ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

לא תעשה לך פסל: אל ארצות הזן, פרק 25

הנזיר האירי מסכים איתי שהתנהגות העילית הזֶן-בודהיסטית נובעת מתוך בצע וחמדנות. הוא קורא לזה "בודהיזם לָאס-וֶגָאס". אני מעלה אפשרות קיצונית שהעילית הספיריטואלית תחליט להסיר את פסלי הבודהה מהמִקדשים כדי שלא יהיה לפנֵי מי להשתטח. גיל אלון ניפרד מדרום קוריאה

גיל אלון | 7/4/2011 12:03

תגיות: אל ארצות הזן,זן בודהיזם, גיל אלון

גיל אלון ומאסטר מוּ-שִׁים סוּנִים. אני רוצה לחקור. לשאול שאלות. למצוא נזירים שאפשר לדבר איתם שעתיים-שלוש ברציפות

דְּרוֹם-קוֹרֵיאָה

סֵיאוּל

שיחה אחרונה בת שלוש שעות עם אִיל-סוֹנְג סוּנִים, הנזיר האירי, במרכז הזֶן "פנס הלוטוס". הוא מבדיל בין בחירה לרצון חופשי. הוא אומר שיש לנו אפשרות לבחור ואנו אחראים לבחירתנו, אבל אין לנו כל אפשרות לשלוט בתוצאה. המחשבה והאמונה שאנו יכולים לשלוט בתוצאה מביאה להרבה סבל. הדרך היחידה היא להתמסר להוָויָה. רק אז יש אהבה. רק אז המסע מדהים.

אנו מדברים גם על אמנות. לטענתו, אמנים טוטאליים, אמנים שיצירתם מלוּוָה בסבל, הם אלה שהתמסרו למקור של הכל. אלה שהנשגב מדבֵּר דרכם. הוא מספֵּר שמעולם לא הכיר את אביו. סבו וסבתו גידלו אותו. עד גיל ארבע עשרה הוא חשב שאמו היא אחותו. מילדוּת שאל את עצמו מה זה משחק החיים הזה?

ועוד הוא מוסיף, שכשזרע פוגש בביצית צריך שתהיה שם גם תודעה.

בעת המפגש מתרחשת פעולה וזהו יסוד הכל. הפעולה ברגע ההוֹוֶה. סוג של תנודה, ויברציה, המתגשמת ומתגלמת באמצעות הגוף והמוח.

הוא מסכים איתי שהתנהגות העילית הזֶן-בודהיסטית נובעת מתוך בצע וחמדנות. הוא קורא לזה "בודהיזם לָאס-וֶגָאס". אני מעלה אפשרות קיצונית שהעילית הספיריטואלית תחליט להסיר את פסלי הבודהה מכל המִקדשים. כדי שלא יהיה לפנֵי מי להשתטח. ואם תהיה השתטחות היא תהיה בפני הפילוסופיה, בפני הרעיון – כפי שהתכוון המקור.

אני עוזב את סֵיאוּל. את הגסט-האוס הטחוּב. הסבא והסבתא, בעלֵי הגסט-האוס נפרדים. שולחים את הנכד אלי לנשיקה. אני נפרד מיָאן האילם ומסוּן-ג'וֹ-לִי שגר כאן כמעט שנה. הסבתא עצובה. אני מנשקה של שתי לחייה. היא מלווה אותי עד פינת הרחוב.

פּוּצ'וֹן

אני מגיע לפּוּצ'וֹן. הצמודה לסֵיאוּל. היום תתחיל סדנה בת שישה ימים עם תיאטרון "הָאן גָאנְג". לפני שנים, בעת מרד הפועלים בדרום-קוריאה, שרף עצמו למוות אחד הפועלים לעיני הציבור. מאז היה לגיבור. השנה מציינים שלושים שנה למותו. התיאטרון מכין הפקה לזכרו. תיאטרון-תנועה. הם בוחרים להתמקד בַּנושא "הִישָׁאָרוּת". הסדנה היא מעין מבוא. זה נושא מצוין עבורי. אפשר יהיה לחקור ביחד את הפעולה ברגע ההוֹוֶה כמקור ליצירה.

תיאטרון "הָאן גָאנְג". קבוצת שחקנים שבחרה לא להתמסד. לא ללכת אל הפִּרסום. יש להם תיאטרון-בית בסֵיאוּל שאותו הם חולקים עם שתי קבוצות נוספות. כאן, בסטודיו, הם עובדים, מנהלים את התיאטרון, מבשלים ולעיתים גם ישֵנים.

חברי קבוצת התיאטרון "האן גאנג" צילום: גיל אלון

קבוצת תיאטרון מפּוּסָאן מגיעה לפּוּצ'וֹן. בתשע בבוקר מופיעים השחקנים לפני פועלי מפעל המייצר חלקי מכונות. אני נכנס אל אולם המפעל. כל הפועלים לבושים מדים אפורים-בהירים, עומדים לפני הבמה, שרים מעֵין המנון ומנופפים באגרופיהם. גם במדינה זו מצב הפועלים ירוד. אלא שכל התארגנות ומחאה מיד מזכירות כאן את האחים הקומוניסטים מן הצפון. ובהצגה עצמה, על הבמה: דגלים אדומים, עיצוב תנועה כוחני, נפנוף זרועות קדימה. השחקנים נותנים את נשמתם. הנושא בנפשם.

פּוּצ'וֹן עיר סתמית. חנויות אפורות. בלוקים למגורים זקורים השמיימה. והכל מלא בשלטים. בחזית הבניינים, בין הקומות, וגם על שמשות החלונות. אותיות, אותיות, אותיות.

גם אם בודהה לא היה ולא נברא וכל הכתבים הבודהיסטיים נהֶגו בידי אנשים שונים ומשונים – עצם הרעיון של מדיטציה מספיק. שווה הכל.

גם במדינה זו מצב הפועלים ירוד. אלא שכל התארגנות ומחאה מיד מזכירות כאן את האחים הקומוניסטים מן הצפון צילום: גיל אלון

סיאול

הוּאָה-גְּיֶה-סָה. המנזר שבו שהה מורי הראשון, נִיסִים. התלבטתי רבות אם עלי להיות שם. עכשיו הם בשלושה חודשי שתיקה. הגיע הזמן שאתמודד עם זה. עם השתיקה הממושכת. וגם הגיע הזמן, אולי, להעלות את מספר שעות המדיטציה ביום. עד עתה המקסימום שלי: ארבע-חמש שעות. אבל אם אני כבר כאן, אני גם רוצה לחקור. לשאול שאלות. למצוא נזירים שאפשר לדבר איתם שעתיים-שלוש ברציפות.

בסופו של דבר אני לא מצטרף להוּאָה-גְּיֶה-סַה. והנֵה, כעבור כמה ימים, פונה אלי צוות של מגזין וידאו באינטרנט ומבקש ליזום ביקור מצולם במנזר הזה. מאורגנת פגישה עם מוּ-שִׁים סוּנִים, נזיר בכיר אמריקני. אנחנו נכנסים לְחדר. רק שנינו. מצלמה אחת בפנים, השנייה מצלמת מן החלון. אנחנו שותים תה דרום-קוריאני מסורתי. אנו משוחחים על הזֶן המקומי.

אני מספר לו שאסכולת הזֶן היפנית טוענת שהשימוש בחידת הזֶן, הקוֹאָן, יעיל לפני המדיטציה או אחריה, אבל לא בתוכה. ושיְשִׁיבַת המדיטציה עצמה היא ההארה. ועוד אומרים הזֶניסטים היפנים על הזֶניסטים הדרום-קוריאנים שהם אידיאליסטים מכיווָן שהם מחפשים את ההארה וחותרים אליה.

מוּ-שִׁים סוּנִים עונה, באופן לא מפתיע, שלא כך הוא הדבר. יש להשתמש בקוֹאָן בתוך המדיטציה וגם מחוצה לה במשך כל היממה. רק כך אפשר להשיג הארה. הוא מדגיש את הַשְׁהִייָה בתוך ה"אני לא יודע". כאן אני מתחבר אליו. רק אז, כששׂוררת אהבה אל הלא ידוע, כל רגע נעשה מרתק, כל פעולה רוּטינית נראית לפתע מעניינת ומסקרנת כבפעם הראשונה.

הוא מגיש לי כוס תה ושואל: "האם הכוס חצי מלאה או חצי ריקה?" אני עונה: "אני לא יודע". מוּ-שִׁים סוּנִים משיב: "טוב! אבל התשובה הנכונה תהיה פשוט פעולת שתיית התה ללא אמירת דבר", והוא שותה מסִפלו. כאן המכנה המשותף בין שתי האסכולות. השהייה ברגע ההוֹוֶה מתאפשרת רק באמצעות הפעולה ולא באמצעות המחשבה.

שיחתנו מסתיימת. מוּ-שִׁים סוּנִים אומר שבדיוק עכשיו, אב המנזר, המאסטר הגדול, עומד לצאת לארוחת צהריים. הוא מציע שנלך לראות אותו. הוא אומר שאסור יהיה לי לפנות אליו, רק, אולי, לנופף לו לשלום.

אנו הולכים ומגיעים אל פתח מִשכנו. מכונית שרד שחורה ומבריקה נעצרת לפני הדלת. איש קרח ועגול עם משקפי שמש יוצא מן הדלת. הנהג פותח לו את דלת המכונית. אני מנופף בהיסוס לשלום. אני לא בטוח אם הוא הבחין בכך. הוא נכנס למכונית והיא נוסעת משם.

פּוּצ'וֹן

היום האחרון בדרום קוריאה. ארוחת צהריים אחרונה בחדר החזרות של תיאטרון "הָאן גָאנְג". מתחבקים. מצטלמים. חלקם מצטרפים אל שדה התעופה. גם צוות מגזין הווידֵאו מלָווה. קשה להיפרד. גם החודש הזה עבר כמו יום אחד.

נפנוף אחרון. שדה התעופה. כורסה מול חלון רחב. מטוסים ניבָּטים. העיניים זולגות.

מטוס, מן החלון, מרבד בלתי נתפס של צמר לבן ותכלת אין-סופית. עוד כמה שעות אנחת שוב בבנגקוק.