בדרכים: הדהרמה מלאה בהפתעות
זה סיפור על מוצ'ילות אבודות, חליל שנשכח במונית, שלג ליום אחד בניו יורק ויין ללא הגבלה בשמי אקוודור. זה סיפור על דוּקָהה, אָנִיצֵ'ה ואָנָטָה. אביגיל גרץ ממשיכה להסתובב בעולם, מרכז הדהרמה הטוב ביותר
בארץ חדשה, שלא לומר ביבשת חדשה, מפה זה בדרך כלל דבר יעיל ונחוץ, אבל האמת היא שלפעמים הכלי הכי חיוני הוא לדעת איך להגיע ולא לאן להגיע. ב"איך" אני מתכוונת לדעת לקבל את כל הפתעות הדרך ואיך להתוודע למה שיש בתוכנו כשאנחנו פוגשים עולם חדש שלא תמיד מסומן כפי שקראנו על אודותיו במפות.
במעבר בין אמריקה הצפונית לדרומית זכינו לראות ביתר בהירות איך העולם נותן ומלמד אותנו את שלושת כלי המשחק הבסיסיים שעוזרים להתמצא בו, כפי שהגדיר אותם הבודהה.
על פי הבודהה, שלושת מאפייני הקיום הם דוּקָהה (חוסר נחת) אָנִיצֵ'ה (זמניות) אָנָטָה (חוסר עצמיות).
דוקהה מתורגם לרוב כסבל, אבל הבעיה בזה היא שאנשים חושבים שהחיים הם סבל וזה ממש לא מה שהבודהה התכוון אליו. הכוונה היא שבחיים יש דוקהה. יש סבל, או חוסר נחת, פשוט כי יש. לא כי יש איזה גורם מנתב או אשמה או עונש על משהו. יש סבל בעולם כי יש פרידות ומוות וציפיות שלא מתממשות.
בגלל
בניו יורק, תחנתנו האחרונה בצפון אמריקה, זכינו למשך שבוע וחצי לחיות כעשירים. קיבלנו דירה ורכב בלב מנהטן, בקומה השבע עשרה, בבית מצויד להפליא. לא עשינו הרבה, אבל הפעם נהנינו מאוד ממה שיש לעיר להציע ובכל זאת, גם ביום שבו היתה לנו תוכנית מתוקתקת שכללה שני מוזיאונים נחשבים בחינם, ביקור בחנות המשחקים הגדולה והמפורסמת, ארוחת צהריים במסעדת גורמה צמחונית וכרטיסים זולים להצגה בברודווי - שומו שמיים, חווינו דוקהה.
מוזיאון אחד היה סגור, החנות אכזבה (כמובן בגלל הציפיות), הארוחה בקושי השביעה ולהצגה כמעט איחרנו בגלל שהנתיב בסנטרל פארק היה סגור והאוטובוס נתקע בפקקים. המזל שלנו היה שכל הזמן יכולנו לראות את הדוקהה המתלווה אלינו.
המורה שלי, סטיבן פולדר, אומר שדוקהה זה כמו אבק. היא מצטברת גם כשלא עושים כלום. היא פשוט ישנה. האמת שבאותה נסיעה פקוקה באוטובוס יכולנו לראות את הדוקהה שאתנו ביתר צלילות ולהבין שאנחנו לא במרכז העולם. כמה דוקהה זה לא דבר אישי.
העולם פועל וזורם ואם אנחנו לא מציבים את עצמנו באמצעו אלא מבינים שאנחנו חלק ממנו, אז כלום לא נהיה דחוף כל כך וקשה כל כך אלא אנחנו פשוט נעים בתוכו. פעם "מורווחים" ופעם "מאחרים", אבל כל הזמן אנחנו ברי מזל כי אנחנו בחיים מֵהָנִים יותר. החיים נהיים כמו משחק גדול ולא כמו איזו מטלה שצריך לצלוח. בחיים יש דוקהה והם לא משהו שצריך להיאבק בו אלא משהו שיש לחוות.
את גברת אָנִיצֵ'ה פגשנו ובגדול למחרת. הסיבה שגדשנו את היום המתואר לעיל היתה כי בשבת קבענו עם קרובי משפחה מבוסטון. בשבת בשמונה בבוקר (דוקהה!) התקשרה הדודה ובישרה שמסתמנת סופה והם מעדיפים להישאר בביתם כי בסופה הקודמת נפל להם עץ בחצר. הסתכלתי מטושטשת החוצה וראיתי שאכן ירד קצת גשם, אבל היא התעקשה ואמרה שהסופה צפויה להמשיך מבוסטון ולהגיע גם לניו-יורק ושאפילו צפוי שלג.
התקשיתי להאמין. נפרדתי ממנה בצער וחזרתי למיטה. בן הזוג שקצת התרעם על ההשכמה המוקדמת דווקא שמח על השינוי בביקור המשפחתי, צחקק בנוגע לתחזית וחזר איתי לישון. כעבור כמה שעות קמנו אל מחזה מופלא. פתיתי שלג מתדפקים על החלון. בן הזוג שקנה משקפת איכותית שמח לנצל אותה לתצפיות נרחבות וכך יכולנו לראות איך השלג נערם לאיטו על הגגות ולאט לאט מצליח להידבק לעצים ולרחובות.
שלג בסוף אוקטובר בניו יורק, ליום אחד בלבד, מראה את הארעיות הקיימת בחיים שלנו. הכל משתנה כל הזמן, בין אם זה באופן דרמטי ומורגש ובין אם זה בעדינות, כמו המים בהדסון ריבר או מצב הרוח. וגם שינויים זה דבר מצוין. הם חלק מהמערכת וממש אין טעם להיאבק בהם אלא מוטב לתת להם להתרחש כי הם מסובבים את העולם ולמעשה גם אותנו.
במקרה שלנו, בזכות השלג, סוף סוף הלכנו לאכול חומוס במסעדה ישראלית שברחוב סמוך. מקום שהתכוונו להגיע אליו רק אם יהיה זמן והאָנִיצֵ'ה דחפה אותנו לפתחו. מתי הלכתם ברחוב מושלג לאכול חומוס בשבת בצהריים? אָנִיצֵ'ה לצדנו!
אָנָטָה היא המאפיין השלישי שתמיד קשה להסבירו. הכוונה היא שמכיוון שהכל משתנה כל הזמן, כך גם אנחנו, ולכן אין איזו "אביגיל" שהיא דבר אחד מוצק שאפשר להגדיר ולהיאחז בו. כל אחד וכל דבר בעולם הוא תלוי תנאים מסוימים ולכן במידה מסוימת הוא ריק. ריק אך כמובן לא ריקני, ריק במובן שהוא לא קבוע אלא הוא חופשי ותלוי נסיבות כמו זרימה של נהר.
אנסה להדגים מהי אָנָטָה בשבילי דרך ההגעה שלנו לאקוודור. זה התחיל בכך שאפילו שעדכנו את חברת התעופה הדרום-אמריקאית ש"אנחנו צמחונים" הם לא דאגו לכך. התלוננו כדי לעגן ולהגן על זהותנו אך ללא הועיל. עלינו למטוס "מקופחים".
על המטוס הסתבר שלמרות שבדרום אמריקה אוכלים רק בשר דווקא היתה מנת פסטה צמחונית שלוותה ביין ללא הגבלה. אז איפה זה שם אותנו? צמחונים? שועי עולם? כי חוץ מהיין שנשפך במטוס החדיש והריק למחצה, מה שאיפשר לנו להתפרש ולישון עם שמיכות מפנקות, הציעו לנו גם וויסקי וליקר אמרטו משובחים! חינם כמובן.
אז יצאנו אל שדה התעופה בקיטו עם תחושת על גג העולם רק כדי לגלות שהחברה המהוללת שכחה את התיק שלנו במיאמי, אבל כמובן האשימה בכך את החברה האמריקאית שהביאה אותנו לשם מניו-יורק. שוב אָנָטָה מופיעה במלוא הדרה, כי איזה מין מוצ'ילרים אנחנו אם אין לנו מוצ'ילה?
יצאנו מהשדה עם תיק קטן ובן הזוג שלי היה מאושר שהוא לא שם את חליל הבנסורי שלו בתיק הגדול אלא החזיק אותו בידו לאורך כל הדרך. הוא הרי נגן בנסורי חובב ואיך הוא יהיה כזה ללא חליל? וכך נסענו קלילים במונית להוסטל משפחתי שחיכה לנו.
למחרת, כשבן זוגי רצה לנגן לנכד של בעלת הבית, הסתבר לנו שהחליל איננו. אחד ועוד אחד והבנו ששכחנו אותו במונית. בן זוגי היה מאוד עצוב על האבדה (דוקהה), אבל יחסית קיבל מהר את השינוי (אניצ'ה) ויצאנו לחפש לו חליל חדש. כמובן שלא מצאנו באקוודור חליל הודי, אבל מצאנו חליל צד קטן וזול שיאפשר לו לנגן גם מבלי להיות מוגדר ומסווג.
מכיוון שבערב נסענו שוב לשדה התעופה כדי לקחת את המוצ'ילה שלנו, הלכנו לחברת המוניות והצענו פרס כספי של שלושים דולר תמורת מציאת החליל. נתנו תיאור מדויק של קופסת הפלסטיק בה מצוי הבנסורי וגם של הנהג הזקן שלקח אותנו במוניתו המיושנת וידענו כי הסיכויים קלושים עד מאוד.
כשחזרנו להוסטל עם המוצ'ילה כבר חיכה לנו שם הנהג הישיש ממתין לפרס המיוחל, משוכנע שבנזוגי הוא מוזיקאי דגול שיש לו בערב קונצרט. אז מי אנחנו אחרי סיפור שכזה? ואיך זה מגדיר מחדש בעלי מוניות? ואולי באמת אין צורך להגדיר כי העולם הוא פשוט מה שהוא. מלא בכאב ובחופש, משתנה כל הזמן ובעיקר חסר הגדרה. מאחלת לכולנו להמשיך וליהנות מהעולם. מרכז הדהרמה הטוב ביותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם