אחת, שתיים, ניסיון: התשמע קולי?
חשיבה מערבית מעודדת הישג, ממון וניצחון, ומבטלת על ידי כך את ההקשבה לאחר. ההתמקדות בכאן ועכשיו מאפשרת לראות את הדברים אחרת. יקיר וולוצקי על אמנות ההקשבה הטיפולית
שאל אדם את מורה הזן איקיקו: "מורי, האם תוכל לכתוב לי כמה חוקים של חוכמתך העליונה? מיד נטל איקיקו את המכחול וכתב "קשב". "זה הכל"?, שאל האיש, "לא תוכל להוסיף משהו?".
איקיקו הוסיף עוד פעמיים, "קשב. קשב". האיש כעס, "מה פירוש המילה"קשב?". ואיקיקו ענה בעדינות "קשב פירושו קשב". (מתוך "שיחות מטורפות - מעשי זן", יעקב רז).
פעם שאלתי את היועצת שלי למה כיתה מסוימת לא מקשיבה לי, והיא ענתה: "זה לא שהם לא מקשיבים לך; אתה לא מקשיב
כדי להצליח עלינו להתמסר עד כלות למה שקורה עכשיו. ההבדל בין הצלחה לכישלון נעוץ בשניה זו שבה אנחנו חשים שאנו חלק ממשהו, ומרשים לעצמנו לעוף איתו, בין אם המדובר בכיכר לחם שאפינו, או באישה/גבר שאת/ה אוהב/ת. זה העניין.
הקשבה, "Attentiveness", היא היסוד החשוב ביותר בתקשורת האנושית. אדם קשוב לומד כל הזמן, משפר את עצמו, משתנה בהתאם לסביבה, ער לאחרים, ומקשיב לקולו הפנימי.
כאן המקום לציין שהכוונה בהקשבה היא גם קליטה בשמיעה, גם בהתבוננות וגם בתחושה. ערות חושית, קליטה של אינפורמציה וקבלה של האחר בשונותו וכפי שהוא. הקשבה היא דרך להשיג אחדות, זהות, שלמות והתמסרות מוחלטת לגורם חיצוני.
לצערנו, את ההיפך מהקשבה אנו סופגים דרך כל ערוץ תקשורת אפשרי ובעולם הטכנולוגי אנו שמים את הדגש על מיומנות ובקיאות ולא על הקשבה לאחר.
במקצועי, כמורה ותיק לריפוי מערכת השלד והתנועה, אני פוגש מאות מטפלים שלמדו טכניקות טיפול רבות, אולם מעולם לא למדו הקשבה טיפולית. במהלך הדרך הם לומדים לייצר הקשבה לאחר שאינה עוברת דרך החשיבה, אלא דרך ממד רגשי טהור (או דרך האונה הימנית, לאלה שעדיין מחפשים הסבר הפונה לאונה השמאלית, המחפשת להסביר, לבאר, להוכיח ולוודא רלוונטיות).
ההקשבה מאפשרת לנו להצליח. ההבדל בין פסנתרן לאדם המנגן בפסנתר נעוץ בהקשבה וביכולת להתמסר לתו המתנגן. הפסנתרן הופך לחלק מהפסנתר, בעוד שהאיש האחר לא יוצר אינטימיות עם הכלי.
רוכבת סוסים מקצועית סיפרה לי שלא הצליחה להגיע עם הסוס שלה למקומות הראשונים. כשחקרה את העניין לעומק, גילתה שלא הצליחה לרכך את גופה, לא הצליחה להתמזג בתנועותיה עם דהירתו של הסוס. ביצועיה השתנו מן הקצה אל הקצה לאחר שאותרה הנקודה.
האמן הופך להיות אמן ברגע שהוא מסיר את המגבלה והופך לחלק מהיצירה שלו. אני חושב שזה מה שאנו מעריכים - לא רק באמנות אלא גם בספורט, בעסקים, ובמערכות יחסים.
כן, ההתמסרות הזאת של כל אדם לאותם רגעי קסם שלו עצמו, כשהוא שר במקלחת או נוהג במכונית, באותם רגעים הוא הופך לחלק ממשהו אחר, ומשהו אחר הופך להיות כלי ביטוי לו.
ההתחברות יכולה להיות דרך אביזר חיצוני או דרך יכולת כמו שירה או שחייה. התמסרות זו היא לא סוד ההצלחה, זוהי ההצלחה עצמה. זוהי היכולת ליהנות. בלעדיה הנפש קמלה ואיתה היא משגשגת.
אנשים יקרים, נגבו את האבק מהטיסן שלכם, לכו לחקור חרקים. המציאות היא כל כך הישרדותית. שחררו רגע את המוח ממה שאתם "באמת" צריכים. זו מסיבה פרועה, או שעה של איסוף צדפים על חוף הים.
כיצד נלמדת יכולת זו? יחסי התמסרות נלמדים החל מתקופת השהיה ברחם, שם מתרחשת לראשונה הקשבת האם, שם מתחילה החניכה הרגשית שלנו להיות קשובים או לא. ההיצמדות הראשונית לאם במהלך העוללות וצורת ההקשבה שלה לנו (כן, לפעמים קשה להיות אם, והתקפי זעם של הורים קורים כמעט לכולנו), ההקשבה שאנו מקבלים כילדים והאישור שלנו מהסביבה לבצע ובעיקר להתנסות - כל אלה חשובים להתפתחות אופיינו ולהתפתחותנו כאנשים.
ככל שאנו מקבלים יותר ביטחון אנו מעזים לשחק ולהתפתח (על המשחק כערך התפתחותי - משחק ומציאות – ד. ויניקוט). בבסיסה של ההתפתחות המתאפשרת באמצעות משחק עומדת אותה תחושה של אחדות עם אובייקט, אינטימיות שאינה במובן המיני. זו המשכה של מערכת היחסים עם האם.
חשיבה מערבית מעודדת הישג, ממון, ניצחון, ומבטלת על ידי כך את ההקשבה לאחר. לוקח בדיוק שתי דקות בכדי להבין שהישגים גדולים באמת באים רק מאהבה לנושא מסוים.
בחשיבה הבודהיסטית ניתן דגש על לחיות וליהנות מהרגע: "לפני שלמדתי ההר היה הר, והנחל היה נחל. כשלמדתי, ההר לא היה אותו הר והנחל לא אותו נחל. כשהוארתי הנחל חזר להיות נחל וההר הר".
גם בחשיבה היהודית קיימת האחדות בין האדם למעשה ובוראו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אחדות בין שמיעה לבריאה.
נשאלת השאלה האם ניתן ללמד יכולת זו במהלך החיים הבוגרים? בפירוש כן. בסופו של דבר זוהי מיומנות נלמדת ו"עדיף מאוחר". בכל מקרה אף אחד מאתנו לא יוצא עם ארגז כלים מושלם; כל אחד מאתנו מסוגל לפתח התמסרות כלשהי.
כאשר מטופל פונה אלי מתוך שחיקה, אני מחפש איתו את הדבר שהוא נהנה "לשחק" בו במקביל לגורם השחיקה ופתרונו ("משחק" לפי ויניקוט – מסקרן ומפעיל אותו רגשית). ממקום זה יכול המטופל ללמוד אינטרקציות חיוביות, לשפר ולהשליך את ההתלמדות לתחומים אחרים.
כיצד זה רלוונטי להצלחה שלנו? להיות כאן ועכשיו, נוכח, חופשי מכבלי העבר או תכנוני העתיד, מבלי להכביר בניתוח של טוב ורע. לפי היהדות והבודהיזם, הדעת – טוב ורע – היא מקור הסבל האנושי. כלומר, ברגע שניקח את הדברים באמת כמו שהם, לא כאינטרפרטציה של ניסיונות העבר או ספקולציה עתידית, נוכל ליהנות מהרגע הקיים, שהוא לפחות "בסדר", ולדעתי - אפילו משובח.
מתרגלי זן ותיקים תמימי דעים בנוגע לכך שהתרגול חייב לכלול מדיטציה קלאסית של ישיבה ופעילות גופנית, שיכולה להיות כל מה שתחפצו. אם אין לכם זמן, התחילו בתרגיל מאוד פשוט, שמיד ישפיע לטובה. פשוט החליטו שאתם מבצעים בחמש הדקות הקרובות כל פעולה בתשומת לב.
ברגע שתהיו ערים לכל תחושה שעולה מגופכם, תיווצר תקשורת פנימית. המחשבה באה והולכת ובמקום להתווכח איתה, התמקדו בתחושה הפיזית של מה שקורה עכשיו. התחושה של הגוף וההתמקדות בכאן ועכשיו מאפשרים לראות את הדברים אחרת.
כמטפל אני מתמסר לסיטואציה הטיפולית ולתחושת התנועה בגוף המטופל. כל אחד צריך רגעים כאלה בעבודה או בחלק אחר של החיים.
יקיר וולוצקי מלמד מטפלים מקצועיים, מנהל את "מטפלים ברמה" ואת ספא הגושרים מול החרמון ומעביר סדנאות והרצאות בנושא "אמנות ההקשבה". לאתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם