ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

גלגל המזל: שביל באמצע, שביל בצד

אביגיל גרץ מדוושת בעיר הגדולה, משווה את הרכיבה למדיטציה ומבינה שהעובדה שיום אחד השתטחה על הכביש בחוסר אונים היא בעצם מתנה

ברבים מספרי ההדרכה לתיירים ממליצים על רכיבת אופניים, במיוחד על מנת לחקור ערים סואנות, מלאות כל טוב. הסיבות די מובנות; זה זול, זה פשוט ולא מזהם, זה מאפשר קירבה לדברים, לאנשים, ובעיקר זה מגדיל את חופש הבחירה והתנועה. אופניים מאפשרים לך לראות טוב יותר את המציאות, את השינויים בטבע, את היותך חלק משלם, והם דורשים מוּדעוּת רחבה ונוכחות מתמדת רגע אחרי רגע. מתחיל להישמע די דומה למדיטציה, לא?

למדתי לרכוב על אופניים בגיל מאוחר יחסית, בכיתה ח'. תמיד ראיתי זאת כנקודה רעה של הוריי, כעוד משימה (כמו ללמוד למבחנים או לאכול עם הידיים) שהזניחו או התייאשו מללמד אותי לעשות והותירו לטיפולם המסור של חבריי.

בגיל 29 התחלתי לרכוב בעיר הגדולה, ולכן היו לי גם הרבה נפילות, אבל בזכות התרגול שהתחלתי שנה קודם לכן יכולתי גם ללמוד מהן. העובדה שלפני שש שנים בכלל ביקשתי מחברותיי אופניים לרכיבה בעיר עדיין מדהימה אותי מכיוון שעברתי תאונה די קשה כהולכת רגל עם אופנוע שנכנס בי. זה מדהים אותי לא רק בגלל שרכיבה על אופניים בעיר מזמנת כאבי ראש, שזו הפגיעה שהייתה לי, אלא שרכיבה בעיר דורשת אמון עצום בעצמך ובעיקר בבני אדם. שיראו אותך כאדם ולא כמטרד, שלא יפגעו בך בטעות כשהם מכוונים את הרדיו, שלא ישפריצו עלייך מים ועוד ועוד.

ובאמת, הבודהה המליץ לטפח ולפתח חמש כוחות רוחניים בדרך לחירות ולסיום הסבל והראשון שבהם הוא אמון. אמון ובטחון בדרך המגיעים מתוך התנסות חווייתית במה שהוא לימד. לא להאמין לבודהה שטען שיש סבל אלא לשבת במדיטציה, לשמוע ולהרגיש את ה"סבל" הפרטי שלי. להיווכח ישירות כיצד הגוף והתודעה שלנו מלאים כמעט כל הזמן בסבל, חוסר שקט וחוסר נוחות ולראות איך שהדברים משתנים.

לפני כמה שנים, באחת המדיטציות, חוויתי כאב ראש נוראי שידעתי שהגיע בגלל נסיעה מרובה על האופניים, אבל למרות הידיעה וההתבוננות שלי בו, הוא סירב לחלוף. הראש אותת לי בעוצמה ואיפשהו מתוכי עלתה בי האמירה שהתאונה נתנה לי מתנה ושהמתנה היא חולשה, אבל לא יכולתי לקבל את האמירה הפנימית הזו.

באותו רגע הראש עוד יותר כאב וסימן את עצמו ביתר חוזקה והרגשתי כמה שאני מתנגדת. ממש במודע חשבתי שאני לא רוצה את המתנה הזו, אני לא רוצה להיות חלשה, אני לא רוצה אפילו לשבריר שנייה להיזכר בתחושה הנוראית שהייתי שרויה על הכביש בחוסר אונים. וככל שלא רציתי את המתנה וידעתי שאני צריכה לקבל אותה, כאב הראש התגבר והתגבר. ניסיתי להסתכל עליו מבפנים

כמו בהנחיות והוא פשוט שתת מבפנים, פשוט גוש אדום ריצד לו שם, מתנגש במוח שלי כמו בדפנות של עיגול פנימי.

ועם הבכי ראיתי שוב את ההתנגדות והבנתי שאין לי בררה אלא לקבל את המתנה הזו ואולי אם התאונה לא היתה מתרחשת, לא הייתי מגיעה לכל האושר העכשווי הזה של החיפוש וההבנה. הבנתי עד כמה יחד עם זיכרון התאונה החזקתי הרבה מקומות שהגדרתי אותם כאני. את המקום הלא יודע והמצחיק והמבולבל והלא נאהב שאין לו זכות לאהבה. ודאי שיש לי.

ועם האמירה הזו הבחנתי שהכאב פחת. הוא לא נעלם לגמרי. הוא עוד היה שם מסומן, אבל בהרבה פחות כאב כמו מקודם. והתובנה והאמון בדרך שהתגלו לי היו כמובן בהרבה יותר גדולים ומשמעותיים ממה שקראתי לו כאב.

כל חמשת היכולות (ויש מסורות המתייחסות לזה כאל 'חמשת העוצמות') הן תכונות מנטאליות המתפתחות באמצעות התרגול וכולן גם ישימות לרכיבה על אופניים.

אז הראשונה, שהיא כמו תשתית, היא אמון. אני חושבת שרואים את זה גם אצל ילדים שעוברים מגלגלי עזר לאופניים רגילות וגם אצל הורים שמתחילים ללמד את ילדיהם. אמון זה דבר שנרכש רק מניסיון. היכולת השנייה היא מאמץ. כאמור לא מדובר במאמץ פיזי אלא במאמץ איתן בתרגול ובדרך מתוך נחישות.

היכולת השלישית היא מוּדעוּת, אבל לא סתם מודעות, אלא כזו שהיא רצופה וכוללת. בנסיעה בעיר חשוב להבחין בהמון המון גורמים; ברמזורים, בהולכי רגל, במכשולים בדרך, בדלתות נפתחות של מכוניות חונות, בנוסעי אופניים אחרים ובעוד אלפי גורמים, כולל שקיעה יפה או ציפורים או מישהו שממש רואים עליו שכל היום חיכה שמישהו יחייך אליו. המודעות היא הדבק של כל הכוחות. כאשר יכולת המודעות חזקה דיה היא שומרת על איזון בין ארבעת הגורמים האחרים.

היכולת הרביעית היא ריכוז עמוק ומפוכח וזו אחת הסיבות מדוע ממש לא מומלץ לעשות כמה דברים בו זמנית ברכיבת אופניים כמו לאכול או לדבר בפלאפון. להתרכז ברכיבת אופניים זה תענוג כי כל החושים עובדים, פתוחים וחשופים. היכולת להתרכז עוזרת לנו להיווכח בכל התנאים שמקיימים אותנו. כל כך הרבה דברים מאפשרים לנו לרכב על אופניים. אנחנו יושבים, נושמים, רואים, בוחרים, נזהרים ועוד. אנחנו גם בדרך וגם הדרך עצמה.

היכולת החמישית היא חוכמה. לא מדובר בחוכמה סתמית אלא בהבנה חודרת אל טבע הדברים. אני חושבת שלא סתם הרבה רוכבי אופניים בעיר רוכבים עם חיוך ולפעמים אפילו שרים תוך כדי. קשה לרכב ולהחזיק את ההתבאסויות של החיים בתודעה כשהכל מתחלף כל כך מהר, כשאתה נוכח במו עינייך למציאות כפי שהיא.

הבודהה לימד שכמו בעגלת סוסים, יש לשמור על איזון בין שני צמדים. הראשון הוא צמד האמון והחוכמה. אם יש יותר מדי אמון ולא מספיק חוכמת תרגול, עלולים לפספס את המכשולים, למשל בהליכה עיוורת אחרי מורה רוחני או אחרי שילוט תחבורתי מוטעה. מצד שני אם יחסית יש יותר מדי חוכמת לימוד ולא מספיק אמון, יכול להיווצר ספק שהוא אחד המכשולים הקשים ביותר בחיים. במיוחד כי יש לו נטייה להתחפש לתכונה שמועילה לנו.

הצמד השני הוא מאמץ וריכוז. אם יש יותר מדי מאמץ ולא מספיק ריכוז נוצרת חוסר מנוחה שמוביל לתסכול, משהו בנוסח, "אני כל כך רוצה, אז למה זה לא יוצא?". וכאשר יש יותר מדי ריכוז ולא מספיק מאמץ או לא מאמץ נכון, נוצרת עייפות שמובילה לעצלות ולייאוש ורואים את זה הרבה כשלומדים למבחנים.

יכולת המודעות, כאמור, היא זו ששומרת על האיזון בשני הצמדים האחרים. כאשר אנחנו מפתחים את חמשת היכולות בעוצמה המתאימה ובאיזון הנכון נוצרת התקדמות טבעית בדרך וההבנה של טבע הדברים מתעמקת דרך תובנה. אם אין זמן לשבת על הכרית ולתרגל, אפשר לעשות זאת תוך כדי נסיעה.

הנזיר הוייטנאמי טיך נאת האן תמיד מתלוצץ שהוא היה הנזיר הראשון שרכב על אופניים והראשון שארגן מדיטציה על החוף. אני חושבת שהאתגר הגדול הוא לשלב את המדיטציה בחיים שלנו, כפי שהם, כי ככל שאנחנו מתרגלים יותר אנחנו מִתרגלים ומתיידדים עם החוויות (המטורפות לעיתים) שהעולם מזמן לנו בכל רגע ורגע.


שני קורסי מבוא למדיטציה מבית עמותת תובנה, המסבירים מתוך החוויה האישית איך לשלב את הכלי המדהים הזה בחיים, ייפתחו בסוף החודש בתל אביב. בימי ראשון בבית הסנגהה של עמותת תובנה ובימי שלישי בסטודיו ג'יירוטוניק

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

אביגיל גרץ

מחזאית, מורה בישיבה החילונית "בינה" ומתרגלת בעמותת "תובנה"

לכל הטורים של אביגיל גרץ