ראשי » סגנון » אוכל » מתכונים » בשר

סיר געגועים: אמהות מבשלות אוכל שהנופלים אהבו

לאחר שאיבדה שניים מבניה, הפסיקה דינה קיט לבשל את המאכלים שאהבו. כעבור שנים, מתוך רצון לשוב למסלול החיים, החליטה להוציא ספר שיחזיר אמהות שכולות אל התבשילים שנהגו להכין לילדים שאינם

את דינה קיט אני פוגשת בשעת בוקר מאוחרת של חול המועד. הדרך מביתי לביתה אורכת רק עשרים דקות, אבל אני מרגישה שהנסיעה נמשכת זמן רב יותר, ואפילו מקווה שהיא תתארך בעוד כמה רגעים. ברור לי שהמפגש עם דינה יציף אצלי רגשות שאני נוהגת להדחיק רוב ימות השנה. הרחובות בשכונת רמות בירושלים ריקים, והאנשים המעטים בחוץ מחייכים אליי לשלום. דינה פותחת את הדלת ומחייכת גם היא חיוך רחב. ביתה מואר ומסודר כמו מוזיאון.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
בסלון הגדול שלה אנחנו מדפדפות בספר שערכה והפיקה במשך שש שנים: "טעם לחיים" (הוצאת "משפחה אחת"), ספר בישול ובו מתכונים של אימהות שכולות, המציגות את המאכל שנהגו לבשל לבן או לבת שאינם. "הרי האוכל הוא עבור רבים מאיתנו הרבה יותר מצורך פיזי", אומרת דינה. "דרך האוכל הייתי מעבירה לבניי את האהבה שלי אליהם. הייתי יושבת עם אופיר כשהוא חזר מבית הספר או מהצבא, ובזמן שהוא אכל הייתי מדברת איתו ושומעת ממנו סיפורים וחוויות. הארוחה היא מפגש משפחתי".

דינה קיט נולדה בגיאורגיה, ובגיל 18 עלתה לארץ עם משפחתה. כאן הכירה את בעלה, שעלה גם הוא מגיאורגיה, הקימה איתו משפחה וילדה שלושה בנים – ישראל, אופיר ויאיר. "רציתי שבניי יגדלו להיות אנשים טובים, זה הדבר שהיה לי חשוב יותר מכול", היא מספרת בקול סדוק.

בגיל 13 חלה ישראל בסרטן, ואחרי שלוש שנות מאבק הלך לעולמו. זה קרה ביום שישי; שמונה שנים מאוחר יותר, שוב ביום שישי, ידפקו על הדלת שלושה קצינים במדים ויבשרו לדינה שאיבדה בן נוסף: אופיר, לוחם בגבעתי, נהרג יחד עם חברו אביב איזק מפיצוץ ג'יפ ממולכד בצפון רצועת עזה. "צרחתי על הקצינים: זה לא נכון! יש לי כבר ילד אחד מת!" היא נזכרת.

"אחרי שישראל נפטר היינו הרוסים לגמרי. הוא היה ילד מדהים באופיו. חכם, שקט ועניו. אבל היו לנו עוד שני בנים קטנים לגדל, אז אספנו את השברים וניסינו לקיים חיים נורמליים. אחרי שאופיר נהרג בקיץ 2001, הקושי היה גדול הרבה יותר. בהתחלה לא הבנתי מה קרה בכלל, איך ייתכן שהוא איננו. הייתי מתוסכלת וכעסתי על כל העולם. אחרי שנתיים הבנתי שהכעס הזה מזיק לי, והופך אותי לאדם ממורמר ולא נעים. הבנתי שאני חייבת לבחור איך ייראו החיים שלי מעכשיו, וזה תלוי רק בי. זה נשמע כמו קלישאה, אבל אצלי זו הייתה המציאות: בחרתי להמשיך הלאה. אני יכולה לבכות או לצחוק, לחיות או למות – בכל מקרה זה לא יחזיר לי את הילדים שלי. אני נושאת איתי מטען כבד לכל מקום, אבל אני חייבת להיות בן־אדם".
 

 
את החזרה לחיים סללה דינה בהדרגה, בעזרת שעות אינסופיות של לימוד וקריאה. "חיפשתי דרכים להוריד מעצמי את הכעס ולהיפטר מהתסכולים, ובין השאר למדתי קצת פסיכולוגיה אדלריאנית, שבבסיסה אומרת שאפשר לשנות את המציאות ושצריך לקחת אחריות אישית ולפעול למען המטרה. במשך חצי שנה ישבתי בספריות וקראתי על אובדן ועל חוסר, נאחזתי בציטוטים ובאמירות פילוסופיות כדי לחזור לעצמי וכדי למצוא דרך להיות אדם טוב יותר. יש משפט שמחזק אותי במיוחד: 'אלוהים, תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, ואת הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות'. הפתגמים הקטנים האלו הצליחו להקים אותי, והייתי משננת אותם ונעזרת בהם ברגעי המשבר הרבים".

במסגרת ההחלטה לדבוק בחיים, יצרה דינה קשר עם עמותת "משפחה אחת", המסייעת לנפגעי טרור ובני משפחותיהם. "הרגשתי שאני יכולה וצריכה להיות חלק מהעמותה הזו ומהדברים שהיא עושה. שנטל בלזברג, המייסדת, הכניסה אותי ל'משפחה' והתחלתי לעבוד במשרדים הראשיים בתפקידים ארגוניים שונים. העשייה גרמה לי לראות את העולם מזווית אחרת, והנתינה מילאה את הריקנות שחשתי. הגעתי לשם שברירית ועצובה, וגיליתי שיש בי כוחות ויכולות שלא הכרתי".

אחת היוזמות הראשונות של דינה במסגרת העמותה הייתה הקמת מקהלה שחבריה הם אבות שכולים. הרעיון, היא מספרת, נולד מתוך הכאב האישי שלה. "בני הבכור ישראל ניגן בפסנתר במשך שש שנים. בעלי ניגן עוד בגיאורגיה, והפסנתר היה אהבת חייו. עוד לפני שקנינו לביתנו סלון ופינת אוכל - קנינו פסנתר. אבל מאז שאופיר נהרג, הפסנתר סגור. בעלי לא מסוגל להתקרב אליו. רציתי להחזיר אותו למוזיקה שהוא כל כך אוהב, ואמרתי לו: אם אתה לא מנגן, אולי לפחות תשיר?"

בעקשנות ובסבלנות רבה הוקמה המקהלה, שמנתה בתחילת הדרך משתתפים בודדים, וכיום חברים בה 16 זמרים. "כולם מתייצבים בכל יום ראשון בשש בערב, אוכלים קצת, צוחקים ואז מתחילים להתאמן. ביום הזיכרון הקרוב אנחנו מופיעים בקצרין עם ערב מרגש של שירים וסיפורים שכתבנו, ואנחנו מקווים לעלות לבמה עם המופע החשוב הזה בכל הארץ", היא אומרת.

מהחלל המוזיקלי שנפער בחייו של בעלה בעקבות השכול, פנתה דינה להתמודד עם החור השחור הפרטי שלה: המטבח. "יום שישי הפך ליום מאוד קשה בעבורי. ביום הזה איבדתי את ישראל ואת אופיר שלי. אני עומדת במטבח, מקלפת, מספרת להם מה קורה איתי, ובוכה. כמה סירים שרפתי בגלל שהייתי שקועה בשיחות איתם".
 

עם הזמן, הבחינה דינה שמשהו בהרגלי הבישול שלה השתנה. "ראיתי שאני מכינה אוכל סתם כדי לאכול, וכבר לא מתרגשת ולא מכינה את המאכלים שהיו אהובים על הילדים". במפגש היומיומי עם משפחות שכולות נוספות, גילתה שמדובר בתהליך שעובר גם על אימהות אחרות. מתוך תובנה בדבר מקומו החשוב של האוכל בהווי הבית, וההשלכות של השכול על הפינה הזו בחיי המשפחה, נולד הרעיון לספר "טעם לחיים".

תהליך העבודה החל בפנייה לאימהות שכולות רבות, שמהן ביקשה דינה כי ישלחו לה מתכונים שהיו אהובים על ילדיהן. בעקבות ההיענות המרשימה, החליטה יחד עם עורכי הספר להזמין את האימהות המעוניינות בכך להצטלם עם התבשיל שבחרו.

כבר בתחילת העבודה קבעה דינה ש"טעם לחיים" לא ייראה כמו ספר זיכרון. "רציתי שזה יהיה ספר צבעוני ושמח, ספר אופטימי", היא אומרת. "המטרה שלי הייתה להחזיר את האימהות למטבח עם חיוך, ואגב כך לשמוע על הבנים והבנות ולהזכיר אותם באופן חיובי. זה לא ספר על המוות, אלא על החיים שהיו: על האהבות הקטנות ועל הקשרים האישיים שהיו לכל אם עם בנה או בתה". מתוך אותו רצון לעסוק בחיים ולא במוות, החליטה גם שלשמות הנופלים וההרוגים לא יוצמד בספר התואר ז"ל.

בתהליך היצירה נטל חלק דולב קידר, שהיה מפקדו של אופיר. "מאז שאופיר נהרג, דולב ליווה אותנו באופן אינטנסיבי ובמסירות אין קץ. הוא היה מגיע לביתנו בחגים ובשבתות, ותמך בכל אחד מבני המשפחה בצורה אישית. הוא היה כמו אח גדול ליאיר, בני הצעיר, ואני אהבתי אותו כמו בן. בכל אחד מטקסי הענקת הדרגות שלו, עמדנו נרגשים ליד משפחתו. היו לי איתו שיחות ארוכות, והוא היה שותף לכל התהליכים שעברתי. הוא ליווה גם את יצירת הספר ותמך עם רעיונות ועצות".
 

 
סא"ל קידר נפל לפני תשעה חודשים ב"צוק איתן", הקצין הבכיר ביותר שנהרג במבצע. "דולב היה אדם רגיש ומדהים. עדיין קשה לי לדבר עליו בלשון עבר", אומרת דינה. "כשהוא נהרג, המשפחה הקטנה שלנו עברה שוב טלטלה רצינית ונכנסה לאבל כבד. הוא היה החיבור האחרון שלי לצבא ולאופיר".

עכשיו, כשהספר יצא לאור, מה המטרה החדשה שאת מציבה לעצמך?
"קודם כול, חשוב לי שהספר הזה יגיע לכמה שיותר אנשים. הייתי רוצה שהוא יהיה בארון של כל משפחה בישראל. זה ספר שמתעד בנות ובנים, חיילים וילדים, מכל קצות הארץ ומכל העדות – ובעצם מספר את הסיפור של מדינת ישראל. יש כאן מתכונים קלים וביתיים מכל הסוגים, של אנשים אמיתיים שמבשלים מאהבה. אני רוצה לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה כדי להציג לאנשים את הספר הזה".

רגע לפני שאנחנו נפרדות, לדינה יש עוד מסר חשוב אחד: "אני רוצה שאנשים ייקחו את החיים בפרופורציות, ויבינו מה באמת חשוב", היא אומרת. "שבו עם הילדים, תקשיבו להם, תהיו איתם ותיהנו מכל רגע בחיים. את הרע לא צריך לחפש, הוא מגיע לבד. צריך לחפש את הטוב".

מתכון של דינה קיט, אמא של אופיר (5-4 מנות)


"המתכון המשפחתי הזה מאפיין את אופיר, בשילוב ייחודי של כמה דברים טובים: הבשר – בעוצמה שלו, תפוח האדמה – ברכות, והתרד – בחיות. הייתה באופיר עוצמה יחד עם רכות, רגישות מיוחדת ושמחת חיים נדירה"
 

 
חומרים:
לקבב:
500 גרם בשר בקר טחון
2 בצלים בינוניים, קצוצים דק
3 שיני שום כתושות
3 כפות פטרוזיליה קצוצה
¼ כוס שמן לטיגון
1 כפית מלח
פלפל שחור לפי הטעם

למצע:
4 תפוחי אדמה בינוניים, קלופים ומבושלים
1 ק"ג עלי תרד טריים שטופים היטב,
קצוצים גס
1 בצל בינוני חתוך לרצועות
מלח לפי הטעם

הוראות הכנה:
הקבב:
1. מערבבים את כל מרכיבי הקבב בקערה גדולה, עד לקבלת תערובת אחידה.
2. יוצרים גלילים מאורכים בצורת ביצה, באורך 8 ס"מ.
3. מחממים את השמן במחבת גדולה, ומטגנים את הקבב מכל צדדיו עד להשחמה.

המצע:
1. מועכים את תפוחי האדמה המבושלים בקערה בינונית. מתבלים במלח ומערבבים למחית אחידה.
2. מאדים את הבצל במחבת עם כף שמן עד להזהבה.
. מוסיפים את עלי התרד הקצוצים, מערבבים וממשיכים לאדות כחמש דקות נוספות.

הגשה: מסדרים על צלחת מצע של פירה, צרים גומה במרכזו, יוצקים עליה את התרד ומניחים את הקבב מעל.

אופיר קיט
(2001-1981) נולד וגדל בירושלים. שירת בפלחה"ן גבעתי. נהרג מפיצוץ ג'יפ תופת בצפון רצועת עזה. 

מתכון של חנה איזק, אמא של אביב (כ-30 יחידות)

"אביב אהב לאכול. אוכל נתפס אצלו כעניין רציני, דבר בעל חשיבות שאין לזלזל בו. האהבה לממולאים, המשותפת לכל המשפחה, גרמה לכך שכאשר אביו, אילן, היה מבשל ממולאים, הוא היה מכין כמות גדולה מאוד. כשאביב היה נכנס למטבח ורואה את הסיר מונח על הגז, הוא היה אומר: 'שוב נצטרך לאכול ממולאים במשך שבוע שלם?'"
 

חומרים:
1 כרוב לבן בגודל בינוני
4 כפות שמן
1 בצל גדול, קצוץ דק
600 גרם בשר טחון
1½ כפות אורז
100 גרם רסק עגבניות
½ כפית פלפל שחור
1 כף פפריקה מתוקה
½ כפית מלח
1 כף גדושה מרק עוף
1 קופסת שימורים של כרוב כבוש

לרוטב:
800 גרם עגבניות מרוסקות משומרות
1 כף גדושה אבקת מרק עוף

הוראות הכנה:
1. מקפיאים את הכרוב ל־12 שעות, ומפשירים הפשרה מוחלטת סמוך להכנתו.
2. בעזרת סכין חותכים לעומק סביב גזע הכרוב ומסירים את העלים בזהירות.

המילוי:
1. מחממים במחבת בינונית שמן, מוסיפים את הבצל ומטגנים עד שיזהיב.
2. בקערה בינונית מערבבים את הבשר, האורז, הבצל ורסק העגבניות, עד לקבלת עיסה אחידה.
3. מתבלים בפלפל שחור, פפריקה, מלח ואבקת מרק. מערבבים היטב.
 

הממולאים:
1. מפזרים רבע מכמות הכרוב הכבוש בסיר גדול.
2. לוקחים עלה כרוב, חותכים את האידרה המרכזית וחוצים את העלה.
3. פורשים את העלה לרוחב, ומניחים עליו כף גדושה מהמילוי.
4. מגלגלים את העלה, מקפלים את קצותיו לצד אחד, ומניחים בסיר כשצד התפר כלפי מטה.
5. מפזרים כרוב כבוש בין שכבות הממולאים. ממלאים עד שני שלישים מנפח הסיר.
6. לאחר הכנת כל הממולאים, קוצצים את הכרוב שנשאר ומפזרים עליהם.

הרוטב:
1. מערבבים את העגבניות המרוסקות עם אבקת המרק, ויוצקים על הממולאים.
2. מוסיפים מים עד לכיסוי, ומביאים לרתיחה.
3. מנמיכים את האש, מכסים ומבשלים בין שעה וחצי לשעתיים. במהלך הבישול יש להוסיף מים רותחים עד לגובה הממולאים.

אביב איזק (2001-1982) גדל בכפר־סבא. שירת בפלחה"ן גבעתי.
נהרג מפיצוץ ג'יפ תופת בצפון רצועת עזה.

מתכון של מרים פרץ, אמא של אוריאל ואלירז (8 מנות )

"כשאוריאל ואלירז היו חוזרים מהצבא, הכניסה לבית עברה תמיד דרך המטבח. בלי לחכות רגע, הם מיד הושיטו יד לסיר ושלפו קציצות. מבחינתם, הקציצות סימלו את החזרה לבית ולריחות של המשפחה"
 

 
חומרים:
1 ק"ג בשר בקר טחון טרי
1 בצל גדול, מגורר
1 צרור עלי פטרוזיליה, קצוצים דק
1½ כפות תבלין קציצות מרוקאי
1 כף פפריקה מתוקה
3 כפות שמן
מלח לפי הטעם

לרוטב:
¼ כוס שמן
1 בצל קצוץ דק
200 גרם רסק עגבניות
פפריקה ומלח לפי הטעם

הוראות הכנה:
1. מערבבים את כל חומרי הקציצות עד לקבלת תערובת אחידה.
2. מחממים בסיר רחב שמן, ומטגנים את הבצל עד להזהבה.
3. מוסיפים רסק עגבניות, בוחשים, מתבלים ובוחשים שוב.
4. יוצרים קציצות ומכניסים בזהירות לרוטב הרותח.
5. מנמיכים את האש ומבשלים כחצי שעה.
6. מגישים על אורז לבן או בתוך פיתה.
 

אוריאל פרץ (1998-1976) נולד באופירה שבסיני וגדל בגבעת־זאב. שירת בסיירת גולני. נהרג בדרום לבנון כשמטענים הופעלו לעבר הכוח שהוביל.

אלירז פרץ (2010-1978) נולד באופירה שבסיני, גדל בגבעת־זאב והתגורר ביישוב עלי עם אשתו שלומית וילדיהם. שירת בחטיבת גולני. נהרג בפעילות מבצעית ברצועת עזה.

מתכון של שולמית עוז, אמא של אושרי (4 מנות)

"בני יחידי אושרי אהב מאוד את המטבח. פסח אחד החלטנו לארח את המשפחה לליל הסדר בביתנו. אושרי ואני נכנסנו יחד למטבח, ושברנו את הראש אילו סלטים להכין. ואז עלה בראשי סלט החצילים הזה. במשך השנה הסלט הזה פשוט נשכח, אך בכל פסח מחדש: 'אמא, אל תשכחי את סלט החצילים'"

חומרים:
2 חצילים פרוסים לרוחב
שמן לטיגון
2 גמבות חתוכות לקוביות
½ צרור שמיר
8 שיני שום קלופות
1 פלפל ירוק חריף, נקי מגרעינים
½ כפית פפריקה חריפה
4 כפות חומץ
מלח

הוראות הכנה:
1. שמים את פרוסות החצילים במסננת, זורים מלח ומניחים לשעתיים־שלוש.
2. שוטפים את החצילים, סוחטים ומטגנים עד להזהבה קלה.
3. שמים במעבד מזון את הגמבות, השמיר, השום, הפלפל, הפפריקה
ומעט מלח.
4. מעבדים בפולסים למרקם גס.
5. מסדרים בכלי מלבני את פרוסות החצילים, מעליהן שכבה של מחית הגמבה, שכבת חצילים ועוד שכבת מחית.
6. יוצקים חומץ, מתבלים במלח ומכניסים למקרר ל־24 שעות.
7. מומלץ למרוח על מצה.

אושרי עוז
(2007-1972) גדל בראשון־לציון והתגורר בהוד־השרון עם אשתו סוזנה ובתו. נהרג מפגיעת רקטה בשדרות, כשהיה בדרך לעבודתו.
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...