הגודל כן קובע
והפעם ניקו בשיעור לחיים: אם תנסו לגעת בכוכבים, לא בטוח שתצליחו אבל לפחות לא תאכלו בוץ. מצד שני לכו תאמינו למישהו שירטש בפוטושופ את התמונות של הילדים שיהיו לו, לפני שישים אותם בארנק
פעם בחודש אנחנו נפגשים, הקטן ואני בחדר הישיבות הגדול שלו. פעם בחודש אני עושה כל שביכולתי לנסות ולשחרר אותו מתפישות והנחות יסוד שהפכו לא רלוונטיות עוד בתקופת המנדט הבריטי. לנסות ולשכנע אותו לאפשר לי לרענן ולו במעט את המותג ספוג הנפתלין שלו. ופעם בחודש אני זוכה להרצאה על פרסום ושיווק מאדם שעוד לא מצאתי בי את העוז לספר לו שטלפונים ניידים, בלי חוטים, כאלה שאשכרה לא מחוברים לכלום, קיימים באמת, שלוויני תקשורת בחלל זו מציאות ולא עוד פנטזיה בדיונית של ארתור סי. קלארק ושמחשב זה לא הדבר הקטן הזה של קסיו שהוא מסתובב איתו בכיס הקדמי של החולצה ומנהל בעזרתו את העסק עוד משנת 74'.
פעם בחודש אני גם שואל את עצמי למה אני ממשיך לנסות. אני אדם מנומס סך הכל, אז אם אני לא עסוק מדי אני גם עונה לעצמי. התשובה היא שאין לי הרבה ברירה. אני מי שאני. נכון, אין בי חיבה יתרה לאדם או למותג שהוא מייצג, אבל קיימת בי אהבה גדולה למותג שהוא יכול להיות. אני חושב שזה קצת כמו כשאדם עם חוש טכני מפותח רואה משהו מקולקל. הוא רוצה לתקן את זה, ברמת הצורך. למה? פשוט כי הוא יודע שהוא יכול. מה הוא אותו חפץ, למה הוא משמש, למי הוא שייך, כל זה לא רלוונטי.
"אל תשווה אותי למותגים הגדולים", הוא מתרגז ואומר בכל פעם שאני שולף השוואה זו או אחרת שתעזור לי להראות לו שקיימות מסביב דוגמאות חיות, בועטות ומצליחות לגישות שאני פורס בפניו. כמובן שכשהוא אומר לי לא להשוות אותו למותגים הגדולים, הוא בעצם מונע ממני ומעצמו את הכלים שיעזרו לי להפוך אותו למותג גדול בעצמו.
בניגוד לתפישתו של הקטן, הבעיה היא לא תקציב הפרסום המוגדר שלו. הבעיה היא גם לא משאבי המדיה המוגבלים שאותו תקציב מכתיב. הבעיה עם הקטן היא שהוא חושב בקטן. בעיה נוספת וחמורה אף יותר היא שבזמן שהוא חושב בקטן, הוא משוכנע מעבר לכל ספק שהוא חושב בגדול. מה זה בגדול? בענק!
יש כל-כך הרבה דוגמאות לתקציבים קטנים שפרצו קדימה ובאפס תקציב עשו מהלכים גדולים. מה שיפה בדוגמאות האלה הוא שהן מאבדות מהרלוונטיות שלהן עוד לפני שאני מספיק לסיים לספר את סיפורן. מותגים קטנים שמעזים לחשוב בגדול, לא נשארים קטנים לאורך זמן.
פורש, כי זה יותר מגניב מחדר ישיבות אתר החברה
אני יכול לנסות
לא מזמן שמעתי משפט שקצת צובט אותי מבפנים בכל פעם שאני נזכר בו. "אל לנו להפוך את הלא ממומש לאידאי" היה המשפט והוא נחתם בשלוש המילים "קול ההיגיון שכמותי". ההיגיון שלי כנראה עובד קצת אחרת. הוא אומר לי לעשות הכל כדי להפוך את האידאי לממומש.
ותחשבו על כך שזה בא ממני. לא ממש נזיר, והפרארי שלי ממש לא למכירה. למעשה, אם היו לי ילדים, סביר להניח שהמסלול שהתמונה שלהם היתה עושה בדרכה לארנק שלי היה כולל חניית ביניים בסטודיו לריטוש יסודי בפוטושופ. או במילים אחרות, לא בדיוק ההגדרה המילונית הקלאסית לאדם נאיבי המאמין באידאות ומציאויות מושלמות.
אבל אני אגיד לכם במה אני כן מאמין. אני מאמין שאסור לתת לעובדה שאידאות לא קיימות במציאות, להוות
מכשול או סיבה מספיק טובה להפסיק לחתור ולשאוף להשגתן. נכון, אולי לא נגיע ליעד ה"אידאי" הסופי שאנו מציבים לעצמנו, אבל נגיע רחוק הרבה יותר מאשר אם לא נצא למסע הזה מלכתחילה.
הטיעון הזה כבר מייצר היגיון מסוג חדש. היגיון שאומר שהרגע שבו אנחנו מוותרים על האידיאל הוא גם הרגע שבו ויתרנו גם על האפשרות להשיג את הטוב ביותר שניתן להשיג במצב הנתון ובמסגרת המגבלות.
ליאו ברנט ניסח את זה פעם בצורה נפלאה:
,When you reach for the stars, you may not quite get one, But you won't come up with a handful of mud either.
תרשמו לפניכם שאני חייב לכם טור קליל כפיצוי על המצב רוח המהורהר שהכתיב את הטור הנוכחי.
להתראות בעוד שבועיים, ניקו.
נא להמתין לטעינת התגובות
