ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

בודהיזם להמונים: אל ארצות הזן, פרק 24

הבודהיזם השולט כאן הוא פופולרי. כמעט אמונה תפלה. הזֶן-בודהיזם המזוכך שייך לעילית מצומצמת. ומה תפקידה של העילית? האם היא צריכה לרַצות את נטיית ההמונים להפוך את בודהה לאלוהים, להביא לו אוכל ולהשתטח בפניו? גיל אלון ממשיך לתהות בדרום קוריאה

גיל אלון | 31/3/2011 10:00

תגיות: גיל אלון, אל ארצות הזן, בודהיזם

דְּרוֹם קוֹרֵיאָה

סֵיאוּל

שיעור מדיטציה עם אִיל-סוֹנְג סוּנִים, הנזיר האירי, במרכז הזֶן "פנס הלוטוס". אני מתחבר אל תפיסת הבודהיזם שלו. נזיר פתוח, שומע. אחלה נזיר. הוא אומר היום דבר משעשע: "המחשבות הן כמו זבוב. רגע אחד על טיפת דבש, רגע שני על חתיכת חרא".

אני שב אל הגסט-האוס הטחוּב. מתיישב על כיסא מול הפתח, כמנהגִי בימים אלה. הנכד של הבעלים, ילד מלוכסן עיניים, שחור שיער ובעל צחוק פעמונים, דוהר על הקורקינט. מאז פגישתנו הראשונה אנו משתטים יחד בלי להבין אף מילה. הוא מעלה את הקורקינט אל מעלה הסִמטה ודוהר בירידה. והוא חוזר על כך שוב ושוב. כולו עליצות ושמחה.

לפתע אני קם, מרים את רגלִי גבוה ועושה ממנה מעֵין גשר, ומסמן לו לעבור בדהירתו מִתַחְתָהּ. בשל התרגשותו הוא מאבד שיווי משקל ומשתטח אפיים ארצה. פניו לאספלט. אני נבהל. האם זה בגללי או לא? אני מבין שפניו בסדר. הוא בוכה. לאט הוא נרגע ונכנס להתקלח. זה בגללי? כן? או לא? כן? כן?

סוּן-ג'וֹ-לִי, שגר יותר משמונה חודשים בגסט-האוס, מציע שנשב מעט בבָּאר הסמוך, שם האוויר קריר יותר. עם שובנו מסתבר שהילד נלקח לבית-החולים. אגודל כף ידו התנפח. מה עשיתי? הסבתא אומרת שזה שום דבר ושהכל בסדר.

סוּן-ג'וֹ-לִי אומר שלא צריך שום מורה כדי ללמוד בודהיזם. בודהה נמצא בתוכנו. הוא אומר שכדי לדעת בודהיזם כדאי לי לשהות באחד המנזרים על אחד ההרים במשך שנתיים-שלוש. אני מסב את תשומת ליבו שאיש שם אינו מדבר אנגלית והוא עונה: "לא צריך לדבר עם איש. ההרים, השמיים, המים, העצים, הציפורים – הם המורים שלך".

בדרום קוריאה קשה מאוד לזוגות האוהבים הצעירים. אין להם היכן להתייחד צילום: גיל אלון

נזיר וטוב לו

בדרום קוריאה קשה מאוד לזוגות האוהבים הצעירים. אין להם היכן להתייחד. בית ההורים קטן. יש לכבדם בכל מחיר. אולי הם בכלל מייעדים מישהו אחר לבת או מישהי אחרת לבן. הגסט-האוס משמש פתרון טוב. בכל חדר מוּנָחים על הטלוויזיה שני קונדומים.

בסופי-השבוע מגיעים זוגות, שלישיות או רביעיות, שיכורים, נגררים במדרגות ומשתטחים, בסופו של דבר, על אחת המיטות באחד החדרים. הסבא והסבתא, מנהלי הגסט-האוס, מוכנים לתת חדר בכל שעה משעות היממה. לצידם גר בַּמקום חירש-אילם, שמקבל קצת כסף בשביל הניקיון. שמו יָאן. הוא מתַקְשר בפנטומימה. הוא לא יודע את שפת הסימנים. יש לו שפה משלו.

אני חושב על רעיון למדיטציית אוכל. התלמידים מתבקשים להביא דבר מאכל. יושבים ומניחים את המאכל לפניהם. מדיטציה קצרה. אחר כך לוקחים את הזמן רק להביט במאכל. אחר-כך לגעת בו. אחר כך להריח אותו. ואז סועדים לאט-לאט ובשקט. מנסים להרגיש כל ניואנס של טעם. לשמוע

כל רשרוש של נגיסה. לחשוב מה מקורות המאכל וכיצד הגיע הנה.

אני שב אל משרד המודיעין במקדש צ'וֹ-גְּיֶה-סָה. במשרד נוכחים מיסטר לִי, הפנסיונר המתנדב, נזירה ונזיר. במהלך השיחה אני שואל את הנזיר מדוע החליט להיות נזיר. מיסטר לִי והנזירה נדרכים מיד וממהרים להגיב: "אין לשאול שאלה כזאת. זה נושא פרטי מדי".

מאוחר יותר הנזיר והנזירה עוזבים. ואז מיסטר לִי מספֵּר שרוב הנזירים בדרום-קוריאה החליטו להתנזר לאחר משבר כלשהו. לטענתו, כמעט אין נזירים שבחרו בכך מתוך התעמקות בודהיסטית טהורה. צ'וֹ-גְּיֶה, המִסדר הבודהיסטי השליט במדינה, שכמעט שמונים אחוזים מן המנזרים שייכים אליו, חוקק כלל, שאוסר על אנשים שעברו את גיל ארבעים להפוך לנזירים.

לו היתה האפשרות זמינה לכל, רבים מאוד מקרב המבוגרים, פנסיונרים עם בעיות כלכליות ומשפחתיות, או אנשים חסרי העבודה, היו פונים אל המנזרים למצוא בהם שקט, נוחות ומקלט.

אין לי זהות. אינני רוצה שתהיה לי זהות. ואינני תלמיד של איש צילום: גיל אלון

על עילית ועל תחתית

בוקר. קפה ולחם בסניף של רשת המרכולים 7 Eleven. אני עומד ליד המזגן. לפתע נעמד לידי איש דרום-קוריאני. הוא שואל אם אני מישראל. הוא קרא את הכתבה עלי בעיתון המקומי והוא מבקש לשוחח. דוקטור קוֹ-דוֹק-שִׁין. תיאולוג נוצרי. עשה דוקטורט בגרמניה. חי בצרפת. הוא מגדיר טוב יותר את מה שאני חש בימים האחרונים.

הבודהיזם השולט כאן הוא פופולרי. כמעט אמונה תפלה. הזֶן-בודהיזם המזוכך שייך לעילית מצומצמת. נשאלת כאן השאלה מה תפקידה של העילית? (לא רק בדת זו). האם היא צריכה לרַצות את נטיית ההמונים להפוך את בודהה לאלוהים, להביא לו אוכל, להתפלל אליו למען בריאות טובה, להשתטח בפניו עם תמונות יקיריהם ועוד כהנה וכהנה? האם הם משתפי פעולה עם תרבות העדר כדי להגביר את התרומות והנדבות? או שמא עליהם לפקוח את עיני הציבור לדרך אחרת?

אחר כך מספֵּר קוֹ-דוֹק-שִׁין שבדרום קוריאה ידידים-חברים מוכרחים להיות בני אותו גיל. אם בן ארבעים יתחבר לבן עשרים, לא יהיה זה מקובל. בהמשך השיחה אני מספר לקוֹ-דוֹק-שִׁין על מסעותיי בעולם ופגישותיי עם מורים ומאסטרים.

לבסוף הוא שואל: אם כך, מה הזהות שלך? תלמיד של מי אתה? ואני עונה בלי לחשוב: אין לי זהות. אינני רוצה שתהיה לי זהות. ואינני תלמיד של איש. נכון, פגשתי בחיי מורים נפלאים. מורים דגולים שאחזור אליהם שוב ושוב. רק כדי שיעזרו לי להיות תלמיד יותר טוב של עצמי.
הילד בסדר. לא קרה דבר. משתולל וצוחק הוא שב לכאן.