חשבנו שיהיה רומנטי: אנשי ערוץ הניו-אייג' כותבים על אהבה
אוהד אזרחי, רן ובר, אביגיל גרץ, יואב אפטוביצר, מוטי שפי, חגית אלמקייס, עידו רוזנטל, גילבר רובננקו-דיין, קאביו, יעל צבעוני, רני פייפר ודורית בר מספרים על האהבות הרוחניות שלהם. מיוחד לחג הכי רוחני בלוח השנה העברי
חגית אלמקייס למדה בכאב שנשמות תאומות זה לא כלא
שלום, אני חגית ואני נפגעת אהבה רוחנית. או לפחות נפגעת סיפור על אהבה רוחנית. לפני כשלוש שנים התאהבתי בבחור. זאת היתה אהבה ממבט ראשון. החיבור היה מידי. אחרי כמה חודשים בהודו, במהלכם למדתי על מושג שנקרא "נשמה תאומה", גמלה בליבי ההחלטה למצוא את האחד. הבחור נמצא בקצה השני של העולם, מה שהפך את הסיפור לעוד יותר רומנטי - נשמות תאומות ששבות ומתאחדות, ללא מגבלות זמן, מקום או שפה. איזה נס.
חגית אלמקייס. סיפור האהבה הרוחנית התנפצץ צילום פרטי
הנס הזה מהר מאוד התמוסס. אחרי חודשיים הסתיימה ההתאהבות, נרגעו ההורמונים והחלו להתגלות סדקים בקשר, שהפך מיום ליום חונק, דורש ומעיק כל כך, שעם הזמן כבר לא נותרה בי אהבה. רק כעס, כאב ותסכול.
ונותר הסיפור. סיפור שלא יכולתי לוותר עליו. סיפור של נשמות תאומות שמצאו האחת את השנייה אחרי שנים של חיפוש. בכל פעם שרציתי לעזוב את הקשר הזה, הסיפור היה חזק ממני. "We are meant to be", אמר לי ה"נשמה התאומה" שלי שוב ושוב. לא יהיה לך גבר אחר על פני, הוא רמז לי כשדיברתי על חוסר ההתאמה המשווע בינינו, על הפערים התרבותיים, על הכאב שנגרם לי כתוצאה מחוסר הקבלה שלו את האדם שהייתי ועל ניסיונו לשנות אותי. "אני ואת נשמות תאומות", הסביר לי אהובי הרוחני. "נועדנו להיות יחד, לא חשוב מה. למרות הקושי, לעולם לא ניפרד, פשוט כי נועדנו להיות".
סליחה? ומה עם זכות הבחירה שלי כאדם בעולם הזה? איזו מן בחירה יש לי כאן אם "נועדנו להיות"? ימים ארוכים ולילות חיפשתי באינטרנט מידע על המשמעות של נשמות תאומות. איך מזהים נשמות תאומות ומה לעזאזל עושים כשפוגשים באחת כזאת?! האם נשמות תאומות בכלל "נודעו להיות"? חקרתי את הנושא לעומק, קראתי ספרים וניסיתי להבין למה לעזאזל אני סובלת, או בלשון רוחניקית - אילו שיעורים עלי לעבור בתוך מערכת היחסים הזאת על מנת להגיע אל המנוחה ואל הנחלה? מתי אוכל ליהנות מהאהבה בפשטות, בלי שליטה, בלי פחד, בלי כאב. האם אהבה זה תמיד כואב? האם נשמות תאומות זה חייב לכאוב? אוף. מי בכלל רוצה נשמות תאומות אם זה ככה?
חודשים ארוכים מדי שכנעתי את עצמי שזה שיעור שעלי לעבור. שהבחור הוא מראה חזקה עבורי, שהוא משקף לי את כל המקומות בהם לא נוח לי, שעלי לעשות מולו עבודת התפתחות. ניסיתי לעבור שיעור בסובלנות במקום בסבל. אמרתי לעצמי, "זה לא הוא – זו
אני", ובאמת הרגשתי ככה.
צללתי פנימה למקומות בתוכי שלא הכרתי. עשיתי עבודה רוחנית בימים ובכיתי בלילות. לקח לי הרבה זמן, אבל בסוף הבנתי: השיעור הרוחני הגדול ביותר הוא לדעת מתי לקום וללכת. ככה - אחרי שעברתי את כל השלבים, הבנתי: זו לא אני, זה אתה. אני בסדר גמור, אתה פשוט לא בשבילי. זה לא היה פשוט, אבל קמתי והלכתי, עם המון כאב בלב על סיפור הנשמות התאומות שהתנפץ לי. כי יותר מאשר אהבתי אותו, אהבתי את הסיפור הרוחני שסיפרנו לעצמנו שנינו. אותו הסיפור שהחזיק אותנו חודשים ארוכים יחד. אני זוכרת שאחד הדברים שאמרתי לעצמי בסוף הקשר הזה היה: "אם זאת אהבה בין נשמות תאומות, אני מעדיפה לחיות לבד לנצח", וממש התכוונתי לזה.
החלטתי שמעתה ועד עולם לא אתייחס עוד לשום קשר בחיי כאל "מובן מאליו". גם אם יש דבר כזה אי שם למעלה שנשגב מבינתי, אני מעדיפה להחזיק בעמדה הרוחנית שלי, לפיה יש לי זכות בחירה בכל רגע ורגע, גם אם יש דברים שתוכננו לי "מלמעלה". באהבה, אני זקוקה יותר מכל לאפשרות הבחירה. אני רוצה לבחור כל יום מחדש לאהוב. לא מוכנה לכלוא את עצמי בקשר שבסיסו "נועדנו להיות" ולהתעקש שהוא יעבוד גם אם אנחנו סובלים בתוכו.
כשהסכמתי להיפרד מהסיפור הזה סופית הכרתי את אהובי. אהבת חיי. זה התחיל בחיבור ממבט ראשון, נמשך לריקוד ממבט שני, שלאחריו הגיעה אהבה ממבט שלישי. אני ממש לא יודעת אם הוא הנשמה התאומה שלי. אני יודעת שהוא הנשמה הטהורה שלי. אני לא יודעת כלום על השאלה האם נועדנו להיות יחד מלמעלה. אני יודעת שאני בוחרת להיות איתו כאן למטה, על פני האדמה הזאת. אני יודעת שאני רוצה להיות איתו יחד, לא חשוב מה, לנצח נצחים. אני לא יודעת איזה שיעורים נכונו לנו לעבור יחד, אבל אני פתוחה ומוכנה לכל שיעור. אני מחויבת לאהבה הזאת בגלגול הזה, כאן ועכשיו.
נערה לבנונית לימדה את יואב אפטוביצר שיעור מאלף באהבה
ג'זין, עיירת נופש ותיירות, 30 ק"מ מבירות, אנחנו יושבים על גג הווילה בעמדה מאולתרת ומשקיפים אל חצר בית הספר לבנות. היא עומדת שם, מסתודדת עם חברותיה, מביטה אלי ישירות, בלי משקפת. אחר כך היו אלו פתקים שהוגנבו על ידי הבן דוד הצעיר, מבטי עיניים גנובים מן הרחוב ולבסוף שיחה פנים אל פנים, מעבר לגדר, באנגלית ובערבית ובעיקר בעיניים כמהות וכמו זועקות: 'קח אותי מכאן'.
יואב אפטוביצר. עדיף שהאהבה תראה בעיניים
מאריה בת ה-16 גדלה בג'זין למשפחה נוצרית אורתודוכסית נוקשה. מה גרם לה להתאהב בחייל ישראלי בן 18 מן הצד השני של המתרס אינני יודע עד היום. במבט לאחור עוד יותר מפליא, כמה היתה מוכנה להסתכן במפגש איתי, כמה אני הייתי מוכן להסתכן.
פינוי חפוז של הפלוגה באישון לילה הותיר את מאריה שבורת לב. חצי שנה אחרי, כשהגורל הפגיש אותנו שוב באותו רחוב בג'זין, יושבים לבד בפינת מסתור בבית הספר הנטוש, כשהבן דוד שומר מלמטה, היא אחזה בידי בייאוש והתחננה: 'קח אותי איתך. חיי אינם חיים בלעדיך. התכונתי להתאבד, אבל ידעתי שתחזור אלי'.
הגורל רצה שהרומן הקצר עם מאריה ייקטע שוב באיבו. באישון לילה שוב קיבלנו הוראה פתאומית לסגת. עלינו על כלי הרכב המשוריינים ודהרנו דרומה אל תוך החשיכה, משאירים את מאריה מאחור. עוצמת ההשתוקקות של מאריה היתה כה גדולה, שבמשך שנים אחר כך היה נדמה לי שאני רואה אותה ברחובות ירושלים מחפשת אותי, ולבסוף מוצאת.
אהבתה של מאריה מזכירה לי את הרומן שניהל נתן אלתרמן בגלוי בעודו נשוי עם הציירת צילה בינדר. הוא הוריש לה רבע מרכושו תוך שהוא מציין שהיא "ויתרה למעני על הרבה יותר מזה, אך מה לעשות?". צילה הפכה את אלתרמן למרכז ולתוכן היחידי של חייה ואיימה עליו שוב ושוב שאם יעזוב אותה תתאבד.
האם אהבה פירושה הערצה לאדם השני? האם אהבה פירושה שאין לנו קיום, כפי ששרים ליאור נרקיס ושלומי שבת 'בלעדייך אני חצי בן אדם, בלעדייך אני בעצם כלום'? האם מאריה ראתה אותי או היתה שקועה בתוך סיפור רומיאו ויוליה או נכון יותר לומר 'אלף לילה ולילה' שהושלך עלי?.
כשהאהבה אינה מודעת אפשר להבין את הביטוי 'אהבה עיוורת'. האוהב לכאורה מאוהב בדמות דמיונית שהוא יצר, ההתפכחות הכואבת בו תבוא. עם השנים למדתי להעדיף את האהבה שרואה על פני זו העיוורת. אהבה מודעת וערה בנויה דווקא על הבנת הנפרדות ולא על סימביוזה ותלות. הניחו רגע את כף היד על הפנים. מה אתם רואים מכף היד? עכשיו הרחיקו לאט לאט, עד שתראו את כף היד במלואה.
הביטו בקווים על כף היד, בצורתה, בצבעיה. עכשיו באמת אפשר לראות אותה. נכון? כך גם ביחסים – התרחקות במידה מסוימת יכולה לאפשר לנו לראות, לפגוש, לכבד וגם להשתוקק ולכמוה לחיבור של אהבה. בלי תלות ובלי לחנוק את אהובנו.
אוהד אזרחי מצא דרכים נוספות לומר לזוגתו שתחיה שהוא אוהב
פתאום הרגשתי שאחרי אלפי הפעמים שאמרתי לזוגתי שתחיה שאני אוהב אותה, אני רוצה למצוא לזה מילים אחרות. כאלו שמתגלגלות יפה על הלשון, כאלו שמשאירות ארומה של יין משובח, כאלו שרומזות על מחוזות עמוקים שהאהבה באמת נוגעת בהם, ומשהו בביטוי המודרני הזה של "אני אוהב אותך" או "איי לוב יו" – לא ממש מביע את זה עד הסוף.
אוהד אזרחי. כמה שאני אוהב אותך דון שרי אזרחי
אז התחלתי לחפש במקרא. איך אמרו אבותינו העבריים אהבה?
מיד עלו בי כמה ביטויים מעניינים מספר תהלים כמו: "דבקה נפשי אחריך", או "צמא לך נפשי, כמה לך בשרי". יש גם "לך נכספה נפשי" של רבי יהודה הלוי, המתבסס על "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפשי" שבתהילים (פרק פד).
וכמובן ישנם גם ביטויים פחות אינטנסיביים, כמו "מה ידידות משכנותיך", או כפי שאמר דויד לאהובו יהונתן "נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד" וגם: "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לי" (שמואל ב פרק א).
שני דברים מעניינים שיש לומר על זה:
א. מה הוא הדבר שאותו אני מרגיש בגוף כשאני אומר "אהבה"? זה לא רק עסק מורכב ורב ממדי, אלא שהמילה הזו משמשת לנו ליותר מידי דברים בבת אחת. לפעמים אני מרגיש כיסופים ("לך נכספה נפשי"), ולפעמים כמיהה ("כמה לך בשרי"), ולפעמים רצון בדבקות ("דבקה נפשי") – ואלו תחושות שונות קצת זו מזו. אם בא לכם – נסו לשים לב לעדינויות של התחושה. איפה בגוף מרגישים אותה? האם זה כיווץ או התרחבות? איך מגיבה הנשימה לתחושה הזו? ממהרת? נעתקת? משתחררת? איך מגיבה הבטן?
יש מצבים של נעימות ("נעמת לי מאד") ושל כיף להיות ביחד ("מה ידידות משכנותיך"), ויש מצבים שיש בהם תחושה של שגב ("בבית אלהים נהלך ברגש"), ויש מצבים של "בצל כנפיך אחסה", ועוד. אתם יודעים – לאסקימוסים יש הרבה מילים לתאר בהן שלג. למה? כי הם צריכים. הם צריכים לדעת אם זה שלג דחוס או מפורר למשל. המילה "שלג" לא מספיקה להם.
ליהודים יש הרבה מילים לתיאור שמחה ("גילה, דיצה, חדוה, רינה, גילה, שמחה ועוד. וכולם הפכו להיות שמות של בנות…). למה? כי הרבה מהיהדות בנוי על העצמת תחושת השמחה בחיים. ומי שיש הרבה אהבה בחייו ורוצה להעמיק בנושא האהבה – מתחיל להזדקק למילים שונות כדי לבטא אהבה ותשוקה ומצבים נפשיים שונים של רצון להיות יחד.
ב. רוב הפסוקים שהבאתי (לא כולם) מדברים במקור על אהבת אלהים, ולא על אהבת מאהבים אנושיים. אבל זהו בדיוק העניין: כשמעמיקים באהבה מגלים אלוהות באהובינו, ואז אהבת ההוויה עוברת דרך אהבת בני זוגנו. אנחנו לומדים לאהוב את אהובינו באהבה אלהית, והמרחב הזוגי הופך להיות כמו מקדש באמת. בבית אלהים נהלך ברגש.
אחרי שנים הפכה אביגיל גרץ לאישה שאוהבת לאהוב
לפני חמש עשרה שנה היה לי חבר מקסיקני. לצערי, לא יכולתי לקלוט אז שהוא אוהב אותי. אני יכולה לתלות את זה בגלל קשיי שפה ותרבות, אבל אני יודעת שהיה לנו חיבור ממבט ראשון ויחסים מקסימים וכיפים והאמת היא שזה בעיקר הפחיד אותי. מאוד.
אביגיל גרץ והאקס המקסיקני צילום פרטי
אחר כך הסיפור הזה חזר בערך עם כל העולם. כלומר בעיקר עם גברים, אבל גם עם החברות שלי. היה לי קשה להבין שהן אוהבות אותי, לקבל באמת שיש להן רגשות אהבה כלפיי.
בשבע השנים האחרונות, בזכות הבודהיזם וגם טיפול פסיכולוגי, הכל השתנה. כשאני אומרת הכל, אני מתכוונת להכל! ממש אדם חדש, שלא הייתי יכולה לדמיין. אדם שאוהב לאהוב ולא מפחד לשמוע ולהשמיע את זה.
אומרים שהלב של הבודהה היה בגודל כל העולם. ובאמת אהבה היא אחת התכונות שהוא הציע לנו להגדיל עד בלי די כדי להשתחרר עד בלי די. לאהוב את כל, אבל את כל היצורים שמקיפים אותנו, גם אם זה קשה כי זה יתוש שמאיים לעקוץ אותנו או שזו אמא שלנו שלא נתנה לנו מספיק תשומת לב בילדות. להביט באהבה באהבה כי היא פועלת כמו קסם ופותחת רווחים בתודעה וביחס שלנו אל העולם.
אחד היצורים שהכי קשה לנו לאהוב זה את עצמנו. חשוב שנפגוש את זה. לפגוש עד כמה אנחנו מרחיקים את עצמנו מאהבה. כמה אנחנו מגבילים את עצמנו ושופטים את עצמנו על כל שעל. מהצד השני אנחנו כל הזמן מחפשים דברים שיעניקו לנו ביטחון, שמישהו יאהב אותנו כמו שאנחנו, אבל איך זה יקרה אם אנחנו לא אוהבים את עצמנו?
לפני שנתיים חזרתי למקסיקו ופגשתי את אותו אהוב לשעבר ודרך תמונה שהוא הראה לי מהעבר שלנו, תמונה שלא היתה ברשותי, יכולתי סוף סוף, באיחור של למעלה מעשר שנים, להבין או לראות שגם אז היתה לי האהבה הזו אלא שלא היתה לי את היכולת שיאהבו אותי. בתודעה כמובן.
הייתי תקועה בסיפור שלי שאי אפשר לאהוב אותי. זה אמנם טיפה עצוב, אבל זו הדרך שהייתי כנראה צריכה לעשות. סיבוב כזה ענק שכלל הרבה לילות סתמיים עם גברים והרבה טיפולים ובכי, אבל בעיקר ניקוי של התודעה כפי שבניתי אותה.
דרך תרגול המדיטציה והליכה בדרך הפשוטה של הבודהה את לא יכולה יותר למכור לעצמך סיפורים. וגם אם כן, את לפחות רואה את זה. את רואה כמה דימויים יש לך על אהבה, וכמה את חושבת שזה דבר מוגבל ולא נגיש לך בעוד שכמו השמש הזורחת, אהבה זו איכות שלא עושה חשבון על מה היא זורחת וכמה יש לה בארסנל הקרניים.
בספר בטלני הדהרמה כתב ג'ק קרואק את התפילה של גיבור ספרו: "ג'אפי ריידר באותה מידה ריק, באותה מידה ראוי לאהבה, באותה מידה בודהה בדרך. אחר כך אתה חושב על העיניים של האויב שלך".
התפילה הזו היא התפילה שלי ליום האהבה ואם זה חידתי מדי למישהו והוא שם לב שהוא אוטומטית מוצא לה מגבלות, אז הנה שיר של רומי בתרגום אלהיה מור:
"אם רציתם את שמעניקה המציאות
הנראית לעין
אתם עבדים.
אם רציתם את העולם הבלתי נראה,
אתם לא חיים את האמת.
שתי הבקשות מטופשות,
אך ייסלח לכם ששכחתם
כי מה שרציתם באמת זה את שמחתה המבלבלת של האהבה".
החתול של עידו רוזנטל אמנם ניג'ס, אבל נתן לו שיעור מעשי באהבה
אהבה רוחנית? אוף. אהבה אני יודע מה זה, אבל רוחנית? שעה שאני מתלבט ובינתיים שמרלינג מנג'ס – תוציא אותי החוצה, תכניס אותי פנימה, תוציא, תכניס. הוא מיילל בכל פעם מחדש שהוא רוצה צומי, אבל מסרב לבוא אלי. "לא, לא, אדון עידו", הוא אומר, "אני לא רוצה עוד ליטוף ליד המחשב, אני רוצה שתבוא לכאן לשטיח ותלטף אותי בבטן".
עידו רוזנטל. על ראש הכתב בוער השמרלינג צילום פרטי
"שמרלינג, תפסיק להציק בסדר?", אני עונה לו בחוסר סבלנות גובר, "אני חייב לסיים את זה!", אבל שמרלינג, מה לעשות, הוא חתול ולא מבין בכתיבה, וכמוני, הוא לא מצטיין בדחיית סיפוקים.
אהבה רוחנית...מממ... אולי זו אהבה שיש בה שיעור, אהבה מודעת, שמנוצלת לתהליכים פנימיים... ו... "מיאו!", הג'ינג'י הקטן שוב קוטע לי את חוט המחשבה. "מה?!!", אני מזדעק אליו כאילו הוא מבין. "אני יודע שלא הייתי בבית יומיים אבל בחייאת, תן לי שעה לשבת בשקט! הצעתי לך לשבת איתי על הכיסא וסירבת, אז עכשיו תשב ותשתוק עד שאתפנה!".
הוא מסתכל אלי כאילו אני דביל מוחלט. אני מת על החתול הזה, הוא כל כך אנושי, אבל לפעמים הוא בלתי נסבל. איפה הייתי. שיעור, כן. מה למדתי מאהבות קודמות שהיו לי... "מיאוווו", הקטנצ'יק שוב פוער את פיו ורומז לי בראשו אל השטיח. "בבטן?, הוא מבקש. אוף. אני יודע מה הפיתרון, אבל פשוט לא בא לי עכשיו. הוא לא ירפה עד שיקבל את מה שהוא רוצה. זה לא כמו ילד שאפשר לבקש ממנו לחכות קצת.. וגם אז.. לא תמיד.
נגיד חזרתי מהעבודה עייף, ואני רק רוצה לשבת בערסל איזה חצי שעה, אבל יש לי פה ילדה שרוצה לשחק עם אבא, מה, אני אגיד לה שתחכה אחרי שכל היום כבר חיכתה? אני צריך לחשוב גם עליה, לא רק עלי, בכל זאת. וגם עם בת זוג זה ככה לפעמים... אתה צריך להתעלות על עצמך ולהשקיע אנרגיה גם כשאין לך עודפים, לשים בצד את שלך ולתת את הכל לה, כי היום זו היא ומחר זה אתה ו.."מיאו!!!".. "מה?!!!" אני דופק על המקלדת והוא בורח לפינה. "מיאו", הוא עונה לי. "טוב, בסדר", אני נשבר ומתיישב על השטיח. "בוא לפה".
שמרלינג מתקרב בזנב רוטט ונמרח לרגלי על צידו. "בבטן...", הוא מרים אלי עיניים. "...בבטן...". "הנה, הנה, בבטן, בסדר לך?" אני שואל בחוסר חשק. שמרלינג מגרגר בהנאה. "כןןןןןןן....", הוא עוצם עיניים בהנאה. יא אללה, אני חושב לעצמי ושוב נודד בראשי אל הכתבה... מה אני אכתוב... אולי על ההיא ש...
ובינתיים הראש עובד והיד שוכחת את הג'ינג'י לרגלי עד שנשבר לו מחוסר ההתייחסות והוא נועץ בי זוג ניבים מחודדים. "אי, מנייאק!", אני נוזף בו ומתרכז שוב בליטופים. סליחה שמרלינג, אתה צודק. התפניתי אליך, אבל לא מכל הלב. מה אני אגיד, החתול הזה עושה לי בית ספר, מה זה בית ספר? אוניברסיטה! תואר שני במדעי האהבה.
יעל צבעוני רק רצתה לדעת את מי הוא אוהב יותר
אני שוחה בבריכה כשהמילים 'אהבה רוחנית' שוחות בתוכי. ואז קופץ לו משפט פחות או יותר כזה: את מי אתה אוהב יותר, אותי או את אלוהים?
יעל צבעוני. מאמי, מי יותר שווה, אני או אלוהים? צילום פרטי
מה אעשה אתו? זה נראה לי משפט בלתי אפשרי, כמו לשאול: את רוצה על הידיים של אמא או של אבא? ובכלל, להיות בבחירות כאלה תמיד נראה לי עניין קורע. אבל מי בכלל צריך לענות, זאת יכולה להיות פשוט פתיחה של סיפור. וככה זה קורה:
יש זוג. כבר כמה שנים שהם יחד. לאחרונה הגבר מרבה לצאת לסדנאות וטיולים ופסטיבלים, מחפש ומרחף ממקום למקום. האישה, שכבר מכירה אותו היטב, רואה את הצורך שלו ומנסה להקשיב, לכבד, לתת לו לגלות את מה שהוא רוצה. אבל לילה אחד לפני השינה היא לא מצליחה להתאפק ושואלת: מאמי, את מי אתה יותר אוהב, אותי או את אלוהים?
כבר כמעט וכיבה את האור ופתאום נפלה עליו השאלה הזאת. הוא עייף והיא מסתכלת בו בעיניים מצפות. הוא משתהה רגע, אולי בקרוב תנחת עליו התשובה הנכונה, הידיעה האחת, כמו שקרה לו אז על ההר. הרי אלוהים הוא מעל לכל, הוא חושב, ומכיל גם אותה. וגם היא מכילה את אלוהים. אין שום דבר שהוא לא אלוהים. הוא יודע מצוין. מה פתאום השאלה הזאת עכשיו. היא לא תבין את זה, הוא לא יכול להסביר לה איך הדברים עובדים ולא מבין איך לצאת מזה. עיניה עוד מביטות בו. לו רק ידעה שגם היא אלוהים. אלוהים, הוא חושב ומכבה את האור.
אני יוצאת מהבריכה, מתקלחת, אוכלת ארוחת בוקר. עוד לא יודעת איך יימשך הסיפור, באיזה צד אני, ואם בכלל הוא מתכוון לענות. אחר כך אני פוגשת חבר ומשתפת אותו. אני מספרת לו שאישה אחת שואלת את חבר שלה: את מי אתה אוהב יותר, אותי או את אלוהים?
בלי למצמץ הוא עונה לי: אותך.
גילבר רובננקו-דיין ירדוף אחריה עד קץ הימים
מיום שקם האדם על שתי רגליו בערה בו תשוקתו להבין, להתקרב, להוכיח לעצמו כי הוא נועד למשהו גדול יותר מאותן התעסקויות שרידה כאותם יתר בעלי החיים. ואני, קופיף שנות האלפיים, בתוך אותה מגמה אנושית, מחפש מיום א' את דרכי בעולם מתוך אותם רצון וקבלה לאותן היכרויות ואהבה את האחר - לתגמלו ולהתגמל ובכך להתרומם מתוך אותה שרידה.
גילבר רובננקו-דיין. התגנבנו זה אל מיטתה של זו צילום פרטי
ואותה אחת, איריס שמה, אשר הכרתי באותם ימי עוללים, ידענו אהבה, כלומר את אותה תחושה כי הכול יכול בא בנו, והיינו זה לזו מתוך אותה ערבות הדדית, והתגנבנו זה אל מיטתה של זו, ובכך ביקשנו את מה שמבקשים כל הדורות: להתאחד.
אך באו והפרידו בינינו, כי מאוחר וכבר צריך ללכת לישון, ולא טוב, ומה הם עושים שם בתוך המיטה, ומאוחר יותר גם באו והפרידו בעצם ההפרדה שיצרו בעצמם, כלומר, התגרשו ההורים ונטשו עצמם מתוך האיחוד המקודש. ובאיריס הופיע אותו קושי, אותה אדמה שנבקעה בה תחתיה. ואחרי כן הפרידו בינינו בתי הספר השונים ותחומי העניין שכמו לא תאמו עוד.
ואני הלכתי וחיפשתי שוב ושוב את אותה פשטות של דאגה תמה, את האור שזיהינו, מן הקלות, זה בזו, כאילו מעולם לא ידעו ילד וילדה אהבה בעולם.
ואפשר שכל אותן מערכות יחסים שבאו לימים כמו ניסו להדביק את אותה תחושה של קריעה מן הגוף וקריעה מן הלב. ואפשר שכל אותם ויכוחים שבאים בין אדם לחברו אינם אלא כדי שחברו יראה כמה צודק חברו ועד כמה ראוי הוא לאהבה כמותו.
אכן, כל מעשי האדם מבקשים את האהבה וכל מעשיי שלי ככלל מעשי האדם. כי באהבה מצוי הכל יכול: יש בה את א' האמונה ובה ראשית כל ההמצאות באשר הן, ויש בה את ב' הבנייה שהם כלל הפרטים אשר מתגשמים מכל רעיון למעשה - את האם ואת האב שכמו בוראים את הבן והבת - ויש בה את ה' האלוהים ואת ה' ההדרכה, ועל כן יש באהבה כל מה שצריך ונזקק האדם... ולא פלא שרדפתי אחריה, אחרי האהבה, כל חיי.
וכן ארדוף עד קץ כל הימים.
על הר מירון למד רן ובר לאהוב את עצמו עם השם יתברך
רבי נחמן מדבר על זה שאדם צריך לאהוב את עצמו עם השם יתברך. זה הדהד לי הרבה בראש עד שבוקר אחד במהלך התבודדות במירון, קלטתי משהו. לרגע אחד, כשכל האהבה התפוצצה פנימה, כשהשמחה היתה שם, פשוט מבפנים, משהו הובן. וכשמול זה עדיין ראיתי את עקבות הצורך לקבל מבחוץ – זה נהיה עוד יותר ברור.
רן ובר. השם שמר צילום פרטי
מה זה לאהוב את עצמי עם השם יתברך? תמיד הכרתי רוחניות בתור ביטול לאינסוף. אז מה הקשר לעצמי? מה זה – עניין של אגו? אני? אין אני, לא? למה לדבר על אני או על עצמי? ברגע אחד משהו מהאהבה העצמית הזאת פתאום נהיה מובן.
האבנים העתיקות של ציונו של רבי שמעון בר יוחאי והיערות המדהימים הפרושים מסביבו במירון היוו את התפאורה החיצונית להתרחשות הפנימית. אבל ההתרחשות העיקרית, כמובן שהיתה עמוק בפנים. עמוק בפנים טיפות של אושר בצבצו והצטרפו לגל גדול. גל של שמחה והודיה על הבריאה. בסופו של דבר היה קשר גם עם הנקודה האישית הפנימית וגם עם נקודה אינסופית וחסרת ההגדרה, לאהוב את עצמי עם האינסוף.
אבל זה לא התחיל ככה. זה התחיל כמו שזה התחיל הרבה פעמים בעבר. זה התחיל כמו שהרבה מחפשים רוחניים מכירים. זה התחיל ברצון הזה. הרצון המזעזע הזה לצאת החוצה מעצמך. הרצון לקבל את האישור מבחוץ, את האושר מבחוץ. בדמות של מורה, של גורו, של מישהו שכבר הבין. מישהו שיש לו את הסוויץ' הזה. נו, אולי תדליק לי את האור?
זאת לא אהבה עצמית. זה אולי ההפך. זה כל כך לא לאהוב את עצמך ועוד קוראים לזה לפעמים ביטול. זה פשוט תחושה שאתה כל כך ריק, כל כך חסר, שאתה מחפש נואשות בחוץ. מחפש שמישהו יעזור לך למלא את הריק. וזה בסדר – לפעמים. זאת אומרת, זה חלק מהסיפור אבל לא מה שרציתי לדבר עליו היום.
באותה הפעם, ברבי שמעון, הייתי מחובר. הרגשתי שמחה פנימית. הרגשתי חיבור להשם יתברך. אבל אז פגשתי מישהו, רב גדול ומיוחד – וכמעט. אבל רק כמעט יצאתי החוצה. רק כמעט עזבתי את עצמי כדי לקבל מבחוץ. לשמחתי, הרגשתי מספיק אהבה לעצמי שהצלחתי לא לצאת.
הצלחתי לשאול את עצמי – אתה באמת רוצה לצאת? מה יש שם שאתה כל כך רוצה? ראיתי שזה רק צל. צל של אלף בחירות לאורך החיים שלי, של ניסיון לקבל מבחוץ. אבל בפנים – יש לך כל כך הרבה! שמעתי קול פנימי.
שמחתי שנשארתי עם עצמי. עם עצמי ועם השם יתברך. לאהוב את עצמו עם השם יתברך, הדהדו מילותיו הנצחיות של רבי נחמן. לא כנגד משהו אחד אלא אסוף בתוך עצמי, לא נפרד. לאהוב את עצמך, את הטוב שיש בך, ולהרגיש שהכל ממנו יתברך.
האהבה שקרנה ממהרישי מהש יוגי עשתה את זה למוטי שפי
בדצמבר 1983 עזבתי את הארץ ובמשך עשרים שנה שהיתי עם קבוצה בן לאומית של מורים למדיטציה שהקדישו את כל זמנם לתרגול קבוצתי של טכניקת המדיטציה הטרנסצנדנטאלית והתעופה היוגית של מהרישי מהש יוגי.
מוטי שפי. גורו של אהבה צילום פרטי
במסגרת זאת יצא לי לראות את מהרישי פעמים רבות ולשמוע אותו מחייה תחומים שונים של ידע וודי עתיק כמו את טכניקות הסידהים (כשרים מיוחדים) שמוזכרות בפרק השלישי של היוגה סוטרה, את מדע הרפואה ההודית (איור וודה), האסטרולוגיה וודית (ג'יוטיש) הארכיטקטורה וודית (סטאפטיה וודה) והיבטים רבים נוספים.
הידע שזרם ממהרישי היה עצום אולם הזיכרון העמוק שנשאר לי מאותם פגישות קשור לתחושה מיוחדת של אושר והאהבה אין סופית שעפפו אותו. האנרגיה הרוחנית והשקט העמוק שהוא הקרין סביבו עוררו בי גלי אושר והרגשתי לעיתים קרובות שאני נמצא בנוכחותו במצב עמוק של מדיטציה, למרות שהייתי ער לחלוטין.
הספרות הוודית טוענת שמורה רוחני אמיתי חייב להיות מבוסס בצורה קבועה במצב של אהרה ולהקרין את האיכות הזאת מסביבו. התמסרות למורה אמורה לקדם את התלמיד בדרך הרוחנית ולסייע לו לפתח מצבי תודעה גבוהים.
מהרישי הסביר שתהליך זה דורש המצאות בסביבתו הפיזית של המורה ובעידן שבו אנו חיים קשה לרוב האנשים לחיות כך. מסיבה זאת הוא הביא לאור דרך מעשית להתפתחות רוחנית מהירה שמבוססת על תרגול של מדיטציה טרנסצנדנטאלית. טכניקה טבעית ופשוטה זאת מאפשרת לכל אדם להתנסות בתודעה טהורה ובאי מוגבלות פנימית של מצב הסמדאהי (תודעה טהורה או מצב היוגה) גם מבלי להימצא בנוכחותו של מורה מואר.
האהבה שזורמת בן מורה מואר לתלמיד היא עצומה. יצא לי לחוות זאת פעמים רבות בנוכחות של מהרישי, אולם כשאני חושב כיום על הדבר הגדול ביותר שהוא נתן לי בחיי אני מגיע למסקנה שיותר מכל הוא העניק לי את הטכניקות שאפשרו לי לחוות בתוכי את אותו אושר ואהבה שקרנו ממנו, בלי שום קשר לנוכחותו הפיזית.
במנזר בתאילנד זיהה קאביו את המאסטרית שלו
זה קרה בתאינלד, בשנת 1998. הייתי אז מחפש רוחני נלהב, נחוש לגלות את האמת המוחלטת, ולדעת את ההארה עליה דיברו המורים הגדולים של כל הדורות. נווד שוודי שפגשתי ברכבת לבנגקוק סיפר לי על מנזר מפורסם בעיר, שהנזירים שבו יוכלו לשמש לי מורים רוחניים, ולהדריך אותי בדרכי. שמו של המנזר היה באן-פונג, אך לא הייתי בטוח שקלטתי את השם נכונה.
קאביו. היתה לה הילה סגולה צילום פרטי
נהג המונית דווקא הבין מיד לאן אני רוצה להגיע. כבודהיסט בעצמו, ודאי הרגיש את האנרגיות המותמרות שלי, וידע שעליו לעזור לנשמתי למצוא את דרכה אל השחרור. הוא לחץ על דוושת הגז, ולאחר דקות ספורות הוריד אותי בפתח המנזר – מבנה גדול עם דלת מפוארת ומוזהבת.
כשנכנסתי למנזר, מצאתי את עצמי בחדר שאחד מקירותיו היה חלון זכוכית ענק. מבעד לו ראיתי את המורות הרוחניות המוארות, יושבות באולם המדיטציה. הן היו בחורות נאות, שהשקט המדיטטיבי ניכר במבטן, וכל אחת מהן ענדה על דש שמלתה מספר. המשרת שלהן, שנכנס לחדרי, אמר לי שעלי לבחור כעת את המורה הרוחנית שלי. הבנתי מיד שהמספר, מטרתו לנטרל כל אטאצ'מנט ביני ובין המורה, שהרי לא עם שמה הפרטי או אישיותה של המורה אני יוצר קשר אלא עם המוחלט המתגשם דרכה. כך עמדנו לנו - בתוך המנזר המורות הרוחניות הבכירות, ובחוץ, בחדר הקטן שקירו זכוכית, אני, התלמיד, חשוף בבורותי לעיניהן השלוות.
התבוננתי בהן, והן התבוננו בי. לאחר דקה קלה הגיעה הבהירות. זיהיתי את המורה שלי. היתה לה הילה סגולה, וזה היכה בי חזק בבטן, ישר בצ'אקרה השלישית. דמעה של הודיה זלגה מעיני.
"מספר 38", לחשתי למשרת. המאסטרית שלי קמה ממקומה, יצאה מן המנזר, והובילה אותי לבקתה הזעירה בה היא תרביץ בי את תורת הבודהה וכל סודותיו. רציתי להתיישב מיד על הרצפה בתנוחת לוטוס, אך היא רמזה לי על אמבטיית הקצף החמה שהוכנה שם. כמובן, ראשית היה עלי להיטהר.
בהמשך השיעור התקשיתי מאוד, אך טכניקות רוחניות שלא הכרתי, ושהמורה היתה מיומנת מאוד ביישומן, הביאו אותי במהרה למצב אקסטטי חסר מילים. בתוך תוכי ידעתי – זוהי האהבה הרוחנית הגדולה שמאחורי חזות כל הדברים. זוהי ההארה.
רני פייפר הפך את האגו שלו לכלי קיבול ענק של אהבה
לאחרונה יצא לי להשתתף בחתונה אתיופית. כשהגיעו תורם של הריקודים והמוזיקה האתנית הנפלאה זרם בלתי מוסבר פרץ בקהל (שהיה מעורב), זרם נפלא ונמרץ של שורשיות ושבטיות רחוקה שרק לעיתים רחוקות אנו נתקלים בו. זרם שמניעה אותו הדבקות, אהבה טהורה בעצמה, דרך הריקוד.
מפארמהאמסה רמהקרישנה שנהג לרקוד עם ולפני האלה קאלי דורגה ועד למחוללים הסופיים דרך שיריו של ג'לאל א דין רומי שמבטאים ביופיים את אותה האהבה והזרם שזורם בתוכה וממנה - הריקוד תמיד היה ביטוי אסטטי פיזי לאהבה רוחנית.
הזרם הזה מגיע ממקור אינסופי, וכדי להתחבר למקור יש לשלם (חשמל זה בחינם?!). אולם כאן התשלום הוא אתם; בתהליך איטי הופך האגו שלכם לכלי קיבול של אהבה ענקית.
"אהבה רוחנית" זהו צירוף מילים של שני מושגים שכל אחד מהם בפני עצמו מעורר תהיות פילוסופיות. אהבה כזו מתוארת כטהורה, חזקה וגדולה מכול. אהבה שמילים אינן מספיקות להכיל, ניצוץ אלוהי שעולה אט אט מתוככי תוכך ומתפשט אל כל חלקי ליבך, טרנספורמציה פנימית שקורית מעצמה ואין אנו יכולים להישאר אדישים אליה. ביטויי האהבה רבים ונעים על כל מנעד הרגש האנושי, משתנים מאובייקט לסובייקט ורוקמים את גילויי ליבנו בהתאם לסובייקטים השונים בחיינו.
בשבוע האחרון ציינו את חורבן בית המקדש שנחרב מפני שנאת חינם. היום אנו חוגגים את ט"ו באב באווירה של סולידריות עממית ואהבת חינם, כמין זיכרון נוסטלגי קולקטיבי ליישוב היהודי שהיה קיים כאן בימי קדם בזמן בתי המקדש. בקונטקסט היהודי-דתי מייצג ט"ו באב את התיקון והנחמה שהיוו את כל תקוותו של העם היהודי לאחר חורבן הבתים.
ואם כבר אנחנו בהקשר היהודי של טו' באב אולי כדאי לתהות קצת על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". לפעמים קצת קשה לנו לאהוב את עצמנו (ואת גופינו). מדי יום אנו נתונים לממטרי ביקורות שונות ומגוונות, בעבודה, בבית, משפחה וכו', ובנוסף ישנה גם הביקורת העצמית שלנו שמקשה על התדמית שאנו יוצרים לעצמנו, חיובית או שלילית.
אהבה צריכה לבוא מקבלה, קבלה עצמית או אם תרצו מודעות אישית לזרם חם וחי בתוכנו, זרם טהור שרק צריך לדעת להתחבר אליו (והדרכים הן רבות) זרם שיש בו את מידת הרחמים, האושר, הידידות, החיבה ועוד שאר הדברים המקודשים שהאהבה נתברכה בהם. טמירות הן דרכיה של האהבה אל ליבנו.
דורית בר למדה להרפות אל תוך האהבה
כשאני שואלת מהי אהבה רוחנית עבורי, אני רואה תמונה של היקום כולו ומרגישה בכל גופי שכל כולו עשוי מאהבה. דרך צמד המילים האלו אני מתחברת לאהבה שהיא מעבר לשם, צורה, זמן ומרחב, אהבה כמצב הוויה.
דורית בר. לעיתים היא דוממת ולפעמים היא ממש קשקשנית פרטי
ככל שאני מקדישה את חיי ללימוד ולהגשמה של אהבה – כך היא נחשפת ומתגלה כחומרית ורוחנית בעת ובעונה אחת. היא רוחנית לחלוטין כי לא ניתן לראות אותה עצמה אלא רק ליהנות מביטוייה המגוונים, והיא גם חומרית בהכרח, כי אחרת איך ניתן להסביר את הידיעה הקיימת בלב כולנו שבאנו לעולם כדי ללמוד לאהוב?
כשאני קמה בבוקר אני נזכרת כל פעם מחדש שגם אם אני לא מרגישה את זה כרגע, הכל הוא אהבה. זה מרגש במיוחד לפגוש אותה ואת חסדה דווקא ברגעים המאתגרים, כשהמציאות מתנהגת אחרת ממה שרציתי או קיוויתי. ברגעים האלה אני נושמת, נרגעת לתוכה ושואלת מה היא רוצה לומר לי. לא תמיד היא משיבה, לעתים היא דוממת ולפעמים היא ממש קשקשנית, מסבירה לי שרק אם איענה לאתגר המסוים בשלמות לבי יגדל למימדים האמיתיים שלו. או אז, אני מרפה אל תוכה עמוקות, מבינה שאני לא מבינה, יודעת שהיא יודעת, ולוקחת עוד נשימה. הידיעה שבלבי שאני בשירותה, שהיא רוצה שאני אחיה בצלמה כדמותה, ממלאת כל רגע בתפילה שקטה, בנוכחות מעודנת של אור ומודעות.
אז מהי אהבה רוחנית עבורי? היא העכשיו, היא הריק בעצמו, שלא מבין מילים ומושגים,
כמו אהבה, רוחנית, עבורי - הכל מתמוסס דרכו לתוך הכלום. רק הוויה ריקה נותרת שיודעת שהיא אחת עם הכל, ושכחלק ממסע היצירה של המסתורין בעצמו נוצרו צורות שנועדו לגלות את ייעודן כביטוי הגבוה והמוחלט של האהבה. אהבה תהיה בהקשר הזה הביטוי של החופש, אותו חוט דק ועדין שמחבר בין הכל להכל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם