 |
 |
|
|
|
|
|
|
| הוא אחד ממורי הבודהיזם הגדולים בעולם, אבל לא מאמין בחוק הקארמה וחושב שכדי להציל את הבודהיזם צריך לזרוק לעזאזל את האמונה בגלגול נשמות. תומר פרסיקו פגש את סטיבן בצ'לור, נביא הבודהיזם החילוני, ודיבר איתו על הקשר בין הארה לעולם הזה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ב-1972, בגיל שמונה
עשרה, התיישב סטיבן בצ'לור בדהרמסלה, עירם של הפליטים הטיבטים בצפון הודו, והתחיל ללמוד בודהיזם. אחרי שנתיים היה לאחד המערביים הראשונים שהפכו לנזירים של הבודהיזם הטיבטי. תשע שנים אחרי זה שינה את טעמו והפך לנזיר זן. ב-1985 פשט את גלימות הנזורה ונשא לאשה את מרטין, גם היא נזירה לשעבר, ומאז ועד היום מלמד בצ'לור, יחד איתה, את תורת הבודהא במערב. תרגומיו המשובחים של טקסטים מטיבטית וספריו המלומדים והבהירים קנו לו שם של מומחה בתחומו, אבל דעותיו הבלתי-אורתודוקסיות בעליל הפכו אותו לאחד המורים הבודהיסטים הכי קונטרוברסליים, ויש האומרים: הכי מעצבנים. הסיבה פשוטה: בצ'לור לא מאמין, וחושב שגם לא כדאי להאמין, ברבות מההשקפות הבסיסיות של הבודהיזם כגון גלגול נשמות וקארמה, שאף הבודהא דיבר עליהן בחיוב. הוא מקדם מה שהוא מכנה "בודהיזם אגנוסטי": בודהיזם חילוני ומדעי במהותו. לפני כשבועיים הוא היה בארץ (מטעם עמותת תובנה), והיה לי הכבוד לפגוש אותו לראיון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האמת מצויה במצב עמוק של שאלה
|
|
|
 |
|
|
|
מר בצ'לור, אתה אחד ממורי הדהרמה הידועים בעולם.
"לא נראה לי...."
טוב, הידועים במערב.
"אולי..."
ויש שרואים בך את אחד ממורי הדהרמה הטובים בעולם.
"אנשים סובלים מאשליות רבות".
ולמרות זאת, אתה רואה את עצמך כאדם חילוני.
"כן. הייתי מגדיר את הגישה שלי ככזו המתקדמת לקראת בודהיזם חילוני".
אתה לא אדם דתי בכלל.
"המילה 'דתי' היא קשה. אני לא דתי במובן שהחיים שלי מוגבלים על ידי השקפות מטאפיזיות שונות שבדרך כלל נחשבות לדתיות. אני לא מאמין באלוהים ולא בחיים פרטיים אחרי המוות. אני לא שייך לכנסיה. אני לא שייך לשום מקדש בודהיסטי ואני לא מקיים פעילות פולחנית. אבל המילה 'דתי' אינה חסרת משמעות בשבילי. יש לי מחויבות עמוקה למשמעות החיים האנושיים. מחויבות לחיות את חיים האלה ממקום שהוא לא שטחי, ממקום שנוגע בדרך עמוקה בחיים. את זה אני מתקשה לא לראות כמשהו דתי".
מצד שני אתה מנסה להפשיט את הבודהיזם מאמונות כגון גלגול נשמות וקארמה (כחוק קוסמי), למה?
"אני חושב שהאמונה בגלגול נשמות היא מוטעית. אין עדויות מספקות שיוכלו לתמוך בהשערה שיש חלק רוחני בנו ששורד אחרי המוות. אם לוחצים עלי אני אומר שאני לא יודע, אבל האמת היא שלא נראה לי שזה קיים. אחת הסיבות שאני לא אוהב את הרעיון הזה הוא בדיוק משום שהוא מפחית את המסתורין שבמוות. במקומו אנחנו מקבלים אמונה קונספטואלית שמבטיחה לנו שכשנמות לא ניכחד".
ולמה זה לא טוב?
"כי לדעתי המוות הוא החידה הגדולה של החיים".
אז אולי הגיע הזמן לפתור את החידה הזאת?
"אני לא חושב שחידות כאלה ניתן לפתור".
אשאל אחרת: מדוע זה טוב לחיות עם השאלה ולא לקבל תשובה?
"כי לדעתי האמת של כל מה שחשוב לנו ביותר מצויה יותר במצב עמוק של שאלה מאשר במצב בו יש לנו תשובה. להיות מסוגלים לומר: 'מהו העולם הזה?', 'מהם החיים האלה?' 'מהו המוות הזה?' בשאילת השאלות הללו לעומק, ממש בהרגשתן בגוף, כפי שעושים מתרגלי זן, אתה יוצר קשר עם משהו שאמונה או בטחון לא יכולים להגיע אליו. אני חושב ששאילת שאלות פותחת אותנו. היא נותנת לנו אפשרות להיות יותר כנים עם העובדה שכבני אדם מוגבלים אנחנו באופן מהותי לא בטוחים. אנחנו לא יודעים".
ואסור שנדע?
"כדאי שננסה כל הזמן לדעת, אבל אני חושב ששני הדברים הולכים יחד: העמקת היכולת שלנו לשאול שאלות חייבת לבוא עם ההעמקה בחיפוש שלנו אחרי תשובה. ואם שאילת השאלות שלנו היא שטחית, או אם התשובות שלנו נעשות דוגמטיות, אנחנו בעצם מנתקים את עצמנו ממקורות המסתורין. בשבילי החיים הם פשוט מסתורין, ואני תוהה בכלל אם יש למוח האנושי את היכולת להבין את טבע החיים".
נראה, לפחות על פי המסורת הבודהיסטית, שהבודהא עצמו הבין הכל...
"לא, זה לא נכון בכלל. הבודהא הכחיש שהוא כל-יודע".
הרבה אסכולות בודהיסטיות חושבות אחרת.
"כל האסכולות למעשה מאמינות שהבודהא היה כל-יודע. כאילו הוא אלוהים. אבל הבודהא עצמו, כשנשאל בפירוש (בטקסט מהקאנון הפּאלי) האם הוא כל-יודע, אמר: לא. וזו אחת הסיבות שבגללן אני חושב שאנשים המחשיבים עצמם בודהיסטים צריכים לחזור לטקסטים המקוריים של הבודהיזם ולקרוא אותם, במקום פשוט לחזור על מה שהמורה שלהם אומר. רוב המסורות הבודהיסטיות, וזה מעניין, לא ממש מוצאות לנכון להקשיב למה שהבודהא עצמו אמר".
רוב המסורות בכלל נוטות להתעלם מדברי המייסדים שלהן.
"כן, ואני חושב שזו דרך מאוד מוזרה להחשיב עצמך לבודהיסט כאשר אתה מתעלם ממה שהבודהא עצמו אמר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההיגיון אצלם תמיד בעמדת נחיתות מול האמונה
|
|
|
|
|
|
|
בגיל 19 כבר למדת בודהיזם בדרהמסלה, עיר המפלט של הטיבטים בצפון הודו. מה הביא אותך לשם?
"אם להיות כנה לחלוטין, אני באמת לא יודע. כנער צעיר שגדל באנגליה, ליד לונדון, בשנות השישים הושפעתי רבות מ"תרבות הנגד" של התקופה ההיא. במילים אחרות עישנתי מריחואנה, בלעתי ל.ס.ד., קראתי ספרות "מחתרתית" ונמשכתי בצורה מאוד אידיאליסטית ורומנטית למזרח האקזוטי. דמיינתי שרחוק רחוק בהודו או טיבט יש משהו 'טהור' ו'אמיתי'. אני חושד שהייתי מאוד מבולבל, ומאוד חסר בטחון, ומאוד אידיאליסטי. גדלתי בבית חילוני לגמרי. לא הלכתי לכנסייה ורוב הכמרים שפגשתי דחו אותי כנער. ויחד עם זה ודאי היתה כמיהה לא ממומשת שאולי התעוררה על ידי הסמים הפסיכודליים, ואולי היתה שם גם קודם... קשה לומר".
היית נזיר טיבטי במשך שבע שנים. ולא הרגשת בנוח במסורת הזאת. למה?
"באופן בסיסי גיליתי שאחרי כמה שנים של לימוד במסורת הטיבטית (של האסכולה של ה גלוג) הרגשתי שעל השאלות העמוקות ביותר שלי לא ניתן מענה".
מה הן היו?
"קשה לומר במילים. למדתי שלוש שנים בדרהמסלה, הפכתי לנזיר, התעמקתי בטקסטים בודהיסטים רבים ובפרשנות המיסטית שלהם. זה היה מעשיר מאוד עבורי. אחר כך התמקדתי בפילוסופיה, באפיסטמולוגיה ובלוגיקה הבודהיסטית. לא עשינו הרבה מדיטציה, והעובדה שהייתי חייב לדון ברעיונות האלה בטיבטית דרשה ממני השקעה רבה, אבל אני חושב שזה היה החלק החשוב ביותר בתרגול האינטלקטואלי ובחינוך שלי. זה לימד אותי איך לחשוב בבהירות, ועוד בשפה זרה. אבל מה שגיליתי אחרי כמה זמן הוא שההיגיון אצלם היה תמיד בעמדת נחיתות מול האמונה. כלומר אם הגעת למקום שבו ההיגיון אומר לך משהו המנוגד לאמונה, היית חייב לעצור בנקודה ההיא ולבטוח במסורת.
הדוֹגמה מעל לכל.
"כן. הדוגמה חייבת תמיד להיות המסקנה".
וזה היה בעייתי בשבילך.
"כן, כאן היתה הבעיה בשבילי. הגעתי למקום שהרגשתי שמבקשים ממני לקבל משהו שאני לא יכול מבחינה רציונלית. באותו זמן התחלתי גם ללמוד פילוסופיה מערבית ותיאולוגיה נוצרית ויהודית. מצאתי חיוּת רבה בפילוסופיה המערבית, שלא מצאתי בבודהיזם הטיבטי. גוף הידע הזה די סטטי, ובעצם לא התקדם ממש מאז לאמה טסונג קאפה במאה ה- 14. מה שאהבתי בתיאולוגיה הנוצרית המודרנית, וגם בתיאולוגיה היהודית המודרנית (באגפים היותר ליברליים שלה) הוא שהן נשארו מחויבות למסורת, אבל בחרו לבדוק את המסורת שלהם לאור המדע המודרני, לאור הפילוסופיה המודרנית וכו'. הבודהיזם לא עשה את זה. לפחות לא בטיבט. וזה הפריע לי, כי גם לא היתה שם נכונות לעשות את זה. מצד שני גם לא נתנו לי את הזמן או העידוד גם לתרגל מדיטציה (ויפאסנה, אותה תרגלתי כבר כנזיר טיבטי במרכזים של גואנקה בהודו), דבר שהיה בשבילי יותר ויותר חשוב".
מה נתנה לך הוויפאסנה?
"היא נתנה לי חוויה ישירה של מה שהבודהא דיבר עליו. זה היה גם הרגע הראשון שבו התחלתי לפקפק בדרך הטיבטית, כי מנקודת מבט של הגלוג, אם לא למדת את כל הדברים האלו מבחינה אינטלקטואלית אתה לא יכול לדעת אותם כאמת חיה, ואחרי קורס של עשרה ימי ויפאסנה היה לי ברור יותר על מה הבודהא דיבר מאשר אחרי חודשים של לימוד".
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/640/081.jpg
סטיבן בצ'לור במרכז הודיה בת''א  |
|
סטיבן בצ'לור במרכז הודיה בת''א |
|
|
|
|
|
|
|
באופן בסיסי הייתי יותר מבולבל ממואר
|
|
|
|
|
|
|
אז הפכת לנזיר זן?
"עברתי לצורה קוריאנית של זן מאסכולת רינזאי. זו מסורת נזירית בה תרגלנו מדיטציה ששה חודשים בשנה, עשר עד שתים-עשרה שעות ביום, וכל מה שעשינו היה לשאול שאלה אחת: 'מה זה?'. אהבתי את זה מאוד. זה היה בדיוק המקום אליו הגעתי אחרי כל הלימודים הטיבטיים, ובאופן בסיסי הייתי יותר מבולבל ממואר, אבל הבלבול הזה היה לי מאוד מעניין. מה שהזן עושה הוא טיפוח מה שהם מכנים 'ספק גדול', כלומר במקום לנסות לענות על שאלות על ידי הכפפת התהיות שלך למערכת של אמונות, היית מבין שבעצם בלב השאלה עצמה נמצאת הדרך קדימה. העוצמה של השאלה שורפת בך את התשובות האינטלקטואליות המתחכמות, ואתה נשאר לבסוף רק עם החוויה הגופנית של ההקשבה, הפליאה, הסקרנות, הבלבול, החידתיות. ואתה נשאר עם זה.
"במקום להחליף את האמונות הטיבטיות שהיו לי, זה בעצם השלים לי אותן. מצאתי שאם לא היה לי את האימון שקיבלתי בפילוסופיה של בודהיזם טיבטי, לא הייתי באמת מעריך את תרגול הזן. הם הלכו יד ביד בשבילי. הבהירות האינטלקטואלית היתה צד אחד, והסקרנות הבלתי-ניתנת לביטוי מילולי הצד שני. שניהם האירו אחד את השני. אני לא רואה אותם כמתחרים, וודאי שלא הייתי מעמיד אותם בהיררכיה מסוימת, כאילו האחד עליון על השני. שניהם חלקים אינטגרליים בתרגול. בדרך. מצאתי בתוך עשר שנים שהתרגול הבודהיסטי שלי שואב מכל המסורות, ושאי אפשר לצמצם אותו לאחת בלבד. ודווקא לכן הייתי לבד. לא הייתי יכול להציג את עצמי כנזיר של זרם ספציפי".
כיום אתה לא נזיר.
"וגם לא חלק משום אסכולה בודהיסטית ספציפית. אבל אני מרגיש שהבודהיזם היווה את ההשפעה הגדולה ביותר עלי, וממשיך בכך. לזה אני מקדיש את חיי. אני מלמד בודהיזם ואני מנסה מאוד להבין על מה בכלל כל העניין, ואיך אפשר להעביר הלאה את אותן תובנות כדי שתהיינה להן השפעה חיובית על הסבל שבעולם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הארה היא יותר תהליך מאשר מצב
|
|
|
|
|
|
|
אז מה אתה מלמד, או מנסה ללמד?
"שאלה טובה. אין לי מערך קבוע של דברים שאני מלמד. בדרך כלל אני מלמד את מה שאני עוסק בו בתקופה ההיא".
אבל בכל אופן אתה מכוון לכך שמי שלומד אצלך יעבור חוויה טרנספורמטיבית, משחררת.
"כן, כמובן".
אז מהי אם כך הארה?
"אפשר להגדיר את זה אולי כהבנה של התלות ההדדית בה נמצאים ונוצרים כל הדברים. ההבנה הזו עוצרת דפוסים שליליים שיש בנו: השנאה, החמדנות והראייה הלא נכונה של המציאות. כאן הייתי מתחיל. אבל הארה היא יותר תהליך מאשר מצב".
אין נקודה מסוימת בה זה קרה לבודהא?
"כן, יש נקודה מכרעת, והיא מכונה "הכניסה לזרם". אבל אני חושב שאלו שאלות מכשילות, כי הן מניחות שההארה היא דבר שאפשר להגדיר בפשטות. אני בכלל מעדיף את המילה התעוררות, שהיא קרובה יותר למושג המקורי. אין מילה כמו "הארה" בטקסטים הבודהיסטים".
מה עם "נירוונה"?
"נירוונה משמעותה הפסקת הדפוסים השליליים. נירוונה בטקסטים היא בצורה של פועל: הבודהא לא 'הגיע לנירוונה'; הוא התנרוון. אנחנו נוטים למצק את המושגים הללו לכדי מצבים, אבל הבודהא דיבר על זה כתהליך בן ארבעה שלבים לפחות. זה תהליך שעובר בין פתיחה ראשונית, כאשר אתה מוצא את עצמך לפתע משוחרר זמנית מחמדנות, שנאה ואשליה. הם חוזרים, כמובן. אבל כבר נכנסת לדרך. התחושה שלי היא שההדגשה על ההפסקה הסופית של הדפוסים השליליים הופיעה רק בשלב מאוחר יותר, עם התפתחות של המסורת של הנזירות, שעסקה בעיקר בהתפתחות של רוחניות אינדבידואלית. אבל המבנה של ארבעת האמיתות הנאצלות מרמז שאחרי ההארה רק מתחילה הדרך.
"אני מבין שמה שאני עושה הוא למעשה לסובב את כל העניין ולשים אותו על הראש. וזה בגלל שברגע שאתה מוציא את עניין גלגול הנשמות וכל מה שכרוך בו, הכל מסתדר בסדר עדיפויות אחר. סדר העדיפויות של בודהיסט חילוני הוא מניעת הסבל בעולם הזה. אין לו כל עניין במה שיקרה או לא יקרה בעולם אחר, שאחרי המוות לכאורה. המוקד של האינטליגנציה והחמלה שלו הוא העולם הזה והחיים כאן: לזהות את מימדי הסבל, להבין מה גורם לסבל (לא רק מבחינה פסיכולוגית אלא גם חברתית וסביבתית). יש כאן שני תהליכים שהולכים יד ביד: התפתחות רוחנית פנימית, וחתירה לקראת חברה שבה אנחנו לא מגבירים את הסבל של האנושות".
ושני התהליכים הללו קשורים ביניהם לדעתך.
"כן. אני לא מקבל בכלל את הרעיון שהבודהיזם המעורב חברתית הוא לכאורה תוספת אופציונלית לבודהיזם כדרך רוחנית. חיי אדם תמיד קשורים לעולם החברתי, הכלכלי, הביולוגי. הם לא נפרדים בשום אופן. משום שהבודהא לא זנח את תיאוריית גלגול הנשמות, נוצר כל הרעיון הזה, והדגש של הארה כמטרה רחוקה, כי אז השחרור הוא קודם כל מהמחזוריות הזו של לידה ומוות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קרוב לוודאי שאלו החיים היחידים שלנו
|
|
|
|
|
|
|
למה אם כן הוא לא זנח את רעיון גלגול הנשמות? ברור לך שכאשר הבודהא רצה הוא ידע יפה מאוד לזרוק לעזאזל חלקים שלמים של המסורת ההינדית, כמו האלים, או הוודות...
"יכול להיות שהבודהא זיהה שעל זה הוא לא יכול לוותר אם הוא רוצה שייקחו אותו ברצינות בתקופה ההיא. אבל למען האמת לדעתי הוא באמת האמין בזה. הוא חשב שזה נכון. יש כמה פסקאות בהן הוא אומר בפירוש שמי שלא מאמין ברעיון הזה אינו תלמיד שלו. אבל אני חושב שהוא טעה".
כלומר הארה לא משחררת אותך מתמונת העולם שאתה יורש.
"ודאי שלא. היא משחררת אותך מחמדנות ושנאה וראיית העולם בצורה אשלייתית. היא לא אומרת לך דבר על איך שהיקום פועל. אז כמו כל אדם מסדר הגודל שלו, כמו ישו או מוחמד או אחרים, גם הבודהא היה תוצר של הזמן שבו הוא חי, ובאותו זמן גם מבקר חריף שלו. הוא פעל בשני המישורים במקביל, וזאת המצוקה של כל המהפכנים, שהם יוצאים מתוך אותן הנחות יסוד של העולם אותו הם רוצים לשנות".
אז מה הבעיה עם גלגולי הנשמות?
"הבעיה היא שאם אתה מאמין בגלגול נשמות, שכל היצורים יזכו לחיים חדשים, אז החיים האלה לא ממש חשובים, לא? זה לא משנה אם העולם הזה יעלה השמימה בפיצוץ גרעיני או יהפוך למדבר אקולוגי, כי כל היצורים פשוט ימשיכו למקום אחר. אבל אם אנחנו זונחים את הרעיון הזה של גלגול נשמות אנחנו נשארים בעצם עם העולם הזה, ועם החיים האלה. ואז אנחנו חייבים לדאוג למצוקה של היצורים החיים כאן, עכשיו".
והדרך לכך היא על ידי שחרור משנאה, חמדנות וראייה לא נכונה של המציאות.
"כן. בסופו של דבר הוא אומר שהדרך היחידה שבאמצעותה נוכל ממש לחיות מתוך זווית ראייה אחרת היא על ידי שינוי פנימי עמוק. אבל מצד שני הוא גם נותן הרבה חוקים. כלומר הוא מבין שזה לא ריאלי לצפות מכולם להפוך למוארים, אבל כדי ליצור חברות שתומכות בכך צריך לחוקק כמה חוקים. אני בודהיסט במובן שאני חושב שהערכים שהבודהא דיבר עליהם צריכים להיות מוכנסים בצורה רחבה לחיינו כבני אדם, ואני מאמין שכדי שהערכים הללו יוכלו להיות מוכנסים לחיינו והבודהיזם ישפיע לטובה על העולם הזה הוא צריך להיפטר מכל המטאפיזיקה שלו אודות עולמות אחרים ולהכיר בכך שקרוב לוודאי אלו החיים היחידים שלנו, ומתוך כך הוא צריך להפנות את החוכמה והחמלה בלעדית לכיוון הסבל שסביבנו. זה האתגר שניצב לפנינו. וזה החזון שלי".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
