מישהו שומע אותי: זה מה שזה, פרק 2
אז מי זה המאסטֶר הזה? האם הוא ישות אנרגטית אחרת? הקול הפנימי שלי? האינטואיציה? תת ההכרה? מחשבות שאספתי במשך השנים? המשך ההקדמה ובה גיל אלון פוגש את המאסטר יוֹ
ברגע שעצמתי את העיניים ראיתי צבע לבן מסביב Ursala Hudson, cc-by
יוני בקש ממני לשכב על השטיח. הוא ישב לידי על הספה, ולכל אורך המפגש הוא דיבר ואני עניתי, כך שהיינו בקשר מוּדע כל הזמן. הוא כיסה אותי בשמיכה וביקש ממני לעצום עיניים. ברגע שעצמתי את העיניים ראיתי צבע לבן מסביב, מעליי ומתחת, כאילו אני עטוף בלובן. ואז יוני ביקש ממני לדמיין שאור לבן עוטף אותי. זה היה משונה כי הצבע הלבן היה שם עוד לפני שהתבקשתי לדמיין אותו. ואז הוא ביקש שאדמיין מסלול הליכה עם מדרגות עולות ויורדות דרך שדות ושבילים ולבסוף אמר שהגעתי למקדש או ארמון וביקש ממני לתאר אותו.
כאן חשוב שאבהיר שבכל המפגש הזה שמונחה באמצעות מה שנקרא דמיון מודרך היה לי ברור מעל לכל ספק מה ההבדל בין התמונות שהמצאתי בדמיוני, לבין התמונות שהופיעו פתאום משום מקום. ההבדל העיקרי הוא שאת מה שהמצאתי יכולתי לשנות כאוות נפשי, ומה ש"קפץ" למוחי משום מקום – נשאר אותו דבר, לא משנה כמה ניסיתי לשנותו. בחלוף הזמן והשנים, כל מה שהמצאתי ודמיינתי נשכח כמעט לחלוטין, והתמונות שלפתע הופיעו משום מקום – נשארו חרוטות בזיכרון, צלולות וחדות.
זהו המאסטר שלך
ובכן, יוני מבקש ממני לתאר את המקדש או הארמון והנֵה אני רואה בניין פשוט ועגול בן קומה אחת וכל כניסותיו, כניסות פשוטות עם משקופי אבן בצורת קשת. תוך כדי כך אני אומר לעצמי: 'איזה מן ארמון הוא זה? ארמון או מקדש צריכים להיות מקושטים, יפים, מפוארים, תנסה קצת לייפות את הבניין הפשוט הזה'. אבל שום דבר לא עוזר. כמה שאני מנסה לייפות את הבניין – הוא נשאר תקוע כמו שהוא.
יוני שואל אותי איך הוא נראה. אני עונה שהוא לבוש במשהו כמו ספק קבצן, ספק נזיר צילום: SXC
יוני שואל אותי איך הוא נראה. אני עונה שהוא לבוש במשהו כמו ספק קבצן, ספק נזיר, ושאינני רואה את פניו. יוני שואל אותי איך קוראים לו ואני אומר שאני לא יודע אבל זה משהו שמתחיל ב- יוּ או יוֹ. יוני אומר: "זהו המאסטֶר שלך". ובאותו רגע עובר בגופי זרם חד של צמרמורת. אני קולט שזה המאסטֶר שהתגלה לטֶנְמָאיוֹ. עד לרגע זה בכלל לא זכרתי את האפיזודה ההיא.
יוני אומר שיחד עם המאסטֶר אני נכנס אל המקדש והוא מבקש ממני לתאר אותו מבפנים. אמרתי שהכול בפְנים עשוי שיש, ובאמצע יש מעֵין במה משיש, וחוץ מזה שום דבר. ושוב המחשבות האחרות אומרות: 'כך נראה מקדש? בבקשה תוסיף קצת
קישוטים ופאר'. אבל דבר לא עוזר, פְּנים המקדש נשאר כשהיה. יוני אומר שהמאסטר ילך איתי לאחת הדלתות שהיא דלת לחיים אחרים ושאמשיך משם לבד.
אני פותח את הדלת ואני נזרק אל האוויר, אל שמיים כחולים. זהו, אין שום דבר חוץ מזה. אני תלוי באוויר, מצליח לראות רק את כפות רגליי. יוני מבקש ממני לנסות לרדת כלפי מטה, אבל אני לא מצליח, אני נשאר באוויר. יוני מבקש ממני לחזור אל המקדש. אני עושה כך.
יחד עם המאסטֶר אני ניגש לדלת אחרת, ושוב אני יוצא לבד. הדלת נפתחת והנֵה אני בנוף טרופי כלשהו, מעֵין כפר או קומונה. חם. אנשים לובשים רק פיסות בד מסביב למותניהם. החיים בכפר מאוד נעימים ושוויוניים. אין משפחות, אין שייכוּת, אין קנאה. כל אחד תורם את מה שהוא אוהב ובמה שהוא מתמחה. חיים של הרמוניה. אני בתפקיד מורה, לא באופן סמכותי אלא באופן שיתופי. מעֵין מורה רוחני העוזר לאנשים להגשים את עצמם.
אני קורא לו יו
יוני מבקש ממני לראות אפיזודה משמעותית שקרתה בחיים ההם. אני מתאר לו אירוע בו אני חוזר מטיול נעים בטבע וכשאני מגיע אל הכיכר המרכזית של הקומונה – אני בשׁוֹק. באמצע הכיכר עומד מעֵין מזבח גבוה ובראש המזבח נער מת. כולם עומדים סביב ונראה כאילו שהם הולכים להעלות אותו לעולה. אני מתמלא חֵמה ולא מבין איך הם עושים דבר כזה. הרי זה בניגוד לכל מה שאנחנו לומדים וחיים. איך הם יכולים לעשות פעולה כל כך עיוורת בתוך חיים של ליברליות והרמוניה?
אני עדיין לא מצליח לראות את פניו צילום: גיל אלון
אני מברר בין האנשים של הקומונה, ואז מסתבר שזה בכלל לא נער קורבן. הנער האומלל טבע בים בשוגג וגופתו נמשתה אל החוף. בהשראת מה שאני מלמד על יצירתיות והגשמה אישית - הקומונה יצרה מעֵין טקס פרידה אישי מהנער. לא היתה כל כוונה להעלותו לעולה. לשמע המידע הזה אני נכלם ובוש ומתנצל בפני כולם.
לאחר מכן יוני הדריך אותי לאפיזודות נוספות, אבל בניגוד לראשונה שהופיעה במוחי משום מקום – את כל היתר פחות או יותר המצאתי ולכן גם כמעט שכחתי לחלוטין.
בתום האפיזודות הנוספות יוני ביקש ממני לחזור אל המקדש ולצאת עם המאסטֶר מן הדלת הראשית. יוני ביקש ממני להיפרד מן המאסטֶר בחיבוק. יוני אמר: "המאסטֶר נותן לך מתנה. מהי?" – והנֵה ראיתי שהמאסטֶר נותן לי לב (כנראה משוקולד, אבל אינני בטוח) עטוף בנייר שוקולד בצבע אדום. יוני אומר: "אתה רוצה לשאול עוד משהו את המאסטֶר?" עניתי "כן. איך להיות יותר בקשר איתך?", והמאסטֶר עונה מיד: "תהיה!" יוני צחק.
כאן, פחות או יותר, הסתיים המפגש. ומאז אנחנו בקשר. אז מי זה המאסטֶר הזה? האם הוא ישות אנרגטית אחרת? הקול הפנימי שלי? האינטואיציה? תת ההכרה? מחשבות שאספתי במשך השנים? האני העליון? לכל זה אני יכול לענות רק – אני לא יודע.
מה אני כן יודע? אני יודע שאני עדיין לא יודע את שמו, לכן אני קורא לו יוֹ. אני עדיין לא מצליח לראות את פניו. בהרבה פעמים הוא עונה עוד לפני שהשאלה הסתיימה. ובהרבה מקרים התשובות מפתיעות ואינני יודע איך לאכול אותן. לדוגמא: שאלתי אותו פעם לָמה כשאני לא יוצֵר אני מרגיש נבול. והוא ענה: "כי הנבילה היא היצירה". או למשל כששאלתי, ברגעים של תסכול וחוסר הבנה, מהו הדבר הזה שאני עדיין לא רואה, והוא ענה: "אתה לא רואה שאתה לא רואה". לא קל איתו, אבל הוא תמיד שָׁם, חד, קולע, לא מתפשר ומלא חמלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם