החיים הם סבל?: ארבע האמיתות והסכסוך היהודי-פלסטיני
לכל אחד במזרח התיכון יש סבל בכל מה שקשור לסכסוך. זו יכולה להיות דאגה לילד שמשרת בצבא, דילמה בקשר לשפה ערבית אהובה או פחד מהשכנים. כל סבל הוא לגיטימי כי הוא ישנו. אביגיל גרץ מאבחנת את ה"מצב" לפי משנתו של הבודהה
בתחילת השנה קיבלתי עצה מועילה ביותר. בעצם זו היתה יותר הזמנה מאשר הצעה. לראות את המציאות היומיומית דרך המשקפיים של ארבע האמיתות שלימד הבודהה.
בעקבות ההזמנה של המורה שלי, יונתן דומיניץ, התחלתי לנהל יומן בו עצרתי כמה פעמים ביום ובדקתי האם ארבע האמיתות מתקיימות באותו רגע. בבוקר הראשון קמתי עם שמחה גדולה, אבל מאוד מהר ראיתי שיש דוקהה, אי נחת, שהיא האמת הראשונה, כי הייתי צריכה לנקות את הבית והיו לי מלא סידורים.
בדקתי אם גם האמת השנייה נוכחת, כלומר, האם יש מקור לדוקהה, לאי שביעות הרצון. התשובה לא איחרה לבוא משום שמיד ידעתי שאני נאחזת בחופש שלי וזה המקור שגורם לי לסבל.
באמת השלישית בדקתי האם יש לי אפשרות להשתחרר מחוסר הסיפוק וגיליתי שאכן אני יכולה לחייך לנוכח המשימות הצפויות לי. בשבילי חיוך הוא דבר שפותח, שסודק את "המציאות" ומביא חופש. את האמת הרביעית כבר "עשיתי" תוך כדי טאטוא הבית.
בהמשך היום פגשתי דוקהה בדילמה אם לבשל קודם או להתקלח קודם וגם בשיפוטיות העצמית ואחר כך בציפייה לחבר שמאחר. המקור לדוקהה
האמת השלישית הזכירה לי שאני יכולה לסמוך על הרגע הנוכחי, על כל הכלול בו, לנשום לתוכו ולהכיל את הקשיים. האמת הרביעית אפשרה לי לדבר לעצמי ולעולם יותר נכון, להתכוון לטוב ולהתרכז קצת יותר. כל זאת ועוד רק ביום הראשון!
נהוג לראות במבנה ארבע האמיתות מבנה כמו רפואי - בשלב הראשון מגדירים את המחלה, בשלב השני מאבחנים את סיבת המחלה, בשלב השלישי קובעים כי יש אפשרות ריפוי למחלה והשלב הרביעי הוא המרשם המפרט את אופן הטיפול הנכון לריפויה.
ההשוואה לעולם הרפואה המשותף לכל בני האדם ולא משנה צבעם, גזעם או מעמדם, היא לא בכדי - כולנו אחים ללידה, לחולי, להזדקנות ולמוות. האמיתות ניתנו לא בתור רעיון פילוסופי אותו אפשר להבין ולהתבשם ממנו אלא כתורה או דרך שכל אחד ואחת צריכ/ה ויכול/ה לבדוק וליישם בחיים שלו/ה.
הבודהה, שהיה מאוד רציונלי, חזר ואמר שאין די בהבנת האמיתות לכשעצמן אלא שהן בראש ובראשונה הנחיה מעשית לפעולה ממשית בעולם. בשבועות האחרונים אני מוצאת עצמי חוזרת שוב ושוב למשקפיי ארבע האמיתות במקום שבו אני מרגישה הכי הרבה דוקהה במציאות הסכסוך הפוליטי בו אנחנו מצויים.
הסכסוך. באמת הראשונה אנחנו פוגשים כאב, פרידה, אשמה, צידוק עצמי, פחד ועוד ועוד. חשוב לזכור שהסבל הוא לא אישי פרטי שלנו ולא גזרת גורל שנפלה עלינו. הוא משהו שמשותף לכל בני האדם שרוצים לחיות ולא לסבול, והוא אינו רע או טוב, הוא פשוט ישנו.
זוהי אמת פשוטה אבל עמוקה מאוד. היא מאפשרת לנו לראות את המציאות אחרת. לקחת עליה אחריות ולא לנסות לכסות אותה או לטייח אותה בכל המנגנונים והדפוסים האישיים והחברתיים שיצרנו כדי להימנע מסבל.
יכול להיות שאנחנו אחראיים על חלק מהסבל שקיים, אבל ההזמנה היא לזהות אותו ולנסות להפסיק להזין אותו. לראות סבל כסבל, אולי אפילו כמורה. בטח לא כאויב או כמשהו שצריך לברוח ממנו או לפתור אותו בזה שנגיד "אנחנו היינו פה קודם" ונשאל למה הם לא עשו כך וכך ועוד סיפורים שלא משנים את הסבל שקיים עכשיו, שכולנו שותפים לו.
ככל שאנחנו זוכרים יותר את האמת הראשונה, החיים שלנו נהיים חופשיים יותר. לא בהכרח קלים יותר אלא חופשיים יותר. לכל אחד במזרח התיכון יש סבל בכל מה שקשור לסכסוך. זו יכולה להיות דאגה לילד שמשרת בצבא, דילמה בקשר לשפה ערבית אהובה או מקום מגורים, או פחד מהשכנים. זה יכול להיות המון דברים. כל סבל הוא לגיטימי כי הוא ישנו.
האמת השניה אומרת שיש סיבה לדוקהה. הסיבות העיקריות לסבל הן הצמא והבורות הקיימות בתודעתנו. הצמא לחיים, לדברים קבועים, לעונג, גורם לנו להיאחז או להיצמד. היאחזות ובורות הן מצב תודעתי. רק בתוך התודעה נוצר סבל, לכן רק בתוך התודעה הוא יכול להשתחרר ולכן השלב הראשון זה להבין את הטבע של ההיאחזויות.
המורה שלי, מיכל כהן, אומרת שחשוב לזכור שגם ההיצמדות היא לא דבר אישי! כל בני האדם נצמדים באופן זהה.
במה אנחנו נאחזים?
1. במה שמוצא חן בעיננו ואנחנו רוצים בו. יהא זה חפצים, סטטוסים, אהבה או מולדת.
2. במה שלא מוצא חן בעיננו וכמו פצע ממשיכים לחפור בו. דברים כמו אשמה, עלבונות, קנאה, כעסים. סיפורים של שיפוטיות וביקורת שאף פעם לא עזרו לנו ובכל זאת אנחנו מכורים אליהם.
3. בדעות. בין אם זה דעות על העולם ואיך שהוא צריך להיות ובין אם זה דעות על עצמנו.
5. בפחדים שלנו.
6. במערכות יחסים. בכל אינטרקציה אנושית, בין עם זה עם הורים, בני זוג או המלצר - יש לנו ציפיות מה אותו אדם צריך להיות עבורנו.
חשוב כמובן שיהיו לנו דעות וציפיות, ופחדים ואהבות כי כך אנחנו מתנהלים בעולם, אבל השאלה היא כמה חופש יש לנו סביב כל המרכיבים הללו. מתי אנחנו יודעים שאנחנו נאחזים?
1. אנחנו מספרים לעצמנו אלף פעם את אותו הסיפור.
2. תחושות פיזיות. משהו שעוצר נשימה או בבטן או בכל מקום אחר.
3. מחשבות של אני נגד השני או העולם.
4. מחשבות על איך אפשר לתקן את זה, 'אם רק', טונים של אכזבה וביקורת.
5. כעס - כמעט מתחת לכל כעס ישנה היאחזות.
6. ייאוש - שלרוב קשור בהיאחזות ישנה.
ככל שאנחנו מזוהים עם משהו, אמירות כמו "זה גנטי", "ככה אני", "מגיע לי" או "אין פרטנר" רק יגרמו לנו להיאחז יותר ופחות לשחרר. כשיש סבל, יש מקום לחקור לעומק לתוך השאלה במה אנחנו נאחזים משום שככל שהתשובה מדויקת יותר האופציה לשחרור עולה.
סיבה נוספת למקור הסבל היא הבורות. זו לא בורות במובן של טיפשות אלא חוסר ראייה בהירה של המציאות שנובעת מכל מיני גורמים ממסכים. למשל, העובדה שחלק מהצדדים בסכסוך לא רואה את הצד השני כבני אדם מאפשרת להם לומר באופן גורף שאין פרטנר. כי הרי אם יש שם בני אדם, שרוצים לחיות בטוב, אזי הדעה הזו לא תיתכן.
בורות נוצרת הרבה פעמים מחוסר ידיעה, חוסר הכרות וממרחק. ישראלים רבים לא יודעים מה מתנהל במחסומים או בכפר פלסטיני ממוצע לכן אין להתפלא שהם מוזנים מצד שלישי שיתקשר להם את מה שמתרחש שם. פלסטינים רבים פגשו יהודים רק בהקשר של חיילים או מתנחלים שהגיעו לחבל להם באדמות ולא פגשו מעולם סוג אחר של ישראלים "ניטרליים".
האמת השלישית היא כביכול טריוויאלית. יש תרופה למחלה. יש אפשרות להשתחרר מהסבל. חשוב מאוד לראות אילו קולות פנימיים עולים בנו למשמע האמת השלישית בהקשר הסכסוך. מה התחושה שלנו כשאנחנו שומעים שיש פתרון לסבל של שני העמים. האם עולה חוסר אמון? ייאוש? האם עולה בראש טבלה של במה אני נאחזת ואני לא מוכנה לוותר?
מה זה אומר בשבילי להתעורר לחופש בהקשר של הסכסוך? האם חופש זה דבר שיכול לבוא רק בעקבות הסכם שלום? האם הוא חייב להוביל לזה?
תהליך המדיטציה הוא תהליך של פירוק. פירוק של כל המבנים התודעתיים, בהם מה שאנחנו יכולים להגיד על העולם או על עצמנו נהיה לא ברור, לא מקובע. כמובן שיש מצבים בהם בוחרים לא לפרק וזה בסדר, רק שחשוב לדעת את זה.
אנחנו לא עושים רפלקסיה עם פטיש ונפטרים מהזהות שלנו בכל מחיר אלא ניגשים עם סקרנות ואהבה לחיים, מתוך רצון לשמור על הביטחון שלנו ומתוך הזיכרון שכל האנשים רוצים וראויים לחיות בטוב.
כפי שבחיי האישיים אני שואלת את עצמי איך אני יכולה לכוון את עצמי כל יום קצת לכיוון סיום הסבל הפרטי, כך נדמה לי שמתרגלים רוחניים צריכים לעשות באופן דומה לגבי הסכסוך.
הבודהה היה שואל - האם הדבר שאתה נאחז בו הוא קבוע או חולף? האם מה שחולף יכול להבטיח אושר ללא גבול, עד אין קץ? האם מה שחולף כשהוא חולף יכול להביא סבל? האם שווה להיאחז במה שכרוך בסבל?
לכל מי שמרגיש שהסכסוך הוא לא אקס טריטוריה לעבודה רוחנית אלא יכול להיות שער להתעוררות אני ממליצה על ריטריט ייחודי שייערך בסוף פסח על ידי קבוצת דהרמה מעורבת חברתית. פרטים כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם