בודהיסט זורם: אל ארצות הזן, פרק 19
הדברים מתרחשים יותר מהר ממני. אני מרגיש שיש להם קצב משלהם. אני לא מרגיש שזה מגיע לי. אני ממש לא מרגיש שהבנתי וקלטתי את הבודהיזם לעומקו. אבל אני הולך עם זה. גיל אלון נחנך כפטריארך התשעים ואחד
יפן
צִ'יבָּה
הדברים מתרחשים יותר מהר ממני. אני מרגיש שיש להם קצב משלהם. יום ראשון. בכל יום ראשון האחרון בחודש יש כאן יום מדיטציות מרוכז. אני מתעורר בחמש בבוקר. אחרי המדיטציה – ארוחת בוקר אחרונה עם הזֶן מאסטר, סֶנְסֶה. הוא מעלה שוב את נושא ההסמכה והעבַרַת ה"דְהָרְמָה", ה- Dharma Transmission . אנחנו מוצאים תאריך לפני שאעזוב את יפן. לא אצטרך לשוב.
אני מבקש ממנו יותר הסבר על משמעות הדבר. הוא אומר שבמשך אלפיים וחמש מאות שנה עברה החכמה ממורה לתלמיד או כפי שהם נקראים כאן מפטריארך לפטריארך. עד היום בסך-הכול תשעים פטריארכים. בתום הטקס אהיה לפטריארך התשעים ואחד. עוד התרגשות. תכננתי לנמנם קצת לפני יום המדיטציות המרוכז שיתחיל בעשר בבוקר. זה יורד מהפרק.
אני אומר לעצמי
יום המדיטציות המרוכז חולף בטיסה. בסיום אנחנו מנקים את מרכז הזֶן, (הדוֹג'וֹ), ואז אני מופתע שוב. נאֱמָר לי שלקבל את ה"דְהָרְמָה" בתוך חודש זה נחשב מהיר, לכן תיארתי לעצמי שתקופה של שלושה עד חמישה חודשים תיחשב כתקופה הסטנדרטית.
והנה הנזירה טַייְג'וּן מספרת עכשיו שכדי לקבל את ה"דְהָרְמָה" יש ללמוד חמש עד עשר שנים. אני לא מרגיש שזה מגיע לי. אני ממש לא מרגיש שהבנתי וקלטתי את הבודהיזם לעומקו. אבל אני הולך עם זה. אני אזרום עם האירועים.
ה"שִׁינְגִ'י שׁוֹבּוֹגֶנְזוֹ" – ספר המחזיק שלוש מאות ואחד קוֹאָנִים. הקוֹאָן הוא מן חידה, דיאלוג או סיפור שסיומם לא תמיד נהיר. הם מזמינים ניתוח. הם מזמינים העמקה. התבוננות. באסכולת הסוֹטוֹ-זֶן היפנית משתמשים בקוֹאָן מחוץ למדיטציה. באסכולת הרִינְזָאי-זֶן הקורֵיאנית משתמשים בקוֹאָן בתוך המדיטציה.
הקוֹאָנִים אמורים לעזור לנו להגיע אל תחושת "הַכָּאן ועכשיו" באופן ישיר ומהיר יותר. אני קורא עכשיו את החלק הראשון, מתוך השלושה, של ה"שִׁינְגִ'י שׁוֹבּוֹגֶנְזוֹ". כל קוֹאָן וכל ניתוח שלו בפי מאסטר גוּדוֹ וּוָאפוּ נִישִׁיגִ'ימָה (סֶנְסֶה) מאירי עיניים ומשיבי-נפש כאוויר צח.
אני מתרגם כאן אחד מהם, שמביא לדעתי מבט נוסף על נושא חשוב: "קוֹאָן מספר 29: יום אחד התלווה מאסטר זָאנְגֶן צ'וּקוֹ ממחוז טָאן אל מאסטר דוֹג'וֹ אֶנְצִ'י לביקור תנחומים בבית אבלים. בהגיעם הִיכָּה מאסטר זָאנְגֶן על ארון המתים ושאל: 'האם זה חי או מת?' מאסטר דוֹג'וֹ ענה: 'אני לא אומֵר שזה חי אני לא אומֵר שזה מת'. מאסטר זָאנְגֶן שאל: 'למה אתה לא אומֵר?' השיב מאסטר דוֹג'וֹ: 'לעולם לא אומָר, לעולם לא אומָר'.
בדרכם חזרה למנזר אמר מאסטר זָאנְגֶן למאסטר דוֹג'וֹ: 'בבקשה, ענה לי מיד על השאלה שלי! אם לא תענה אכה אותך!' מאסטר דוֹג'וֹ ענה: 'אתה מוזמן להכות אותי, אבל לעולם לא אומָר...'.
שנים אחר כך, לאחר מותו של מאסטר דוֹג'וֹ עשה מאסטר זָאנְגֶן את דרכו למנזר של מאסטר סֶקִיסוֹ קֵייסוֹ. הוא סיפר למאסטר סֶקִיסוֹ על המקרה שאירע בינו ובין מאסטר דוֹג'וֹ וביקש את חכמתו. מאסטר סֶקִיסוֹ ענה: 'אני לא אומֵר שזה חי; אני לא אומֵר שזה מת'. מאסטר זָאנְגֶן שאל: 'למה אתה לא אומֵר?' מאסטר סֶקִיסוֹ ענה: 'לעולם לא אומָר! לעולם לא אומָר!'. מאסטר זָאנְגֶן זכה בהארה לשמע מילים אלה".
ועכשיו תחילת הניתוח של מאסטר גוּדוֹ וּוָאפוּ נִישִׁיגִ'ימָה (סֶנְסֶה): "בסיפור הזה מאסטר זָאנְגֶן הִיכָּה על ארון המתים ושאל את מאסטר דוֹג'וֹ: 'האם זה חי או מת?'. אלא שמאסטר דוֹג'וֹ לא רצה להגביל ולצמצם את ההוָויָה האמיתית לכדי התפיסות של מאסטר זָאנְגֶן על חיים ומוות, ולכן הוא סירב לענות".
ברבות משׂיחותַי עם סֶנְסֶה העלֵיתי את השאלה הנצחית מדוע הזֶן-בודהיזם אינו מתעסק ישירות בשאלה של לָמה נולדים ולמה מתים. סֶנְסֶה חזר וטען שהזֶן-בודהיזם מכיר בדברים שאין ביכולתנו לתפוס, ולכן הוא מקבל אותם כמות שהם. זאת תשובה ששמעתי גם מהמאסטר האמריקני-דרום-קורֵיאני דֶה-בּוֹנְג שביקר בישראל. תמיד הרגשתי שיש עוד רבדים לתשובה, שאותם הם לא אומרים. והנה, כאן, בניתוח הקוֹאָן של סֶנְסֶה מתגלה רובד נוסף בסוּגִיָה. בדַבְּרֵנו על לידה ומוות אנו מצמצמים את ההוָויָה הגדולה.
יוֹקוֹהָמָה
ברכבת ליוֹקוֹהָמָה גַייגִ'ין נוסף. גַייגִ'ין היא מילה יפנית לְזָר. וכששני גַייגִ'ינִים נתקלים זה בזה בְּמקום הומה יפנים, מיד נוצר קשר עין. מעֵין אחוות מיעוטים. תחנה אחת לפני היעד אנו פותחים בשיחה. מסתבר שהוא מדרום-אמריקה, מפֶּרוּ, ושטרוריסטים ניסו להתנקש בחייו.
עוד שיעור בּוּטוֹ. מאסטר הבּוּטוֹ הדגול, קָאזוּאוֹ אוֹנוֹ בן התשעים ושלוש קם לרקוד. הפעם המאסטר מועד ונופל נפילה רצינית. על הגב. מן הרצפה, מייד, הוא ממשיך בתנועות הריקוד. כולם חרֵדים. את ההוראות הבאות נותן יוֹשִׁיטוֹ בְּנוֹ, בפעם הראשונה, בטון כעוס. כאילו כועס הוא על שכך המצב. על שכך הוא צריך לראות את אביו נופל לעינֵי תלמידיו. אני לא יכול להפסיק לחשוב על כך שקָאזוּאוֹ אוֹנוֹ יכול למות כל רגע.
צִ'יבָּה
אוּמֶזָאוּוָה עזבה הבוקר. כשנפרדנו בכתה. סבתא בת שישים שבאה לכאן, למרכז הזֶן, לדוֹג'וֹ, לכמעט חודש. אישה קטנה שכולה טוּב-לב טהור. תמיד שמחה, תמיד מחייכת.
מרגע יקיצתה עם שחר אינה מפסיקה להתרוצץ, לסדר, לנקות. על כל דבר מודָה. כל דבר משָׁבָּחת. כאילו לא שמעה מעולם על ציניות. לומדת אנגלית בכוחות עצמה מתוך ספר. עמדתי מעבר לדלת הזכוכית, צופֶה בה עד שנעלמה מעבֵר לפינה, מוחה את דמעותיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם