ראשי » סגנון » ניו אייג' » לא מחבק עצים

אנושיות גבולית: סימני שאלה על הגדר

אנשים בחיפוש רוחני שואפים להיות אתיים, כאלה שבוחרים תמיד ב"מעשה הנכון". השאלה איך מזהים מתי מעשה הוא נכון? שבועיים בקו הגבול ישראל-מצרים הביאו את עידו רוזנטל לתהות לגבי מצב הפליטים בפרט ומצב האומה בכלל

עידו רוזנטל | 22/6/2011 9:53

תגיות: עידו רוזנטל, לא מחבק עצים

חייל משגיח על מסתנן עצור. לירות או לא לירות, זאת השאלה צילום ארכיון: רויטרס

חזרתי השבוע מתקופת מילואים בגבול מצרים. הגבול הזה, גבול של שלום, הוא גבול וירטואלי, גבול סמלי. בקו ישר כסרגל עוברת הגדר ואדיות וגבעות, גדר תיל ותלתלית ישנה שאפשר לחתוך אותה בקאטר אם הצטיידת מראש, או פשוט ללכת למקומות שאינה קיימת. הגבול-לא-גבול הזה מהווה כבר שנים, מלבד מוקד להברחות מסיני, גם מוקד לכניסת "מסתננים".

לפני שהגעתי למילואים שמעתי עליהם כ"פליטים סודניים". בצבא קוראים להם "דורשי עבודה", כי לפי מה שסיפרו לנו, תחקור שנעשה בקרב יותר מ-35 אלף מהם העלה כי רק כ 15(!) הגיעו לארץ הקודש בגלל שחיו ב"אזורי קרבות" וכל השאר - באו לעבוד כאן.

אני לא יודע מה באמת המצב בסודן, באריתריאה ובשאר מדינות אפריקה שעשרות מתושביהן זולגים לכאן כמעט בכל לילה. אני כן יודע שמצאנו אותם בלילות רועדים מקור, בבגדים מטונפים, יחפים לפעמים, ללא תיק או מים, רק עם הבגדים שעל עורם. פגשתי בעיקר נערים ונערות, חלקם עם ילדים קטנים קשורים על הגב.

אומרים שהם משלמים את מיטב כספם, אולי את הכל, למישהו שייקח אותם מארץ מוצאם למצרים ומשם בטנדר לילי לתוך חצי האי סיני. הם פוגשים שם בדואי מקומי שלוקח אותם לקרבת הגבול, מצביע על ואדי ואומר "לשם".

לפעמים הם מגיעים עם חתכים עמוקים ברגליים ובכפות הידיים, פצעים פעורים שהשאירה בהם הגדר. לפעמים הם

מגיעים עם פצעי ירי, כדורי קלאצ'ניקוב מצרי. חלקם מגיעים אלינו מדממים קשות, לפעמים גוססים. חלקם נמצאו מתים ירויים על הגדר.

אני לא יודע מה בדיוק מתרחש בארצם, אבל אני יודע שאדם צריך סיבה מאוד טובה כדי לעזוב את ארצו מולדתו, להיפרד מכל היקרים לו ומכל רכושו עלי אדמות ולעבור דרך ארץ עוינת שבה קיים סיכוי סביר שיקפח את חייו בצרור כדורים. אדם צריך סיבה מאוד טובה לרוץ ולטפס ולקרוע את בשרו על גדרות ארץ ישראל, רק כדי להיות תושב סוג ז'. הוא צריך להיות נואש.

משימתו של חייל על הגבול, כל גבול, היא קודם כל למנוע "חדירות גבול". הוראות הפתיחה באש בגבול מצרים גורסות כי יש לעצור כל "מסתנן" המנסה לחדור למדינה, אם בצעקות, ירי לאוויר או ירי לרגליים (מה שסביר שיהפוך את המסתנן לנכה לכל חייו). אבל, וזה אינו סוד, גם אם חייל מבחין בקבוצת מהגרים המתקרבת אל הגבול מכיוון מצרים, אין לו כל אפשרות חוקית למנוע פיזית את חצייתם, כיוון שעד שלא חצו את הגדר אינם עונים להגדרה היבשה "מסתנן".

לחייל המבולבל נותרת האפשרות לצעוק לעברם או לירות מעליהם פצצות תאורה לאוויר. אם הם קרובים, סביר להניח שיפתחו בריצה מהירה אל עבר להביה של הגדר, מכיוון שכל שוטר מצרי היושב על הגבול ושיבחין בהם לשמע הצעקות או לאור המגנזיום הבוער באוויר, יפתח עליהם באש.

הצד השני של הרוחני

וכאן מתחילה הדילמה, הסתירה. אני יוצא מתוך הנחה שאנשים בחיפוש רוחני שואפים להיות בין השאר, אם לא בעיקר, אנשים אתיים, כאלה שבוחרים תמיד ב"מעשה הנכון". הקאצ' טמון ביכולת לזהות מתי מעשה הוא נכון ומתי לא והאם, למשל, עלי להחזיר 'עין תחת עין' למי שעשה לי דבר מה רע או שמא לתת לו את הלחי השנייה?

הפתרון טמון בשאלה איזה ערך משרתת תגובה א' ואיזה ב'? ובעיקר, האם הערך הזה הוא "נצחי" או תלוי בזמן, בתרבות או במקום? ערכים כמו אהבה, נדיבות וחמלה למשל, הם ללא ספק נצחיים. "הצלחה כלכלית" הוא כמובן, ערך זמני. אבל מה קורה במקום שיש בו התנגשות בין תרבות, נורמות או חוקים בני זמננו, לערך נצחי ומקודש כמו השמירה על חיי אדם?

מה עלי לעשות כאשר מצד אחד יש לי משימה ממדינת ישראל - למנוע חדירות גבול, ומצד שני, אם אני מונע בהצלחה את החדירה, יש סיכוי טוב שאגרום באופן עקיף למותם של "חפים מפשע"?

אבל רגע, האמנם המסתננים הם חפים מפשע? האם להסתנן לארץ זרה על מנת לעבוד בה זהו פשע? במדינת ישראל כן, אבל לפעמים זה אומר שדינו מוות. כבר שמעתי בכמה מקומות שמגדירים את "בעיית הפליטים" כ"איום אסטרטגי" על מדינת ישראל. אומרים שבאילת כבר יש שכונות שלמות שכל תושביהן זרים שהסתננו בגבול מצרים. באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב מלחיץ להסתובב ביום ואפילו מסוכן להסתובב בלילה.

נראה שמדינת ישראל לא ממש יודעת מה לעשות עם הפליטים - קודם כל מפני שאי אפשר להחזיר אותם הביתה כיוון שאין לנו הסכם הסגרה עם אריתריאה, סודן ושות' וגם כי נוהל "החזרה חמה" שהיווה פתרון תקופתי נמצא בדיון בבג"צ משום מוסריותו הגבולית.

מדינת ישראל בחרה, כרגע לפחות, בפתרון שבו היא הכי טובה - בניית גדרות. בימים אלה מתקדם בשאון דחפורים גדול, הפרויקט היקר להחריד "שעון חול". במסגרת הפרויקט מוקם מכשול אימתני ודוקרני במיוחד לאורך קו הגבול, מה שאמור לעצור או לפחות להפחית דרסטית את כמות ההסתננויות מעתה ואילך. האם כאן טמון הפתרון? האם אנשים המוכנים להתנפץ על גבולות ארצנו כאילו רודף אותם השטן יעצרו בגדר החדשה?

מי שלא מתמצא בסבך האקולוגי, יכול אולי לקרוא את הכתובת שעל הקיר מתוך היכרות עם ''עידן הדלי'' רב התהפוכות צילום: אי-פי

החול זורם בשעון החול

מאז הפרהיסטוריה, מהווה ארץ ישראל גשר יבשתי יחיד במינו בין אפריקה לאירופה ואסיה. כאשר ה"הומו ארקטוס" חצו את הגשר הזה הוא לא חיפש עבודה אלא סביר יותר שנדד או היגר בחיפושים אחר מקום שיש בו מים ומזון פנויים. חלפו להן שני מיליון שנים והנה שוב נאלצים לנדוד בני אנוש אפריקאים צפונה, כשהמניע שלהם נותר חזק כבעבר – הישרדות.

מדינות העולם אינן יכולות להרשות לעצמן לעמוד מנגד כאשר בני אנוש אחרים נמצאים במצוקה ומדינת ישראל עוד פחות מכולן מסיבות ברורות. מדינת ישראל לא יכולה לעמוד מנגד, במיוחד כאשר בני אנוש אלו מתדפקים על דלתה.

אבל מצד שני, האם "מדינת היהודים" יכולה "להרשות לעצמה" עוד ועוד תושבים ואזרחים שאינם יהודים? האם על החייל הקטן להכריע בסוגיה הזו בניסיון לשמור על ערך "חיי אדם" כשמנגד אומרים לו שנמצא "איום אסטרטגי" על מולדתו?

מה טומן העתיד? בעוד אנו סוגרים את הגשר היבשתי הפרהיסטורי, אין ספק שכל מי שידו משגת ינסה להסתנן בדרך הים אל מדינות שיקבלו או שלא יקבלו אותו בסבר פנים יפה. אבל אם מדינת ישראל שמורה ליהודים, ספרד לספרדים, הולנד להולנדים ויפן ליפנים, להיכן יפנו הפליטים? ומה הוא גורלם של מיליוני המהגרים החיים כיום באיחוד האירופי?

ובכלל, בעקבות המשבר הסביבתי העולמי הולך ומתקבע כעובדה מוצקה, ישנה סבירות גבוהה מאוד כי השנים הבאות יביאו עמן מחסור גדול במים, במזון ואף באנרגיה. במצבי הישרדות כאלה, יפרצו מלחמות ועימותים בין אלה שיש להם לאלה שכבר לא, מציאות שבהחלט עשויה להיות שלנו בעשרות או במאות השנים הבאות.

מי שלא מתמצא בסבך האקולוגי, יכול אולי לקרוא את הכתובת שעל הקיר מתוך היכרות עם מהותו של "עידן הדלי" רב התהפוכות, שאנו נכנסים אליו החל משנות השישים ושלא ניתן להתכחש לשינוי שכבר הביא עימו.

האם במציאות המקומית והעולמית החדשה ההולכת ומתגבשת לנגד עיננו יהיה מקום להגדרה "מדינה יהודית"? האם וכיצד ימצא פתרון, אם כל מדינות העולם יעצמו עיניהן ויבנו סביבן גדרות וחומות? מה יהיה גורלן של "מדינות הלאום" בעולם בו יהיו מיליוני "פליטים סביבתיים" מהגרים ושאר "בעייתיים" אחרים המחפשים בית חדש?

האם יתכן כי מחר בבוקר נמצא את עצמנו אנחנו דופקים נואשות על חומותיה החירשות של מדינה אחרת בחיפוש אחר מקום לשרוד בו? האם בני האדם, כפרטים וכמדינות, ימצאו בתוכם את היכולת להיפתח ולקבל לחיקם את אחיהם הנמצאים במצוקה? ואם כן, איזו מין אנושות תהיה זו?

האם יישאר מקום לזהות לאומית ולתרבות מקומית? האם תרבות כלל אנושית היא דבר טוב או רע? החול בשעון החול ממשיך לזרום ללא הפסקה והעתיד דופק בדלת, בעוצמה גוברת. לי אין תשובות אלא בעיקר שאלות.