים (בדומה לקפה, למשל), ובמישור הנפשי ידוע לאנשים רגישים שחשים שרעיונותיהם המדהימים נותרים בלתי מפוענחים להמון, ושהם מוקעים בשל גישתם המהפכנית, חוויה שאם עוברים אותה לא בגיל הנעורים, יש ככל הנראה בעיה רצינית.
לבסוף, נקנח במשהו "משלנו". כמעט במקביל למחקר על עץ הסקויה נערך בישראל מחקר הומיאופתי על עץ הזית, בהנחייתו של ג'רמי שר, ההומיאופת הישראלי-בריטי, מורי-במיל' שכבר הזכרתי בשמחה בטורים קודמים. הניסיון הקליני שמצטבר מאז מעניק תוקף למידע שעלה במחקר, זוהי תרופה שאכן יכולה לסייע בקדחת השחת, אחת מני-רבות. מתוך כך, זוהי המחשה נאה לעקרון ההומיאופתי שלפיו, כאמור, דווקא מה שיכול לייצר סימפטומים, יכול במינון זערורי גם לרפא.
הזית הוא מרכיב מרכזי בתפריט של הרבה תרבויות, ולכן, באופן מעניין מאד, עלה במהלך המחקר מוטיב מרכזי שהייתי מכנה - המתח שבין טיפוח לבין נטישה. אם תרצו, עולם ומלואו שנבנה ונהרס עם חי"ת אחת: הזנה והזנחה. קונפליקט מהותי נוסף שמקושר עם העץ הכה-מרכזי בתרבות היהודית והארצישראלית הוא הציר שנע בין לוחמנות ופציפיזם. גם כאן חשוב להדגיש שכל המשתתפים במחקר לא היו ערים לטיב התרופה ההומיאופתית שנטלו, ואף על פי כן המוטיב הברור, הנטוע בתרבויות כה-רבות (ובפרט באגן הים התיכון) התבטא מחד בחלומות על מלחמות (קדמוניות או בנות זמננו, ובכל מקרה תמיד טריטוריאליות), ומאידך גם בכמיהה עמוקה לשלום ומאמצים כבירים להשיגו דרך מעורבות פוליטית.
ארבעה עצים, ובתוכם גלומים סיפורים של קדמוניות, זיקנה, סכסוכים פנימיים וחצוניים. אני מקווה שהשימוש בתרופות ההומיאופתיות הלל יזינו ויהדהדו את בשורת ההתחדשות והתקווה שט"ו בשבט נושא עמו.
לאתר של רחל שבי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם