מה תאמרו על דיאטה עתירת בשר ושומן רווי?
בספר חדש מביא דעאל שלו את בשורת התזונה הקדמונית לארץ. בתפריט: המלצה להרים משאות כבדים, געגועים לארוחות הפחות בריאות של מקדונלדס, וחשיפה ראשונה: מה בדיוק הרגיז את המעי
בספר "הסוד הקדמוני" שראה אור לאחרונה בהוצאת דביר, פורש שלו ברהיטות ובבהירות משנה סדורה של אימוץ אורחות חיים של ציידים-לקטים, בראש ובראשונה בתחום התזונה. המשנה הזו קרויה "תזונה פליאוליתית", ובקיצור "פליאו" (או "פריימל") ומעבר לים היא כבר הפכה לטרנד לוהט למדי.
הספר הוא הראשון המביא את הבשורה הזו בעברית, ופרסומו הופך את שלו לפרזנטור הראשי של הפליאו בארץ - זאת אף ששלו איננו רופא או דיאטן אלא איש הייטק, והעיסוק שלו בתחום החל כעניין אישי וכתחביב שממנו צמח בלוג ("מר קדמוני") הפעיל כבר שבע שנים.
כמו שוחרי טבע ובריאות אחרים, גם שלו ממליץ על פחות עבודה במשרד ויותר שינה וטיולים בטבע, וגם הוא מסלק מן התפריט את הסוכר והקמח הלבן ומעדיף הרבה ירקות, אם אפשר אורגניים. אלא שבניגוד לטבעונים, שלו מסלק מן התפריט גם את הדגנים המלאים והקטניות הצבעוניות החביבות עליהם כל כך, מתעלם ממדפי הגרנולה וחטיפי הבריאות בסופר, ומפתח רומן לוהט דווקא עם הקצב - שמוצא סוף-סוף למי למכור את הנתחים מלאי השומן, כמו גם את החלקים הפנימיים: הכבד, הלב והמוח של הפרה (אוכלת עשב אם אפשר, תודה).
גם הוא מסויג מצריכה של חלב רגיל, אבל מסויג עוד יותר ממוצרי החלב המתהדרים באחוזי שומן נמוכים. אם יוגורט, אז 7% (יש כזה), ואם גבינה, אז שתהיה בשלה ובעלת אחוזים דו-ספרתיים. לבד מהחיבה לשומנים מן החי, שלו פוסל את כל השמנים "התעשייתיים" העשויים מזרעים - קנולה, חריע, סויה, תירס או חמניות - ורואה בהם איום חמור על הבריאות שלנו.
בסימפטיה שלו לשומן מן החי שלו קורא תגר על קונספציה ששולטת בשיח הרפואי והציבורי כבר עשרות שנים, ומערער על קונצנזוס שהוא לרוב הצעד הראשון בדרך לתזונה בריאה יותר. אפילו מקדונלדס, חברה שהיא הסמל האולטימטיבי לג'אנק פוד, נאלצה לעבור בשנות ה-90 משומן מן החי לשומן צמחי.
"במקדונלנדס", מספר שלו, "היו מטגנים את הצ'יפס בטאלו - שומן בקר רווי מאוד, יציב גם בטמפרטורות גבוהות, שלא משתמשים בו בישראל מסיבות של כשרות. במסגרת מהפכת הבריאות הם עברו לטגן בשמן סויה, כדי לעזור לציבור להיות בריא יותר. אבל האמת היא שצ'יפס בטאלו הוא כנראה סבבה, למרות שאני לא מתלהב מתפוחי האדמה המודרניים, כי הוא לפחות מטוגן בשומן רווי איכותי, ממקור טוב".
לאוזן הרגילה זה נשמע כמו הדבר הכי רע בעולם.
"נכון, כי הטמיעו את זה חזק. המסע נגד השומנים מן החי החל בשנות ה-20, כשרוסי אחד, אניצ'קוב, האכיל ארנבות בשומן ומצא שזה הזיק ללב שלהן. האמת היא שזה לא מפתיע, כשמדובר בארנבות שאמורות לאכול חסה וגזר. אבל התזה הזו קיבלה דחיפה עצומה בשנות ה-60, כשפיזיולוג אמריקני ששמו קיז פרסם מחקר גדול על שכיחות התקפי לב, וטען שאכילה מרובה של שומן רווי מובילה ליותר מקרי מוות מאירועי לב".
כפי ששלו מתאר בספר, קיז הפך לגיבור תרבות בזכות ממצאיו המהפכניים, אף שאלו היו מבוססים על מניפולציה של הנתונים והסתרת חלקים מהם. לטענת שלו, הממצאים השקריים שלו - שגם לא נתמכו בשום מחקר קליני - עמדו בבסיס "פירמידת המזון" האמריקנית שפורסמה בשנות ה-70, והפכה לדת כמעט רשמית של התזונה המערבית.
לפי פירמידת המזון, פחמימות - עדיף מדגנים מלאים - נמצאות בקבוצת המזון שצריך לצרוך ממנה את הכמויות הגדולות ביותר, ואילו חמאה ובשר בקר נמנים עם המזונות הלא מומלצים. "פירמידת המזון היא תוכנית לימודים חובה בבית הספר בישראל. גם הילדים שלי לומדים אותה. זה בכל מקום: הפרסומות מלמדות אותך לצרוך "פיטנס" ודגנים מלאים כאלה ואחרים, התזונאיות אומרות לך לאכול כל שלוש שעות ולבחור במוצרים דלי-שומן, ואנשים לא מעלים על דעתם שזה הכל הבל ורעות רוח, אין לי מילה אחרת לתאר את זה. זה נורא ואיום".
אז מה, זה היה טעות, כל העניין הזה עם השומן?
"כן. טעות. ולשנות את זה עכשיו זה כמו להזיז נושאת מטוסים. תראה, אין לי עניין להיות הילד שצועק "המלך עירום" ולהגיד שכולם טועים. עזוב את המחקרים ואת הטעות. אני אומר לאנשים: תסתכלו מסביב, או פשוט תסתכלו במראה. כבר 40 שנה שאתם עושים את כל ההמלצות: רצים יותר, סופרים קלוריות ואוכלים דל שומן. זה עזר לכם? לא. אנשים לא מצליחים לרדת במשקל.
"כשאני תוהה אם יכול להיות שדורות שלמים של רופאים טעו וטועים, הוא משיב ב"כן". בדיוק כמו שרופאים בשנות ה-50 עישנו ולא חשבו שזה רע, וכמו שהם המליצו להחליף את השומן מן החי במרגרינה - תוצר אחר של תעשיית השמנים הצמחיים, שכיום כולם כבר יודעים שהוא רעל. "הם מתחילים להבין שגם השמנים הצמחיים הנוזליים אינם טובים. הם עוד לא ממליצים לחזור אל השומן הרווי מן החי, אבל הם יגיעו לזה".
למי ששכח את ההיסטוריה הארוכה של המלחמה בשומן מן החי, ואת הניחוח ההסתדרותי של ממסד לאומי הקובע מה בריא להמונים, כדאי לחזור לרשימה מקסימה של אריאנה מלמד על ה"שמאלץ", הלא הוא שומן העוף או האווז המנוקד ב"גריווען", פיסות עור ובצל שנותרות בו בתהליך הזיקוק הביתי.
ברשימה שפרסמה ב-2005 במדור האוכל ב-ynet תחת שם העט אנה וגנר מתארת מלמד כיצד סבא שלה היה כמעט הלקוח היחיד שקנה מהקצב את שומן העוף בשנות ה-60, כדי להכין ממנו את השמאלץ המושמץ. "זה היה בחורף, ביום קר כל כך שהנפש המזרח-אירופית פשוט השתוקקה לשמאלץ. עם גריווען, בלי גריווען - לא חשוב, העיקר שיצא מצנצנת ביתית, יימרח על לחם אחיד טרי וינוקד בקצת מלח ופלפל וייכרך לסנדוויץ בילקוט. כיצד אירע שמורתי האהובה ידעה שהבאתי שמאלץ-ברוט לבית הספר כבר אינני יודעת, אבל היא הייתה מזועזעת. "זה אוכל גלותי", קבעה. 'זה לא בריא', פסקה. בישראל אוכלים מרגרינה ומרגרינה זה טעים. שמאלץ זה מגעיל".
ומהי האמת? לפי הספר, שומנים הם מקור האנרגיה העיקרי שלנו, והשומנים הרוויים הם מקור תזונה ואנרגיה מצוין. הוא מצוי בעיקר במזון מן החי, בשרי וחלבי, אבל גם בשמן קוקוס. ידיד אחר של האדם הוא השומן החד הבלתי רווי, המצוי גם הוא בשומן הבקר אבל גם בשמן הזית, באבוקדו ובאגוזים. השמנים הצמחיים המופקים מקטניות ועשירים באומגה 6, מעוררים לפי שלו תגובה דלקתית. על שומן הטראנס המלאכותי, שעדיין קיים בשפע במזונות תעשייתיים ומעובדים, הוא לא מוכן בכלל לשמוע. איך כתוב בספר? "לא לנגוע אפילו עם מקל".
אבל יחסי הציבור הגרועים של השומן נובעים גם מעובדה פשוטה אחרת: הערך הקלורי שלו. בגרם של שומן יש הרבה יותר קלוריות מאשר בגרם של פחמימה או חלבון, והכל סבורים שפירוש הדבר הוא שהם גורמים להשמנה.
שלו טוען אחרת. לעיקרון הפשוט של "תאכלו פחות אם אתם רוצים לרזות"הוא קורא "מיתוס", וטוען שההשמנה היא לא תולדה של כמות האוכל ולא של ערכו הקלורי. הנה, אחוז השומן בדיאטה המערבית צנח פלאים מאז ש"פירמידות המזון" השתלטו על השיח הבריאותי, אבל אחוז השמנים באוכלוסייה - הסופרת קלוריות כל העת - רק עלה.
בכלל, שלו משחרר את כולנו מרגשות האשמה הקשורים בהשמנה: לדבריו, אנחנו לא משמינים כי אנחנו אוכלים יותר מדי או כי אין לנו כוח רצון, ובכלל, רגשות אשמה לא טובים לעיכול. גם שפע המזון המוצע לנו בחברה המערבית אינו הגורם לכך שנאכל יותר מדי. זה שיש הרבה אוכל זמין זה נהדר, הוא אומר, וכשזה קורה לאוכלוסיות של בעלי חיים הם לא משמינים, אלא משגשגים ומביאים יותר ילדים. גם באוכלוסיות של ציידים-לקטים, שפע מזון אינו מביא להשמנה. ההשמנה היא תוצאה ישירה של תזונת הפחמימות והסוכרים שלנו, ורק שלה.
לפי הפליאו, התזונה הזו אחראית לסדרת מחלות, ובראשן סוכרת, שיטיון (דמנציה) וסרטן, ההולכים ומתפשטים באוכלוסייה המערבית. לפני כל המחלות הללו, התזונה שלנו אחראית להפרעות כרוניות כמו אסתמה, מיגרנה ובעיות עיכול שונות ומשונות, שהממסד הרפואי חסר האונים מכתיר בכותרת חסרת הפתרון "מעי רגיז". כל אלה נובעים מתזונה המעוותת את המנגנונים הטבעיים של הגוף ומכבידה עליהם במקום להזין אותם.
האשם העיקרי בכל אלה, לפי הפליאו, הוא האימוץ הנלהב של הדגנים. אלו אחראים לבעיות קשות, שהראשונה בהן היא עודף היסטרי של פחמימות בתפריט שלנו (ובפירמידה המפורסמת). הלחם והפיתה, הבאגט והפוקאצ'ה, הפסטה והפתיתים, הפיצה והבורקס, העוגות והביסקוויטים, הקרקרים ודגני הבוקר, הגרנולה והקוואקר - אינספור הצורות שבהן אנחנו צורכים דגנים (ובעיקר חיטה), שלא לדבר על סוכר לבן או חום שמלווה כמעט כל מאכל מתועש, יוצרות בגוף שלנו עומס מסוכן של סוכר בדם.
בפרק הכי מאתגר בספר מסביר שלו כיצד עודף פחמימות בתזונה גורר ייצור גבוה של אינסולין בגוף, וכאשר העודף קבוע מתפתח תהליך של עמידות לאינסולין, המחייב שחרור שלו ברמות גבוהות עוד יותר. אינסולין גבוה מביא לתוצאות גרועות - החל בהשמנה וכבד שומני, דרך פגיעה בהורמון הגדילה ובהורמוני המין, ועד לתוצאה שהיא אולי המסוכנת ביותר: שיבוש מנגנון השובע. במציאות של אינסולין גבוה, ההורמון המשדר לנו על שובע לא מתפקד כראוי, ואנו מגלים שאנו רעבים כל הזמן.
זו ממילא נטייה שקשורה באכילת פחמימות פשוטות: הן מתפרקות מהר מדי לסוכרים, שמועברים לדם ונותנים לנו "היי" אנרגטי קצר, אשר מיד אחריו באים נפילה ורעב. התוצאה היא התמכרות: אנחנו אוכלים פחמימות, חשים מהר מאוד רעבים שוב, ולכן אוכלים עוד פחמימות, שגם הן משבשות את מנגנון השובע. אם לא די במעגל ההתמכרות הזה, הדגנים מוסיפים עוד קיסם למדורה: בחיטה יש חומר ממכר, פשוטו כמשמעו, המשפיע על המוח שלנו קצת כמו אופיום. שתדעו.
אבל הבעיה של הדגנים היא לא רק הפחמימות, או שאנו אוכלים מהם יותר מדי. לפי שלו, התזונה הקדמונית לא כללה כמעט דגנים, מסיבות הגיוניות שנותרו כאלה: הם מכילים את הרעלנים לקטינים, פיטאטים וגלוטן. הפיטאטים מקשים על קליטת ויטמינים ומינרלים חיוניים (ומצויים בעיקר במוצרי דגן מלאים); הלקטינים עלולים לגרום נזקים למערכת העיכול ומפריעים לספיגת ויטמין D, והגלוטן, שרבים באוכלוסייה רגישים אליו, הוא חומר שאחראי לדעת שלו לרוב התסמינים של המעי הרגיז.
הרגישות לגלוטן מוכרת לנו כצליאק, אך לפי הנתונים שבספר, חולי הצליאק רבים מן הידוע לנו. על כל חולה המודע למחלתו, כותב שלו, יש שבעה שאינם יודעים שהם חולים, ועוד המון אנשים הסובלים מרגישות קלה יותר לגלוטן. אלפי שנות שימוש בחיטה עוד לא הפכו את הקיבה האנושית לכזו שיודעת לעכל אותה כמו שצריך, והזנים המודרניים שלה, העשירים בעמילן והמועשרים על ידי האופים בגלוטן נקי, הם בכלל בגדר אתגר בלתי אפשרי לעיכול. בתרבויות המסורתיות השתמשו בזנים בריאים יותר, טוענים חסידי התזונה הקדמונית, וגם אז העבירו אותם תהליכי עיבוד שנועדו לנטרל את תכונותיהם המזיקות של הדגנים - בעיקר השריה והתססה.
טוב, אז אנחנו מכורים לדגנים, צורכים מהם בכמויות ענק ובאינספור גוונים, סובלים ממעי רגיז, רעבים כל הזמן ולא יכולים לעמוד בפני ריח של מאפייה. קשה לנו אפילו לחשוב שאפשר לשבוע מתפריט נטול דגנים ודל בפחמימות. ובכל זאת, קצת קשה לקום נגד משהו שהוא כל כך בסיסי בתרבות שלנו. הרי מה יישאר מפסח, למשל, אם חמץ ומצה הם שתי צורות של משהו שאנחנו בכלל לא אוכלים? לכאורה האנושות אוכלת דגנים כבר אלפי שנים, ואילו המחלות המודרניות, שלדעת הפליאו נגרמות כתוצאה מהתזונה הזאת, התפשטו רק בדורות האחרונים.
עם השאלה הזאת בראש ועם בטן נטולת דגנים לאחר כמה ימי התנסות (הספר משכנע מאוד),אני פוגש את דעאל שלו ברמת גן, בעיצומו של יום פגישות עסקיות הקשורות לעבודתו כמנהל בית תוכנה העוסק באינטגרציה של מערכות פיננסיות. שלו, בחולצה לבנה מכופתרת, אפודה וג'ינס, לא נראה כמו אדם קדמוני כלל וכלל. אם כבר, הקרחת מחברת אסוציאטיבית דווקא לנזיר שמכר את הפרארי שלו.
כאלה, אגב, הם רוב ההולכים בעקבותיו: הטרנד של הפליאו בישראל הוא אורבני קלאסי, וכזהו גם קהל היעד של הספר: אף שהתפיסה המוצגת בו מאתגרת תפיסות הרווחות בקרב שוחרי תזונה טבעית, הקורא ששלו מכוון אליו הוא מי שתודעת הבריאות שלו מושתתת על התרבות הצרכנית וההמלצות המקובלות בקופת חולים.
כשאתה מעדיף שומן מן החי על שומן צמחי, אתה מתווכח עם הממסד הרפואי והתזונתי. אבל כשאתה תוקף את הדגנים והקטניות אתה תוקף למעשה את התרבות האנושית. אין לנו תרבות אחרת. אנחנו ילידי המהפכה החקלאית, לא ציי דים-לקטים.
"נכון שהדגנים אפשרו כלכלה של אוכלוסיות גדולות, ואת צמיחתה של אוכלוסייה עירונית. אי אפשר לקיים עיר על בסיס של ציידים-לקטים. אבל פיזיולוגית, ברור שהמהפכה החקלאית פגעה בנו. הייתה ירידה בנפח המוח ובאיכות השלד, וזה מוסכם על כולם. תשווה שלדים ניאוליתיים לשלדים פליאוליתיים.
"אנחנו לא יכולים לחזור אחורה, אבל בשורה התחתונה, העובדה היא שגם בימינו אנשים רבים לא מותאמים לאכילת דגנים. בטח שלא לסוג החיטה המודרני, בטח שלא בצורות העיבוד המודרניות ובטח שלא בכמויות שאנחנו אוכלים. עכשיו תגיד לי, "אני אוכל איזו חיטה קדמונית שמצאתי בסוף העולם, טוחן אותה במטחנת אבן ואופה אותה במחמצת שאני מכין במיוחד, וגם אוכל אותה פעם בשבוע" - אני אומר לך אהלן וסהלן. אבל זה לא רלוונטי לחיים שלנו כיום".
אבל גם מה שאתה מציע הוא לא פשוט. הנה, בבלוג שלך אתה משיב על כל מיני שאלות כמו איך אוכלים בחוץ, שזה גם עניין מסובך. אז למה את המאמץ הזה אתה מוכן לעשות, ואת המאמץ לצריכה בריאה של דגנים אתה מציג כבלתי סביר?
"כי מה שאני מציע לא קשה בכלל. קשה לקפוץ למים האלה, כי זה שונה ממה שחשבנו, אבל ברגע שאתה קופץ אתה מגלה שזה קל".
אבל יש לנו מסורת תזונתית שמתבססת בעיקר על דגנים וקטניות. כל התרבויות הטבעיות, והטבעונים בימינו, מאמינים בדגנים וקטניות. ולא תמיד סבלו מכל המחלות האלה.
"פעם לא אכלו דגנים כמו היום. אם נסתכל על אבותינו, בני יעקב, נגלה שהם היו ציידים-רועים-חקלאים. אוכלוסיות נודדות אינן יכולות להתבסס על חקלאות דגנים. גם המונגולים והבדואים חיו כך. התזונה שלהם כללה דגנים, נכון - אני לא מכחיש שיש להם הרבה יתרונות, כמו ערך קלורי גבוה ויכולת לשמור אותם לזמן ארוך - אבל לא בצורה של היום ובוודאי לא בכמות של היום. וכמובן, הם לא השתמשו בשמנים צמחיים. זה המצאה של המאה ה-19, זה לא קיים בשום מסורת תזונתית. וזו הייתה טעות גדולה. עוגות צריכים לעשות עם חמאה, כמו אצל הצרפתים הרזים".
אבל בעוד שהספר מציג קו אנטי-דגני קשוח, בבלוג מתגלה גם פן רך יותר של גורו הפליאו המקומי. ברשימה שכותרתה "מחשבות על המטבח הצרפתי" הוא מסגיר את ההתנסות הקולינריות שלו בעיר האורות, שכללה - שומו שמיים - אכילת באגט.
"זה שאני לא אוכל דגנים אתם יודעים מזמן", הוא פותח, "אבל בכל זאת, לנסוע לפריז ולא לאכול לחם צרפתי זה כמו לא לבקר במוזיאון הלובר. זה פשוט לא מנומס. אז חלק מהחופש הוא העובדה שהרשיתי לעצמי (ובכיף) לאכול באגטים השבוע. אכלתי אותם תחת שכבה עבה-עבה של חמאה צהובה וטעימה מפרה אוכלת עשב, וכך הרגשתי בריאות מחליקה יחד עם השאור..."
אבל הבאגט ששלו נגס בו לא היה רגיל, אלא במסורת צרפתית שמציעה משהו אחר. "מתחת לבית 'שלנו' השבוע, היה 'ארטיזן בולנז'רי', כלומר אופה-אמן. ובכל מאפייה שמכבדת את עצמה יש חוץ מהבאגט הלבן הרגיל גם באגט קטן יותר שנקרא 'טרדישונל', הבאגט המסורתי. באגט כזה, אם קונים אותו אצל אופה עם מסורת רצינית של אפייה, יהיה תמיד בעל שלושה מאפיינים עיקריים: הוא יהיה מקמח טחון גס (לא קמח לבן), הוא יתפח לא משמרים אלא ממחמצת (ולכן יהיה מעט חמצמץ) והוא יעבור התפחה ארוכה מאוד (ויהיו בתוכו בועות גדולות). הבאגט הזה מוכן בשיטות כמעט מסורתיות שמבטלות חלק גדול מהרעילות הטבעית של החיטה".
אגב , יחס חיובי למאכלים מסורתיים הוא מגלה גם כשהוא מדבר על האינג'ירה, הלחם האתיופי. דגן הטף שממנו מכינים אותו דל מאוד בגלוטן, וגם עובר החמצה ארוכה. כך גם לגבי הבצקים התימניים המקוריים, שהיו עשויים דוחן או דורה, וגם הם הותפחו במחמצת שאור. לא היה להם שמן זית, ולכן הם השתמשו בסמנה - חמאה מזוקקת - או בשומן בקר. האתיופים והתימנים (האחרונים גם הצטיינו באכילת איברים פנימיים עתירי ערכים תזונתיים, כמו ריאות ועצמות בקר) מובאים בספר כדוגמה למי שהתזונה המערבית חוללה בהם טרגדיה גדולה: מגפה של סוכרת, השמנה ומחלות לב.
"אני בעד לאמץ את המסורות שלנו", אומר שלו, "רק תתקשרו לסבתא ותשאלו אותה על המתכונים שלה, ותכינו אותם עם החומרים המקוריים שהיא השתמשה בהם, לפני שעברה למוצרים שמוצעים כאן".
"הסוד הקדמוני", אם תהיתם, לא מטיף רק בעד שומן ונגד דגנים. הוא מעודד גם אכילה מרובה של ירקות ושורשים (בלי לפחד מהקליפות), צום מדי פעם (צייד אמור לחיות טוב עם דילוג קליל על ארוחות), ריצה ברגליים יחפות, וחשיפה לשמש ללא קרם הגנה. כהשלמה, הוא בעד מגורים בקהילות כפריות ואינטימיות ושינה רבת שעות בחושך מוחלט.
מעבר לכך, כמו חסידי פליאו רבים אחרים, שלו מקדם פעילות גופנית שנקראת "קרוספיט", ששמה דגש על טיפוח מיומנויות שהגוף האנושי (של הצייד) אמור לשלוט בהן בקלות ובלי חדר כושר: ללכת הרבה (עם משא על הגב), לרוץ מהר (לטווח בריחה קצר), להרים משאות כבדים ולטפס בקלות על מכשולים ועל עצים.
הספר מכיל טבלאות מאירות עיניים ואפילו תשובה על השאלה המתבקשת: מה אוכלים, לעזאזל, אחרי שמוציאים את מה שלרבים מאיתנו נחשב לדבר הכי בסיסי. הוא מציע תפריט מלא לארבעה שבועות, כולל מתכונים "קדמוניים", הנעים מגרנולה נטולת-דגן ועד ל"מעורב ירושלמי" המבוסס על לב בקר (או חצי לב, אם זה יותר מדי). בתפריט גם אורז (לבן!), הנקי מהרעלנים של שאר הדגנים.
כשאני תוהה על כישורי הכתיבה שהוא מפגין, הוא שולף מתחתית קורות החיים שלו פרק קצר של עריכה בכתב העת המנוח "תכלת", כשהיה סטודנט. אבל זהו. חוץ מזה הוא למד פסיכולוגיה ותאטרון לתואר ראשון, מנהל עסקים לתואר שני, ומאז הוא בהייטק.
הספר מרבה להלל את העולם הפרהיסטורי, שקדם לכל הסיפור האנושי המוכר לנו, מה שהופך את שאלות הלאום, הדת וההיסטוריה לבלתי רלוונטיות. הוא גם כתוב במין תל-אביבית קוסמופוליטית, בז'רגון של ספרי הדרכה שיכולים להיכתב בכל מרכז אורבני מערבי. אבל לפני התפריט
ואכן , מתברר שהאיש גלוי השיער ונוצץ הקרחת גר ביישוב הדתי הושעיה ומגדיר את עצמו מסורתי, או כפי שכתב בבלוג שלו, "לא סגור על הזהות הדתית שלי". "עד לפני כמה שנים הלכתי עם כיפה", הוא אומר, "אבל אני לא שלם עם הזיהוי הזה".
הוא גדל בחיפה, ולפני שירותו הצבאי כקצין בשריון למד במחזור השני של המכינה הקדם-צבאית המפורסמת בעלי, שם נמנה עם החנונים שונאי הספורט הבודדים: רוב חבריו שירתו בסיירות מובחרות. עם אשתו, ד"ר עפרה שלו, מטפלת זוגית ומשפחתית המתמחה בציבור הדתי, הוא מגדל שלושה ילדים.
אל המהפך של חייו הגיע דווקא דרך ה"קרוספיט", צורת אימון שכבשה את לבו בזכות ההיגיון הפשוט והגישה של אימונים קצרים ותכליתיים. מתאמני הקרוספיט ציינו באוזניו בקצרה שמומלץ לאכול רק "בשר, ירקות, פירות ואגוזים - בלי לחם ובלי סוכר", בניגוד להתוויה המקובלת של פחמימות לפני אימון. אחרי שבוע שבו הפסיק לאכול לחם הרגיש שנולד מחדש, ובהמשך צלל לתוך האתר של מארק סיסון, אצן אמריקני שמקדם את הפליאו כבר שנים רבות, והתחיל להבין למה הוא מרגיש טוב כל כך.
"שבע שנים עברו מאז שנחשפתי ל'סוד הקדמוני'", כותב שלו באפילוג של הספר, "וחיי כיום אינם דומים עוד לחייו של עכבר ההייטק הטרוד, השמנמן, העייף והמותש של פעם. היום אני ערני וחיוני, פעיל ושבע, בריא ומאושר". הוא מתאר כיצד השינוי הפיזי הוליד שינויים אחרים, שמכוחם העז לצאת לעצמאות כלכלית, לפרגן לעצמו הרבה יותר חופשות ולהתאהב בבישול.
הפליאו, מתברר, הוא הטרנד החזק של עולם התזונה בין דוברי האנגלית. לפי הדירוג של גוגל, החיפוש אחר צמד המילים "תזונת פליאו? (paleo diet) היה הנפוץ ביותר מבין מונחי תזונה ב-2013, ואתרי חדשות ופרשנות אמריקניים מלאים בכתבות על השיטה החדשה, אף שהיא הוצעה לראשונה בספר שראה אור כבר ב-1975 ונכתב בידי הגסטרואנטרולוג וולטר ווגטלין. אבל גל העניין האמיתי שייך למאה ה-21: כישלונן של שיטות תזונה אחרות הוביל לעניין מחודש, וממש לאחרונה ועדה רשמית של ממשלת שוודיה פרסמה לראשונה המלצות לדיאטה דלת פחמימות.
גם בארץ שלו אינו היחיד. לבד ממנו פעיל בתחום גם מיקי בן דור, שמחזיק אתר ובלוג ותיק למדי (ומפרגן בגדול ל"הסוד הקדמוני"), ואת קבוצת הפליאו הגדולה בנושא בפייסבוק הישראלי.
כשבוחנים את הפליאו מול תפיסות אחרות של תזונה טבעית, מגלים דמיון רב. כמותם, גם שלו חשדן מאוד כלפי תעשיית המזון, וממליץ לא לקנות בסופר שום דבר שיש בו יותר מדי רכיבים, או כאלה שרשומים בשפה לא מוכרת או במספרים. לך לירקן, לקצב ולחנות הדגים, הוא כותב, וקנה בחנות הטבע שמן קוקוס ואגוזי מקדמיה. הוא גם ממליץ להתרחק מעופות שמואבסים באנטיביוטיקה ושאר מרעין בישין, לרכוש ביצים אורגניות ולחפש בשר ממרעה טבעי ודגים טריים שלא גדלו בברכות. ההבדל העיקרי בינו ובין שאר חובבי הטבע הוא החיבה היתרה לבשר ולשומן מן החי, והמחיקה של הדגנים והקטניות מהתפריט, אף שהן הרכיב המרכזי של תרבות האכילה שלנו מאז יצאנו מהג'ונגל.
אבל אם המטרה אינה לחזור אל הג'ונגל, אלא ללמוד מתרבויות שונות על תזונה שאינה גוררת אחריה את המחלות המערביות, השורה התחתונה עשויה להיות מתונה יותר. שלו מכיר ביתרונות הקיום המודרני. בבלוג שלו הוא מתוודה שגם אם הוא מאמץ את הניק "מר קדמוני" ושר שירי הלל לאורחות החיים של הציידים-לקטים, הוא עדיין אדם שעובד, משתמש במחשב, מתקלח ואפילו מעדיף לישון על כרית במיטה ולא ליד המדורה. גם חומת האנטי-דגנים שלו נסדקת כשאני מציג בפניו את סיפורו של איקריה, אי יווני שתושביו מאריכים ימים בבריאות טובה, ושמושך כבר כמה שנים תשומת לב של חוקרי בריאות במערב.
על איקריה כתב לפני כשנתיים במגזין ה"ניו יורק טיימס" דן בוטנר, עיתונאי שחקר את אריכות הימים בעולם, וחיבר על כך את הספר "האזורים הכחולים". תושבי האי לוגמים הרבה יין מקומי ותה העשוי מתערובת מסורתית של צמחי מרפא הנלקטים בהרים, כחלק מאורח חיים הרחוק מאוד מזה המקובל במערב: אין כאן חשיבות לזמן ולכסף, ולכן הקצב נינוח בהרבה והתמיכה הקהילתית מובנת מאליה. המקומיים מתעוררים בבוקר כשהגוף כבר אינו זקוק לשינה, רובם גם נמים בצהריים, והמושג "פרטיות" כלל אינו קיים. הגינה שליד הבית היא מקור מרכזי לאוכל, והעבודה בה היא חלק מהיומיום - מה שמבטיח גם פעילות גופנית וגם שעות רבות של שמש ים-תיכונית.
אורח החיים הזה מתיישב נפלא עם התזה הקדמונית, התזונה קצת פחות. אמנם הירקות, הפירות והדגנים שצורכים תושבי האי הם מתוצרת מקומית, דבר המבטיח את ניקיונם ממניפולציות גנטיות וממדבירים מלאכותיים, והם גם מרבים באכילת דגים ואינם משתמשים בשמנים צמחיים מודרניים - אך התזונה שלהם כוללת לא מעט לחם, הרבה מאוד קטניות, ופחות בשר מהמקובל בתזונה המערבית. כשאני שואל את שלו על הסיפור של איקריה, הוא משיב לי שזו דוגמה קלאסית לאורח חיים נכון, שדומה למה שמוכר לנו מאוקינאווה היפנית, שנודעת גם היא באריכות ימים. "ללא שמנים תעשייתיים, ללא סוכר, כמעט ללא קמח, הרבה שמן (זית), הרבה חיות ודגים, אורח חיים רגוע, הרבה מאוד שמש. נשמע מוכר מאוד".
כשאני מתעקש שאין רמז לכך שהם ממעטים בקמח ושהם צורכים הרבה בשר, הוא מדגיש את העובדה שהקמח שהם משתמשים בו הוא מקומי וגס. "בני אדם ישגשגו על מגוון עצום של תפריטים",הוא מודה, "ובלבד שייעדרו ממנו גורמי התחלואה המערביים, באיכות ובכמות, ואורח החיים יהיה רגוע, שמשי, וקרוב לטבע". זה כבר נשמע אחרת, והופך את ההוצאה הדרמטית של הדגנים והקטניות מהתפריט לאמצעי טיפול-בהלם נגד ההתמכרות לבצקים המודרניים, ולאו דווקא להתעקשות על חזרה לציד ולליקוט.
רוח דומה עולה מהרשומה בבלוג העוסקת בטחינה, מאכל ישראלי שקשה לרבים לוותר עליו. שלו מעיד שהוא נשאל כל העת על "כשרותה" הקדמונית של הטחינה, מודה שהיא אינה חלק מהתפריט הפליאוליתי הקלסי, דן בתכונותיה התזונתיות ומסכם ש"לא בכל יום, כן מדי פעם, כן לטחינה גולמית מיצרן אמין ולא לטחינה תעשייתית מולבנת ומהודקת".
את הסיכום מקדים תיאור של ביקור שערך "במפעל הקטנטן של טחינת ג'בריני, המסתתר בקיר האחורי של מכולת משפחתית ברובע המוסלמי" בירושלים. במפעל, המתהדר ב-135 שנות מסורת, משתמשים באבני ריחיים (שטחינתן גסה) ומקפידים להשתמש בשומשום שלא עבר הלבנה. לא במקרה, הטחינה של ג'בריני נמכרת רק במקום. "עם כל הרצון הטוב, המפעלון הקטן הזה לעולם לא יתרחב ולא ישווק את תוצרתו לעוד חנויות", הוא אומר, כי הוא משתמש במטחנה פשוטה ורעשנית המסוגלת לטחון 40 קילו לכל היותר ביום".
כשאני מצרף את דבריו של שלו על איקריה, על הטחינה ועל הבאגט הצרפתי ה"טרדישונל", אני מסיק שבשורתו היא בעיקרה טבעונית (לא במשמעות שנפוצה לאחרונה, של צמחונות קיצונית, אלא במשמעותו הישנה, של הקפדה על מזון בריא ולא מתועש) - אלא שהוא סולד מן הסיזיפיות חמורת הסבר שכרוכה במרדף אחרי אפייה מסורתית וזני תבואה נושנים.
הוא מעדיף לקחת את החיים בכיף ולבסס את התזונה על מה שקל יחסית להשיג גם בשוק המודרני: ירקות ושמן זית, בשר, דגים ושומן מן החי. זה גם בעיניו המודל הבטוח ביותר: הוא נוסה במשך מאות אלפי שנים והוא עדיין "עובד" אצל מעט האוכלוסיות של ציידים-לקטים שעוד מסתובבים על פני הגלובוס ונהנים מבריאות מצוינת.
מי שישוטט באתרים ובפורומים של חסידי הפליאו בעולם דובר האנגלית יגלה שדעאל שלו מביא לכאן את הבשורה בדרך מפוכחת בהרבה. הוא אינו הופך את הפליאו לדת. בפורומים של אדוקי הפליאו נבחנים מוצרי מזון לפי השאלה אם הם היו זמינים לצייד-לקט הקדמון. אצל שלו הפרהיסטוריה פחות חשובה; השאלה היא האם זה טוב לבריאות, והכלים לענות על השאלה הזו הם כל אלו שבנמצא - המחקר המדעי, השכל הישר והתגובה של מערכות הגוף.
שלו יודע לשאול את השאלות הנכונות על מחקרים ולא ליפול לתוך מיתוסים. בבלוג שלו הוא מצטט, לדוגמה, מחקר פיני שהוצג בתקשורת כמעיד על כך שתוכנית לאומית להורדת שומן מן החי מהתפריט הלאומי הצליחה להביא לירידה בתחלואה. שלו קרא את המחקר המקורי וגילה שהתוכנית הלאומית אכן נחלה הישגים - אבל לא בבריאות התושבים, אלא בשכנועם לצמצם את צריכת השומן בתזונה שלהם. הם אכן צמצמו אותו, ובד בבד ההשמנה ממשיכה להתפשט.
בניגוד למצב הרווח שבו מי שהופך לגורו מקומי הוא החבר האדוק ביותר בכת, שלו פשוט אינו פנאט. "אני לא במסע צלב נגד דגנים. אני אומר: תאכלו את האוכל האמיתי, ואחר כך תרחיבו אותו",אומר שלו. "אם תוסיפו דגנים ותראו שזה לא עושה לכם בעיות עיכול, נהדר. אבל נסו חודש בלי דגנים ובלי סוכר. בואו נדבר אחר כך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם