יש לנו זן מאסטר: אל ארצות הזן, פרק 20
הטקס חלף במהירות. הופקדו בידַי הרבה אביזרים. יש עוד כל כך הרבה פחד. אני לא יודע מה לעשות. מה זה אומר. בימים האחרונים אני בוכה. כמעט כל יום. בכי משמח. גיל אלון נחנך ונפרד מיפן
יפן
צִ'יבָּה
לפתע הכל מבולבל. בימים האחרונים אני מרגיש מִין רעד עדִין פנימי. אני לא יודע מה זה. יש רגעים שאני מרגיש את הדם פועֵם. כאילו יש לב גם בבטן. כאילו יש לב גם באצבעות הידיים. יש בזה גם משהו מבהיל.
החודש בדוֹג'וֹ חלף כלא היה. ביום האחרון מגיע פאקס מנִיסִים, מורי ורבי הראשון, המברך על החדשות. הוא קורא לילד בשמו: "זֶן מאסטֶר". זה מה שאני. "מצאת את מה שחיפשת", הוא כותב, "את נוצת הדרקון".
מה פתאום? אני לא מרגיש שזה מגיע לי. יש עוד כל כך הרבה דברים שאני לא מבין. יש עוד כל כך הרבה פחד. אני לא יודע מה לעשות. מה זה אומר. בימים האחרונים אני בוכה. כמעט כל יום. בכי משמח.
ביומי האחרון כאן אני משקיע עצמי בעבודה פיסית: ניקיון השירותים, החדר, סידור חדר ההרצאות, כביסה. אחר כך, כתיבת כל שמות תשעים הפטריארכים, בעיגול משורטט במחוגה, על גבֵּי בד לבן יפה.
בשיעור הבּוּטוֹ האחרון מסתבר שהכיתה מוזמנת להופיע עם המאסטרים הדגולים קָאזוּאוֹ ויוֹשִׁיטוֹ אוֹנוֹ על במה אחת ב"תֵּיאָטְרוֹ פוֹנְטֶה" ביוֹקוֹהָמָה.
לסדנה שלי בטוקיו נרשמו מעט אנשים. אני לא יודע מה יהיה. אני עובר לגור בדירתו של רוֹעִי. מרכז טוקיו. אני צריך לנוח. הרָעָד. הלב פועם בכל מיני מקומות בגוף. כאב-ראש כל היום. רק ברָקָה הימנית. משונה. והמוח פוצח במונולוג: "מה פתאום כאב-ראש רק בצד אחד? אין כזה דבר. זה בטח קריש-דם. יושב שם. תיכף יבוא השבץ".
ואני לא רוצה לשתף פעולה. שימשיך המוח במונולוג הזה כמה שהוא רוצה. אני לא אשתף איתו פעולה.
תחנת הרכבת. העיר השנייה בגודלה ביפן. אלפִים של אנשים ממהרים. אני עומד. נשען על עמוד. ולפתע רעידת אדמה. כל התחנה זזה. לרגע אני לא בטוח, כי לפעמים, העמוד שאני שעון עליו גם רועד בגלל רכבת שעוברת. אבל לא ככה. הכל זז. התחנה כולה מתנודדת מצד אל צד. אף יפני לא עוצר. לאף אחד זה לא משנה.
והמוח קופץ על ההזדמנות להצדיק את המונולוג שלו: "אתה רואה! אף יפני לא עוצר! סימן שזאת לא רעידת-אדמה! זה אתה שמאבד שיווי-משקל ותיכף תתעלף!". אני לא נענה. התקפת הפטפוט הזו של המוח לא תזכה לתשומת-הלב שלי. אני ממשיך. הכל יהיה כרגיל. אני מגיע לשיעור הבּוּטוֹ. התלמידים האחרים מאשרים שאכן היתה רעידת-אדמה.
סַנְדְרָה. ממֶקְסִיקוֹ. תלמידת בּוּטוֹ. נשואה לְצרפתי. שוברת את לב כולם. כל כך יפה. יופי כואב. אני נמשך אליה. באמת. אני מוצא את עצמי מדמיין אותנו במיטה. מה זה אומר? אני מרגיש, שאם זה היה אפשרי הייתי עושה את זה.
הסדנה שלי בטוקיו. רק תשעה אנשים מגיעים. כל אחד מהם נותן את ליבו. את נשמתו. ברגע שאנחנו מתחילים אין שום חשיבות למִסְפַּרַם המועט. אני כל הזמן חושב על סֶנְסֶה שהִרְצָה בפני שתי נשים. רק לעשות את "התפקיד על הבמה" מכל הלב. האגו הוא זה שצריך כמויות של אנשים. את האמנות עצמה זה לא מעניין בכלל.
חשבתי, פתאום, שתהליך השאלות והתשובות בין מורה לתלמיד הוא ריכוז של אנרגיה חזקה מאוד. שאֵלת התלמיד מסייעת למורה למקם את עצמו באופן חד ביותר ברגע ההוֹוֶה. הוא "מוכרח לענות". וכאן אחריותו של המורה: האם הוא מרשה לשאלת התלמיד לחדור ולפתוח באמת את רגע ההווה ולענות מנקודה זאת, או שהוא בוחר להישאר בַּפּוֹזָה ולענות ממנה.
חזרה ראשונה ב"תֵּיאָטְרוֹ פוֹנְטֶה" ביוֹקוֹהָמָה. אחורי הבמה, חדרי ההלבשה, פנסי התאורה, ריח עץ הקרשים של הבמה, המָסָכִים – אני מיד בבית. מיד אהבה.
פגישה נוספת עם סֶנְסֶה, הזֶן מאסטר. אני מגיע למשרדו. גם הבית של רוֹעִי במרחק הליכה. סֶנְסֶה מציע שנסעד יחד ארוחת צהריים. המסעדה עדיין סגורה. אנחנו מהלכים במעלה הרחוב בהמתנה לפתיחתה ומשוחחים. אני מעלה את נושא המחשבות. כוח המחשבות.
סֶנְסֶה חוזר וטוען שאם מחשבה נשארת כמחשבה ולא יוצאת אל עולם הפעולה, אזי היא חסרת משמעות. אני מביא טענה שאם אדם שמפחֵד, לדוגמה, מטיסות, מתחיל לרעוד ולהזיע, רק מעצם המחשבה על טיסה זהו כוח מחשבה שנהפכת לפעולה, אם כי היא נשארת בתוך עולמו של האדם.
ועוד: אותם אנשים שמרפאים את עצמם בעזרת המחשבה. אני מספר לסֶנְסֶה על תכנית טלוויזיה דוקומנטרית על חולת סרטן, שהיתה נוהגת להסתגר בחדרה כמה פעמים ביום ולדמיין יצורים קטנים הנראים כמו ראשי פָּאקְמֶן במשחק המחשב, אוכלים את הגידול – וכך בעצם העלימה כליל את מחלתה.
סֶנְסֶה אומר שאכן במקרים כאלה יש סוג של פעולה, ופעולה זאת מתרחשת בַּחיבור של המנטאלי והפיסי. בדברים אלה אני מוצא אישור לתחושתי הפנימית שלַמחשבות כוח רב. כן, אפשר לחשוב על הרע ביותר או הטוב ביותר ובכלל לא להוציאם אל הפועל אלא שמחשבות, או הלך מסוים של מחשבות נִשְׁנוֹת, משפיעים על ההתנהגות, ולפיכך על האווירה סביב, ומכאן, בגלים, אל מעגלים רחבים יותר.
אני מספר לסֶנְסֶה שמאז שהתחלתי את ישיבות המדיטציה קרה לי מספר פעמים ש"הותקפתי" על-ידי ההוֹוֶה. לפתע, בלי הודעה מוקדמת, הכל נראה מחוּבר, הכל נראה נשגב, כל דבר מובן כקשור אל כל הדברים האחרים בקשר נצחי ומרגש – הכל הוֹוֶה מַתְמִיד. וזה כל כך משמח וזה ממלא אושר אין קץ.
לעיתים "התקפה" זו נמשכת דקות, לעיתים שעות, ואז זה נעלם. סֶנְסֶה עונה שככל שאתמיד במדיטציה, מידי יום, כך תיהפך החוויה הזאת לדבר יומי, מתמיד ונמשך. אוי! זה בדיוק מה שאני כל כך רוצה. לזה אני כל כך מקווה.
גשם יורד זה כמה ימים ברציפות. והאדמה כל הזמן זזה. כמו אנייה ענקית שמתנודדת מצד לצד. שיווי המשקל האישי נראה כעומד בספק. תחושה מסוחררת. בימים האחרונים אני מבוהל. אני לא מבין מדוע. מעֵין ניגוד גמור לפסגות המתוקות שחוויתי. אני מנסה לתת מילים לאירועי השבוע האחרון. אני לא יודע אם אצליח.
שתי הופעות לצידם של שני המאסטרים הגדולים של הבּוּטוֹ. האֶגו מיד תופס את הבמה של יֵשׁוּתִי: קטנוני, מטופש, מְבַיֵיש, מפוחד.
זה שִׁבעה חודשים ויותר שלא עמדתי על במה, וכאן, דווקא בחלק קטן שעלי למלא במופע, נראה האֶגו במערומיו הבולטים: כעוס, מנסה להתבלט, צריך מחמאות, דורש אהבה ומפריע. מפריע להתמסר לאמנות באופן טוטאלי. איזו בושה. שלי. מעצמי. כך חולפות להן שתי הופעות כה חשובות בחיי, עם התרגשות מעטה. אני מרגיש אשם. נתתי לאגו להשתלט וחיללתי את האמנות הצרופה.
עוֹפְרָה. תפאורנית. לא התראינו שתים עשרה שנה. היא נשואה ליפני. סוף סוף מצאתי אותה. ארוחת ערב. גם הילד בא לקבל את פניי. בן שש וחצי. מושיט לי סוכרייה במתנה. ילד יפה תואר. מערב ומזרח נפגשים במבע פניו. החיוך לא מש ממנו ולו לרגע. כמה שמחת חיים. כמה אופטימיות.
אנחנו מתחברים מיד. מתחבקים כאילו הכרנו שנים. עם בואי הוא מראה לי חפצים שברשותו. ביניהם גם בובת חיה כלשהי וכובע מצחייה. אני מרגיש שהוא מתגאה בהם, שהם חשובים לו. מאוחר יותר, בזמן הארוחה, הוא מושיט לי שקית נייר פרחונית ובה מתנה. הוא מבקש ממנה לפתוח אותה רק אחרי שאלך. בדרך חזרה, ברכבת, אני פותח. בשקית – בובת החיה וכובע המצחייה. האדמה זזה.
שוב אל מחוץ לטוקיו. העיירה קָאנִי שבמחוז גִיפוּ. אני מעביר סדנה לכשלושים שחקנים חובבים מגיל שבע עשרה עד שבעים. גם הם נותנים את הנשמה. כמה טוּב לב מרוּכָּז. כמה תמימות.
בנוף גִבעתִי בין שדות אורז – אל הישוב הקטן יָאוֹטְסוּ. בית יפני. רצפת קש. דלתות עץ. חלונות נייר. אירוח למופת. שיחות ארוכות. ובלילה האדמה זזה. מחר הטקס. מחר אהיה לַפטריארך התשעים ואחד. אני עוד מבוהל. אני לא יודע מה לעשות עם זה. מחרתיים סֵיאוּל.
הטקס חלף במהירות. הופקדו בידַי הרבה אביזרים. צִ'יקָה מגיע במיוחד. נשאר עד הבוקר. בבוקר מגיע גם נָאוֹיוּקִי. במיוחד. מביא מתנה. בין התארגנות אחת למִשְׁנֵיהָ – והנה סֶנְסֶה, מורי ורבי, כבר הלך. לא נפרדתי ממנו פרידה סופית. איך זה ייתכן? איך עשיתי דבר כזה. את כל דיירי מרכז הזֶן שאלתי באיזו שעה הם עוזבים. רק את סֶנְסֶה לא שאלתי. מה קרה כאן? איך יכולתי?
ברכבת לשדה התעופה עוברים במחשבתי אותם אנשים שפגשתי שעשויים מטוּב לב טהור. רק טוּב לב. ללא אינטרס, ללא מניפולציה, ללא חישוב. ועיניי זולגות.
במטוס לסֵיאוּל. אני מגיע ביום היסטורי. מנהיגי צְפוֹן-קוֹרֵיאָה ודְרוֹם-קוֹרֵיאָה נפגשים. אותיות קוֹרֵיאָנִיוֹת נִיבָּטוֹת מן העיתונים. עוד מעט נחיתה. שוב מקום חדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם