ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

מישמָש בודהיסטי: אל ארצות הזן, פרק 23

בדרום קוריאה אני מגלה בודהיזם מעורב בשאמאניזם ובעבודת אלילים. גם כאן סופרמרקט רוחני. גם כאן נפוצה סגידה עיוורת. גם כאן כל אחד טוען שהוא יודע מה אמר בודהה. גיל אלון לא מגלה את אמריקה

גיל אלון | 24/3/2011 11:18

תגיות: גיל אלון,אל ארצות הזן, זן בודהיזם, מדיטציה

ציָיר המנזר, בן התשעים ואחת מקבל אותנו בסטודיו שלו. יָשׁוּב על הרצפה במעֵין תנוחת לוטוס משוּנָה, מחייך ומתלוצץ עם הנוכחים צילום: גיל אלון

דְּרוֹם-קוֹרֵיאָה

סֵיאוּל

ביקור במנזר בּוּנְגְוּוֹן-סָה. ציָיר המנזר בן התשעים ואחת מקבל אותנו בסטודיו שלו. יָשׁוּב על הרצפה במעֵין תנוחת לוטוס משוּנָה, מחייך ומתלוצץ עם הנוכחים.

חודש יולי. בכל ראשית חודש משתחווים הנזירים כל הלילה. שלושת אלפים השתחוויות. במקדש צ'וֹ-גְּיֶה-סָה המוני אנשים. חדר אוכל ענק מחלק מרקים מפולפלים בשרשרת. רוב הנוכחים – נשים. מיסטר לִי מסַפר שבדרום קוריאה, כמו גם ביפן, האישה היא שאחראית על הכסף במשפחה, היא זאת ששולטת בזרימת המזומנים ומחליטה כמה יקבל הגבר. לכן בנויים המקדשים על תרומתן של הנשים בעת ביקורן.

עוד מפגש עם אִיל-סוֹנְג סוּנִים, הנזיר האירי. אנחנו מוצאים שפה משותפת. אני מגיע בשמונה בבוקר ל"פנס הלוטוס", מרכז הזֶן. שותים תה בחברת אִילְבּוֹ, הנזיר מבַּנְגְלָהדֶשׁ. אחר כך אני ממשיך עם אִיל-סוֹנְג למנזר קוּם-סוּן-סָה שעל הר סָאם-קָאק-סָאן.

אולם מדיטציה ממוקם בתוך מערה קרירה. בתוך המערה זורמים מים חיים מן הסלע שבהר. אנחנו יושבים למדיטציה קצרה. אִיל-סוֹנְג מסַפר שהיה נוהג לתרגל מדיטציה בעירום בשלג ושהיה שותה פעמיים ביום את השתן של עצמו. הוא הוסמך לנזיר במְיָאנְמָאר וחי שם באחד מאזורֵי המָלאריה הקשים ובכל זאת לא לקה במחלה. יש לו ראש

פתוח.

כאן, בדרום קוריאה, אני מגלה בודהיזם מעורב בשאמאניזם ובעבודת אלילים. גם כאן סופרמרקט רוחני, כל מי שמגלח את ראשו ולובש אפור הוא מיד "סוּנִים", מעֵין "כבוד הרב". גם כאן נפוצה סגידה עיוורת. גם כאן כל אחד טוען שהוא יודע מה אמר בודהה.

"סוּטְרַת הלב". כתב זֶן-בודהיסטי עתיק. אין סוף לעומק, אין סוף לרבדים, אין סוף לתובנות. הנֵה מִספר שורות מתוכו בַּתרגום של אָסָף פֶלְדְמָן: "צורה היא ריקנות, ריקנות הינה צורה; צורה אינה שונה מריקנות, וריקנות אינה שונה מצורה; כל הריק הינו צורה וכל צורה הינה הריק. זה נכון לגבי רגשות, תפיסות, דחפים ותודעה.

"כל הדרכים והתורות מתאפיינות בריקנות, הן חסרות התחלה וסיום, הן אינן טמאות או טהורות, אי אפשר להוסיף להן ואי אפשר לגרוע מהן. לכן בריקנות אין צורה, אין רגש, אין תפיסה, אין דחפים ואין תודעה. אין עיניים, אין אוזניים, אין לשון, אין גוף, אין שכל; אין צורות, קולות, ריחות, טעמים, אין דבר לגעת בו; אין דבר לחשוב עליו. אין בוּרוּת או הכחדתה, אין זיקנה ומוות, ואין הכחדה של זיקנה ומוות. אין סבל, אין התחלה והיווצרוּת, אין מעצור. אין דרך, אין הכרה, אין השגה או מה להשיג. הלוך הלך מעֵבר, הרבה מעֵבר, תבורך ההארה!".

להרוג את הזמן

בוקר מיוזע. מקדש צ'וֹ-גְּיֶה-סָה. מדיטציה. ההיכל הראשי מלא. בעיקר נשים. הן מגישות דברי אוכל לפסל של בודהה. אחר כך מתיישבות על הרצפה, שוּרות-שוּרות של נשים. מוציאות מן התיק מעֵין מפית גדולה המזכירה מגבת מטבח. על המפית מודפס הטקסט של "סוּטְרַת הלב".

הן פורשות את המפית על הרצפה לפניהן. לפינה העליונה הימנית של המפית מוצמדות תמונות קטנות של הבן, או הבת, או הבעל. הן מבקשות מבודהה בתפילתן הצלחה בלימודים, ציונים טובים, בריאות, עבודה טובה, חתונה מוצלחת. יחד עם הנזיר השָׁר, היושב ראשון בגבו אליהן, הן שרות את "סוּטְרַת הלב". אני שואל את עצמי אם הן מבינות את עומקה של כל מילה מן הסוּטְרַה, או שמא זוהי רק חזרה על צלילים סתומים כי ככה המסורת. המנגינה מונוטונית ונעימה. היום אני כבר זוכר אותה. חלק ממנה מתנגן לי בראש כל הזמן.

לאחר המדיטציה אני מגיע למשרד המודיעין של המקדש. גם מיסטר לִי, הפנסיונר המתנדב בן השבעים מגיע. לפתע נכנס זוג מארצות הברית. הם הגיעו לדרום-קוריאה כדי לאמץ ילד. הוא בן שלושה וחצי חודשים. היום הם חוזרים איתו הביתה. הם אומרים שחייהם ישתנו בעוד כמה שעות.

עִם לֶכתָם אני אומר למיסטר לִי שלא ידעתי שגם דרום-קוריאה היא בין המדינות המוסרות ילדים לאימוץ. והוא עונה ומסַפר שרבִּים הילדים בבתי היתומים ורבִּים הזוגות המשאירים שם את ילדיהם. הוא מוסיף שאף כלפי קשישים מתנהגים הצעירים באופן אכזרי. רבים מהם מנצלים את בעיית השִׁכחה של הוריהם, מעבירים אותם לבית אבות באחד האיים, והקשישים אינם זוכרים את כתבתם ואת מספר הטלפון של ילדיהם, וכך הם נשארים שם לתמיד.

אני טוען שכל זה בא מן המסורת המקומית הקשוחה הדורשת כבוד להורים בכל תנאי. אין כאן יחס אוהב בין בני אדם בתוך המשפחה. מה שנקרא כבוד הוא בעצם פחד, וזה מוביל לשנאה. מיסטר לִי טוען שהדעה שלי היא מערבית-מודרנית. אני עונה שבסופו של דבר אפשר לאהוב ולכבד רק מתוך רגש עמוק ולא מתוך הכרח.

מיסטר לִי מודה שילדיו שלו אינם אוהבים אותו יותר. הוא אף מודה שהוא מעֵין שוטר המוכיח אותם השכם והערב על שאינם באים לסעוד אצלו, על שהם שותים ומעשנים, ולטענתו, רק מחכים לחלקם בירושה. אפילו שהילדים שלו הם כבר בעצמם הורים, אין הוא מניח להם לנפשם. לכן, הוא מסכם, הוא מתנדב כאן במקדש כדי "להרוג את הזמן".

מיסטר לִי מסַפר שבדרום קוריאה, כמו ביפן, האישה היא שאחראית על הכסף במשפחה צילום: גיל אלון

לאן הולך האחד?

בארוחת הצהריים אני פוגש את ג'וֹ-קְיוֹנְג, נזיר דרום-קוריאני. אנו ניגשים לבית-תה סמוך. הוא בן שלושים ושמונה. נזיר זה שש עשרה שנה. אני שואל אותו מדוע בחר להיות נזיר. הוא עונה שמכל צורות החיים זו הצורה הטובה ביותר. אם יגלה צורה אחרת טובה יותר הוא ישנה את דרכו, אבל נראה לו, וכך הוא גם מקווה, שימשיך להיות נזיר עד סוף ימיו.

אני שואל על שיטת חידות-הזֶן, הקוֹאָנִים. אני מספר לו שלפי אסכולת הסוֹטוֹ-זֶן היפנית אין לעסוק בקוֹאָן בשעת המדיטציה אלא ללמוד אותו בזמן אחר. וגם שלתפיסתם ישיבת המדיטציה עצמה היא ההארה. ג'וֹ-קְיוֹנְג איננו מסכים. הוא אומר שיש להשתמש בקוֹאָן בתוך המדיטציה, ולא רק בתוכה אלא בכל שעות היום ואף בזמן השינה. אני מבקש דוגמה לקוֹאָנִים שהוא קיבל. כמו הרבה נזירים הוא קיבל את אחד הקוֹאָנִים הנפוצים: "מי אני?". ובנוסף הוא מסַפר על קוֹאָן קשה שנתן לו מוֹרֵהוּ: "הכל הולך ומוביל אל האחד! לאן הולך האחד?".

בהמשך שיחתנו, מאוחר יותר, אני מספר לו שידוע לי על נזירי זֶן היושבים במדיטציה ומְתַרְגְלים שעות רבות, וגם מידי פעם מקיימים יחסי-מין או שותים – לא מתוך הִצמדוּת לתשוקה אלא מתוך בחירה נשלטת. והוא עונה שזה רע ואין זה נכון. אני שואל מה ההגדרה שלו ל"הארה", והוא עונה: "פשוט הפסקת הסבל לתמיד ושחרור סופי ממעגל הלידות והמיתות". והנֵה, אני אומר לעצמי, הבודהיזם הדרום-קוריאני מתחבר אל הבודהיזם התאילנדי: ההארה מורחקת אל מחוץ לחיים, או נעשית כמעט בלתי אפשרית בְּחיים אלה.