למה התאכזב המבקר ממסעדת תומס מסריק?
העיצוב של 'תומס מסריק' אקלקטי, כלומר מבולגן. הסלט החם - פושר, לרוטב הפיצה כמעט ואין טעם, והטירמיסו? נשכח עם המיקסר בצד, ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות
מסריק זכה להערכה עצומה בגלל ההחלטה האמיצה שלו לא להיות אנטישמי. כן, נדמה לי שלמישהו כאן יש דימוי עצמי נמוך. ציפיות זעירות. כאילו, הי, הנה מדינאי אירופי שלא חושב שאנחנו עכברושים, אנחנו חייבים לפנק אותו בכמה שיותר רחובות וכיכרות!
אז השבוע אנחנו ב'תומס מסריק', מסעדה ירושלמית, או 'בראסרי איטלקי בירושלים' כמו שהם אוהבים לקרוא לעצמם. הגעתי לכאן עם ח', ירושלמית מלידה. קורה.
קצת אחרי שהתפריטים הגיעו הפעלתי את ההקלטה בנייד. פעם הייתי רושם דברים בפנקס הירוק. אבל הבנתי שאני חייב להתקדם. איך שאני מפעיל את ההקלטה היא שואלת אותי אם זה סטופר. כן, היא חשבה שאני מפעיל סטופר ולוקח זמן מרגע ההזמנה ועד הגשת המנה. האמת שזה רעיון לא רע. גם ככה החלום שלי זה בכלל לכתוב על ספורט. אני רציני. עם כל הכבוד לאוכל, אני יכול לעבור ליד שווארמה ולא לעצור, אבל אני לא יכול לעבור ליד מגרש כדורגל של בית ספר, לראות משחק ולא לעצור. החלום המקורי היה כמובן להיות כדורגלן. אפילו שיחקתי בילדים של הפועל תל־אביב ושל FC Bogenhausen, אבל ברגע שזה הגיע לקטע של להתאמן ולא רק לשחק, ירדתי מזה. מה לעשות, אני פחות בנוי למאמצים. או לעשייה. טוב בוא נחזור לאוכל.
למנה הראשונה בחרנו במנה איטלקית קלאסית ובסלט. כלומר, היא לקחה סלט. אז נתחיל עם הסלט. מתוך שלל האפשרויות היא אהבה את ה'סלט חם', שכולל בטטה ופטריות פורטבלו חמות על מצע ירקות קר עם שמן ולימון. אני הייתי סולידי יותר ולקחתי פרמז'נה מלנזנה.
הזמנת הראשונות יצאה לדרך ואנחנו התפננו להביט במסעדה. ובכן, העיצוב אקלקטי. וכן, כשאני אומר אקלקטי אני מתכוון שאין להם מושג מה הם עשו. רבע איקאה, רבע כפרי, חצי תעשייתי, כיסאות רחבים, כיסאות צרים, גג רעפים קטן ולא דקורטיבי. איזה בלגן. מצד שני, המקום רחב ידיים ומרווח. וגם המנות נדיבות למדי. מה שהופך אותו לאופציה טובה לחוצניקים שמציפים בימים אלה את עיר הקודש. וכן, כשאני אומר חוצניקים אני מתכוון לאמריקנים. הרבה אנגלית שמענו בשולחנות מסביב. טוב, ככה זה בעיימק.
הסלט הגיע והוא היה יפה, צבעוני, מזמין, נדיב. שני ביסים ושתי בעיות: דבר ראשון, הוא לא מספיק חם. קראתם לו 'סלט חם', אז שיהיה חם, לא פושר. בטטות ופטריות היישר מהמחבת. דבר שני, עם כל הכבוד לעגבנייה, למלפפון, לפלפל הצהוב ולחסה, מה שאמור לתת את הטעם למנה אלה הבלסמי שבו הוקפצו הפטריות, שמן הזית והלימון. והם היו בחוסר אמיתי. מה שאומר שעם קצת תשומת לב לטמפרטורה ולמינונים זו תהיה מנה הרבה יותר אטרקטיבית.
המנה הראשונה השנייה, זו שאני הזמנתי, הייתה אחלה. גם יפה מאוד, גם טעימה מאוד. אולי קצת קטנה מדי, לא בטוח. בתוך הרבה רוטב עגבניות עתיר שום, ישבו שכבות־שכבות של חציל, מוצרלה, פרמזן ובזיליקום באיזון. יפה מאוד.
ואז מישהי מאחורינו אמרה בקול נרגן־קטנוני־פסיב־אגרסיב־פולנייה־מוות־מורה מכיתה ד'2 ביסודי. "מלצרית, היה כתוב שזה בא עם לחם". אני כל כך סולד מהמשפט הזה. רציתי להסתובב אליה ולהגיב. משהו בסגנון "תגידי, מה יהיה איתך נשמה. לחם? זה מה שאת צריכה? מה זה פה, סנדוויצ'ייה? זו מסעדה. זה סלט! רק מה, את כנראה מפחדת שלא תשבעי מהסלט. וזו בדיוק הבעיה. למסעדה לא באים כדי לשבוע. באים כדי ליהנות. אני לא אומר שחייבים לצאת רעבים, אבל לא באת לפה בשביל לתקוע לחם. את זה את יכולה תמיד לעשות בבית". אבל לא הסתובבתי.
לעיקריות החלטנו לקחת פסטה ופיצה. אני רציתי טורטליני סלק וגבינות. בחירה של אנשים עם חוש טעם. השותפה למסע סולדת מסלק. היא רוצה בטטה. אז ויתרתי ולקחנו פפרדלה בטטה דולצ'ה. או כמו שהמלצרית קראה לה - 'מנה של בנות'. לגבי הפיצה, רציתי מרגריטה. כי זה המבחן האמיתי של כל מגש פיצה. אבל החלטתי לגוון טיפה ולקחת פיצה פטריות צלויות. כבר סיפרתי לכם שיש לי גיס, דוקטור לגנטיקה, שעוסק בשיבוט ירקות ולא אוכל פטריות כי בעצם אין הבדל בין פטריות במטבח ופטריות ברגליים? מצחיק. כשאני גיליתי את העובדה הזו זה כמעט גרם לי להגיע למסקנה ההפוכה. לא משנה.
העיקריות הגיעו. נתחיל עם הפיצה. הנה מה שעבד שם: הבצק, הגבינה והציפוי. די הרבה. הבצק היה דק ופריך, הגבינה הייתה מוצרלה טובה ונמסה, והפטריות עשו מה שפטריות עושות. אז מה נשאר כדי לקבל פיצה ממש טובה? נכון, רוטב. הא. זו המכשלה. לרוטב של מסריק כמעט ולא היה טעם. וחבל, כי עיקר הטעם של המנה אמור להגיע מהרוטב. הבצק והמוצרלה הרי לא ממש בקטע של טעם דומיננטי. אז כן, ממש כמו במקרה של הסלט, יש מקום לאופטימיות. זה לא מאוד מסובך להפוך את הפיצה הזו לראויה להפליא. עוד קצת מאמץ והיא שם.
נעבור להזמנה של ח'. פפרדלה בטטה דולצ'ה. כזכור, אני חששתי מפיאסקו. ובצדק, כמו שאומר מליניאק. מבט אחד הספיק. קוביות הבטטה היו בהירות מדי. הן פשוט לא היו עשויות. חיכיתי שח' תתנצל/תתבאס/תתבצל (פועל חדש שהמצאתי. 'להתבצל' - שילוב של להתבאס ולהתנצל. כך מגיב אדם שעשה פדיחה שקלקלה משהו לו ולאחרים), אבל זה לא קרה. הי, החיים קצרים מדי בשביל לקחת אחריות על הזמנות גרועות במסעדות.
הגענו למסעדה בשש וחצי. בשמונה, כשהיינו לקראת סיום, שמנו לב שהמקום השתנה להפליא. אני מדבר על ההרכב האנושי. ממקום רגיל הוא הפך לסניף של בית טובי העיר. על הטווח שבין פנסיה לגריאטריה. בקיצור, מה שמתחולל שם זה בזבוז ירושה סיטונאי. שוד ירושה, לא פחות.
חמישה קינוחים היו להם לתומס מסריק. סניקרס, עוגת פאדג' שוקולד, קראמבל תפוחים, פיצה שוקולד ופנה קוטה. האמת שיש גם קינוח שישי: טירמיסו, שלדברי אנשי המקום אמור להיות פלאי. רק מה, במהלך ההכשרה לפסח הם שמו את המיקסר בצד, ומאז לא מוצאים אותו. ניסינו לברר עם האחמ"ש באיזה שלב מחמשת שלבי האבל של קיבלר רוס הם נמצאים ביחס לאובדן המיקסר. התחושה הייתה טובה. נראה שיש שם קבלה של העובדה שהמיקסר הישן כבר לא איתנו ויש צורך במיקסר חדש. כשביקשנו המלצה על קינוח, המלצרית הייתה חד־משמעית: הפנה קוטה. ח' הזדעזעה מהמלצרית. איך אישה יכולה להמליץ על קינוח שאינו שוקולד? היא מביישת את הטעם הנשי. הבנתי ללבה. איך אמרה דה בובואר, את לא נולדת אישה, את נעשית אישה, חוץ מהקטע של השוקולד.
אז לקחנו פנה קוטה, וזו הייתה המנה הכי טובה בארוחה. מה שכן, ובניגוד למקובל, הם החליטו משום מה לזלף על הקרם קצת שוקולד. ממש לא במקום. וזה מה שיפה בשוקולד. גם כשהוא לא במקום הוא במקום. סלט חם, פרמז'נה מלנזנה, פפרדלה סלמון, פיצה פטריות צלויות, פנה קוטה, שתיה. 241 שקל.
הכתובת: רחוב עמק רפאים 31, ירושלים | טלפון: 02-5636418
שעות פתיחה: א־ה 7:00־1:00 | ו' 7:00־16:00 | מוצ"ש: 1:00 כשרות: בהשגחת הרבנות ירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם