מינאטו: האם זו הסושיה הכשרה הכי טובה בארץ?
תפריט שמבוסס על תרגילי ג'ודו, מטעמים שמשלבים בין טשולנט וסלט, ואטריות עם שמות של תחזית מזג האוויר. מדורנו מבקש להבין: מה קדם למה – העיניים המלוכסנות או האבוקדו?
קבעתי להיפגש כאן עם ש'. מנהלת סניף הבנק. איך שאני חונה היא מתקשרת. יש קרייסיס. מה קרה, ירידות בנאסד"ק? הנגיד הוריד את הריבית? דני דנקנר הולך לכלא? ובכן, לא. זאת אומרת כן, אבל לא זה הקרייסיס. הבת שלה עיקמה את הרגל באמצע שיעור ריקוד. לפני חצי שנה היא עיקמה את הרגל שלושה ימים לפני הופעה. אז היא שמה את הרגל שלושה ימים בקרח והופיעה, מה שהביא לעוד שבועיים של קרח. מה אני אגיד לכם, הרבה קרח הולך על רקדנים. ובכלל, רוב האנשים שמסתובבים סביבי עם בעיות גופניות הם אלה שעוסקים באופן קבוע בפעילות גופנית. זה עם הגב, זה עם הקרסול, ההיא עם הכתף. מתי אנשים יבינו שזה לא בשבילנו? אם אלוהים היה רוצה שנרוץ הוא היה בורא אותנו יותר מהירים מדובי גריזלי. או מחזיר יבלות.
נכנסתי ל'מינאטו' והתיישבתי על הבר. מולי, עומדים מעבר לדלפק, ניצבו שני סכינאי סושי עוטי בנדנות. לאחד מהם היה מראה אסיאתי ולשנייה מראה מזרחי, או כמו שביפן קוראים לזה - מראה מערבי. כן, מזרח זה עניין יחסי. עכשיו שיהיה ברור, אפילו אם הבחורה היא אלופת יפן חמש שנים ברציפות בחיתוך סלמון בעיניים עצומות, יש משהו מעורר חשד במרוקאית מאחורי דלפק בסושייה. שוין.
הכיסאות על הבר נמוכים מדי. האם מדובר באפקט השגריר התורכי? יצא לי מתישהו להעליב את היפנים (חוץ מבמדור ההוא לפני ארבע שנים) וזה העונש? לא ברור. המלצרית הביאה תפריט. התמקדות קצרה והחלטה. לקחתי דומבורי סט. הכוונה לארוחה עסקית הכוללת מרק, שני סלטים, אדממה ומנה עיקרית. אני בחרתי בסט שנקרא 'טורי קראגה דון'. כך מתוארת המנה העיקרית שלו בתפריט: "קערת אורז עם נתחי עוף מושרים במרינדה יפנית מיוחדת ל־24 שעות, עטופים בבלילת קורנפלור פריכה ומטוגנים בשמן עמוק". לא רע.
הראשונות הגיעו. הייתה שם קערת פולי אדממה חמים עם מלח גס, קערת חמוצים יפניים, סלט הרוסמה ומרק מיסו. אגב, מישהו יודע מה מברכים על אדממה? אולי בורא פרי האדממה? החמוצים היו אחלה. חריפות קלה וחמצמצות בינונית. הסלט מרענן, טוב ובעיקר דקיק. בנוי מאטריות ההרוסמה, אטריות שעועית הכי דקות שיש (הן נקראות 'גשם אביב' ביפנית. קסום), רצועות דק מן הדק של מלפפון וגזר, אצות וואקמה והכול טובל ברוטב חמוץ מתוק.
ורק מרק המיסו היה חסר טעם. או שזה הטעם שלו ורק צריך להתרגל. מה שמחזיר אותנו לסוף שנות ה־70, כשמהפכת הסושי רק הפציעה בניו־יורק. ג'קי מייסון, הסטנדאפיסט האגדי אמר במופע שלו שהוא לא מבין מה זה סושי. זה לא מבושל. אין לזה טעם. "אנשים אמרו לי שזה טעם שצריך להתרגל אליו. אני לא מאמין בדברים שצריך להתרגל לטעם שלהם. אף אחד לא היה צריך להתרגל לטעם של גלידה".
וביתר הרחבה. אני מרגיש שיש בעיה אמיתית לאכול ולכתוב על אוכל מתרבות כל כך שונה, כמו האוכל היפני, עבור מי שלא בילה כמה שנים טובות באותה תרבות. תחשבו רגע, אוכל הוא חלק ממשהו. יש לו קונטקסט. יש הקשר. כשאני אוכל מנה יפנית ואני לא נהנה, אני משוכנע שיש משהו שלא הבנתי. אבל גם כשאני נהנה אני די בטוח שלא הבנתי.
ניקח למשל את המנה העיקרית שהזמנתי. היא הייתה מורכבת מירקות מבושלים מתוקים (תפו"א וגזר) ירקות טריים (מלפפון ועגבניית שרי) אורז עם מעט רוטב וכמה נתחי עוף. מנה טעימה מאוד, אבל היא השאירה אותי בעיקר עם תהייה. מה אכלתי עכשיו? מה ההיגיון הפנימי? מה גורם למישהו ליצור קומבינציה כזו, שאני בשום אופן לא הייתי חושב עליה כהגיונית? למה לערבב שליש טשולנט, שליש סלט ושליש אורז? והכול מתחיל מהעובדה הפשוטה החותכת שאנחנו לא מבינים את היפני. וכל עוד לא נבין את היפני לא נבין את האוכל שלו. אני לא מבין את היכולת לקרוא לאטרייה 'גשם אביב' ובו בזמן לפתוח במלחמה נגד סין, רוסיה וארה"ב בטווח של פחות מ־40 שנה. אני לא מבין את טיפוח עצי הבונסאי מצד אחד ואת מתאבקי הסומו מצד שני. ועוד לא דיברתי על הקטע של פקידים בכירים להתמודד עם כל טעות קטנה על ידי שיסוף עצמי בחרב. בקיצור, לא מבין.
אז המנה העיקרית כאמור הייתה טובה מאוד. חמישה נתחים קטנים של חזה עוף (היה כדאי להוסיף עוד כמה) עם שכבת ציפוי עדינה. כמו שניצלונים ממש־ממש טעימים.
תוך כדי אכילת המנה אני צופה בפליאה בסושי מאסטר מפרק אבוקדואים. כן, יש שלב בחיים של כל אדם בוגר שבו הוא אמור לשאול את עצמו: איך היפנים האלה חותכים אבוקדו כל כך טוב? האם חיתוך האבוקדו גרם לעיניים להתכווץ או אולי העיניים המכווצות מאפשרות חיתוך כל כך איכותי של אבוקדו? שאלות קשות.
סיימתי את המנה והחלטתי להזמין גם סושי. לא לעכשיו, לקחת. עיון נוסף בתפריט מעלה עוד שאלות. למה שמות הקומבינציות של הסושי נשמעים דומים באופן מחשיד לסוגי צבירת הנקודות בג'ודו? איך יודעים אם 'מיוקי' זה הרול עם הטונה, הצמדת הכתף למזרון או מילה גנרית שמשתמשים בה רק עם מערביים? אני נשמע פוגעני? חציתי גבול? טוב.
התלבטתי בין 'אקיקו', שזו קומבינציית סושי קלאסית מארבעה סוגים: סלמון־אבוקדו, מאקי טונה, מאקי ילו טייל וסלמון סקין, לבין 'הירוקו'־קומבינציה פחות שגרתית שיש בה שש יחידות דג בטמפורה (דניס) עם אבוקדו, בצל סגול, מלפפון וספייסי מיונז ושש יחידות טמפורה של תרד אספרגוס ומיונז. החלטתי לוותר על אזור הנוחות שלי וללכת על ההרפתקה. את הסושי לקחתי איתי כאמור הביתה.
הטעימה הביתית גילתה את מה שחשדתי: מינאטו הם כנראה הסושייה הכשרה הטובה בארץ. הדניס אבוקדו היה מצוין. התרד אספרגוס היה עוד יותר מצוין. מילת המפתח היא דיוק. אף טעם לא דומיננטי. אף טעם לא חלש מדי. כל החומרים טריים. השומשום הקלוי על הציפוי מוסיף המון. כמה מרחק יש בין זה לבין כל כך הרבה סושיות סתמיות שמגישות לך עיסת אורז־ירק־דג דהויה, מהוהה ותמוהה שמצדיקה חרקירי אפילו בעיניי.
דומבורי סט, קומבינציית הירוקו. 136 שקל.
הכתובת: המנופים 8, הרצליה פיתוח | טלפון: 09-7731703
שעות פתיחה: א'־ה': 12:00־24:00 | ו': 11:00־15:00 | מוצ"ש: 24:00
כשרות: בהשגחת הרבנות הרצליה
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם