אני רק שאלה: אל ארצות הזן, פרק 22
אני שואל את השאלה הנצחית: מדוע איננו נולדים עם הידע שכולנו בודהה ובכך שמים קץ לצרות? מה קרה? למה עלינו לעשות את הדרך חזרה אל המקור – במקום להיות בו מלכתחילה ולאורך כל החיים?
דְּרוֹם-קוֹרֵיאָה
סֵיאוּל
מקדש צ'וֹ-גְּיֶה-סָה. בין המדיטציות אני הולך אל משרד המודיעין של המקדש ויושב לשיחות עם הפנסיונרים המתנדבים. מיסטר לִי הוא פנסיונר נחמד, דובר אנגלית ועוזר לזרים שמגיעים. היום בשיחתנו הוא נשא נאום.
הוא טען ש"כל הבעיות בעולם הן בגלל הנשים. בגלל שהן הפסיקו את הפעילות מאחורי הקלעים ועברו אל החזית". והנֵה נשבר עוד סטריאוטיפ. הנֵה הוכחה שאדם יכול להיות נחמד, לבבי ובאותו זמן גם שוביניסט. אפשר להיות אדיבים, עוזרים לזולת וגם בוּרים. אפשר להיות נעימֵי
אני לא מוצא אהבה. אני לא מוצא אהבה. אהבה שלי. אהבת התאהבוּת. את המעגל הזה אני לא מצליח לפענח. בכל פעם שיש לפנַי אפשרות להתאהבוּת גדולה – זה תמיד בַּבִּלתי אפשרי. יש כאן קוד שעוד לא פיצחתי. לא רק שלא פיצחתי, אני חושב שאינני יודע היכן הוא. או מה הוא.
ארוחת-ערב במסעדה דרום-קוריאנית. לאמצע השולחן מוגש תמנון רב זרועות בקערה. המלצרית מושיטה קדימה מספריים וגוזרת את זרועותיו לעיניי הסועדים.
אני חוזר אל המרכז הזֶן-בודהיסטי "פרח הלוטוס". לאחר המדיטציה שיחה עם אִיל-סוֹנְג סוּנִים. נזיר אִירִי. בין היתר אני שואל אם יש בכלל התעסקות בשאלה: "למה אנו עשויים בצורת האדם ומה מטרת כל הסיפור הזה?". הוא עונה שאין אפשרות להתייחס לשאלות המתחילות ב"לָמָה", ולעומת זאת שאלות המתחילות ב"אֵיךְ" זכאיות להתייחסות.
מאוחר יותר אני אומר שבהתחשב במגבלות השפה, ואם ברצוני לסכם את העניין בקלילות, אני יכול לנסח את העניין כך: חלק מסוּים מן האחד-השלם-והנשגב מחליט לבוא לפלנטה הזאת למעֵין סדנה, סדנה שתמשך כך-וכך שנים. וגם, אם יש צורך, תהיינה סדנאות נוספות – עד שמתרחשת ההבנה, ההתבהרות, ה"הארה" – ואז אין צורך יותר לחזור לסדנאות כלל. אִיל-סוֹנְג סוּנִים אומר שאכן זו דרך נחמדה לתאר זאת.
בדרך ל"פנס הלוטוס" אני נכנס לגלריה. באחד החדרים נשמתי נעתקת למראה יצירת האמנות. עשרות פסלי בודהה, בשוּרוֹת, יְשוּבים בשִׂיכּוּל רגליים, עשויים חֵמָר בצבע החָמְרָה, אלא שלכולם אין ראש. ובמקום הראשים המיוּעדים מוּנָחים שם ראשי בובות צעצוע. ראשים קטנים, צבעוניים, עשויים פלסטיק או גומי.
עוד אמר אִיל-סוֹנְג סוּנִים שתחילת הכֵּנוּת היא בַּהכרה מה לא כֵּן אצלנו.
אני יושב בבָּאר סמוך לגסט-האוס. מין רעד פנימי. כנראה רעד של תובנה נוספת ועמוקה יותר. מוקדם יותר הערב התקיימה עוד שיחה בת שעתיים עם אִיל-סוֹנְג סוּנִים, הנזיר האִירִי. אני מעלה בפניו את העובדה שזרמים שונים של הבודהיזם אינם אוהבים זה את זה. ואז הוא מטיל את אמירת המפתח: "בודהה לא היה בודהיסט". כמובן! איך לא חשבתי על זה? הרי הבודהיזם נוצר אחריו.
ושוב אנו מגיעים לנקודה שאליה הגעתי, באופָנִים שונים, עם נִירַאנְגָ'אן המורֶה לרֵייקִי בהוֹדוּ, עם המורָה הֶלֶן בתאילנד ועם נִישִׁיגִ'ימָה מאסטר הזֶן שלי ביפן: נראה שבבסיס הכל יש רק "כל אשר הוֹוֶה", או "אחדוּת הכל", או "הנשגב" – ואנו במעֵין משחק של התגלמות הבסיס הזה בתוך גוף האדם. וברגעֵי ההבנה הזאת באמת נעלמת הדוּאליוּת, נעלמת ההפרדה בין הדברים, אין הִיקָשרוּת, אין הִיצָמְדוּת. יש רק תִּפקוד בַּמשחק המייָצג את "כל אשר הווה".
כשתוקפת אותי, לרגעים, התחושה הזאת, אני לא יודע מה לעשות איתה. חוץ מדמעות – אין שום דבר. אני מפחד שזה נשמע פשטני, אפילו נסחף, אבל באמת שלא כך הוא. זה משהו אחר. כל מילה המנסה לתאר כל כך מוגבלת.
כל הלילה מתנגן בראשי השיר שכתבה לאה גולדברג והלחין חיים ברקני: "את תלכי בשדה".
מסֵיאוּל אני מתקשר לבנגקוק כדי להזמין שוב חדר בגסט-האוס. מעבֵר לקו מסוּפר לי שרוֹבּ, הבריטי, מנהל הגסט-האס, שוכב בבית-חולים. הוא שתה יותר מידי. הצהבת החמירה.
הגברת קִים-גוֹק. פוגשת אותי במקדש צ'וֹ-גְיֶה-סָה. יש לה שני בנים. בגיל העשרים. האחד לומד שירה אופראית. השני לומד משפטים ומתכוון ללמוד נגינה בסקסופון. היא מבקשת שאתלווה אליהם לביקור במנזר בעיר סמוכה.
המנזר נקרא הַאנְמָאוּם. מקום משכנה של הנזירה טֶה-הֶג, ששמה יצא ברחבי המדינה ואלפים באים לשמוע את הרצאותיה. בשל גילה המתקדם ופרויקט שבו היא מרוכזת, היא ממעטת בפגישות. לא נוכל לפגוש אותה. זה מנזר בן חמש קומות. יש בו מעלית. תחילה, בקומה השנייה, אנו נכנסים לחדר גדול. בקצהו ישוּבה נזירה עבת-בשר, קירחת ולבושה אפור.
בזה אחר זה נכנסים לחדר אנשים (בעיקר נשים), משתטחים לפניה ומעניקים לה דברי מזון. היא ישוּבה, על פניה הבעה יומיומית שמנסה להסתיר את הנאתה מן המעמד. כך אני מפרש. קשה לי עם המעמד הזה. אני חושב שאם היא אישיות רוחנית, עליה להפסיק את טיפוח הרִיטוּאָל הזה.
לפתע נכנסת לחדר נזירה קטנה ודוברת אנגלית שוטפת. היא מזמינה אותנו למחלקת התרגום. שולחן גדול, מסביבו יותר מעשרה אנשים. גם נזיר אמריקני מצטרף. מתפתחת שיחת דְהָרְמָה ספונטנית. הם מסכימים בשמחה לקשר של הזֶן-בודהיזם ואמנות הבמה.
השיחה ממשיכה ואנו מגיעים לכך שבעצם כולנו בודהה, רק ששכחנו זאת, ועלינו ללכת בדרך הרוחנית כדי להיזכר ולהתחבר שוב. אני שואל את השאלה הנצחית: מדוע איננו נולדים עם הידע שכולנו בודהה ובכך שמים קץ לצרות? מה קרה? למה עלינו לעשות את הדרך חזרה אל המקור – במקום להיות בו מלכתחילה ולהמשיך בו לאורך כל החיים?
הנזיר האמריקני עונה שזה בגלל הבוּרוּת. ואני מקשה ושואל מדוע הכל מתחיל מן הבוּרוּת? ואז עונה הנזירה: "אם המקור הוא אור, והוא יודע שהוא אור, אין זה מספיק. האור צריך לחווֹת את היותו אור, ולכן יש ליצור את הניגוד – החושך".
אני נמלא צמרמורת. הרי זו מִשנתו של נִיל דוֹנָלְד וּוֶּלְשׁ. בדיוק. התפיסה שכה מדברת אלי. אני מזכיר באוזניהם את סדרת הספרים "שיחות עם אלוהים" והם עונים בהסכמה שהם מכירים היטב את ספריו של וּוֶּלְשׁ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם