 |
/images/archive/gallery/689/940.jpg סמוראים
 |
|
|
|
|
|
|
| החרב היא נשמתו של הסמוראי. הוא אוכל איתה, ישן איתה ולעולם לא יימצא בלעדיה. גבריאל רעם על פילוסופיית הזן של הסמוראי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לכאורה, אין דבר מנוגד יותר למנטליות ולתרבות הישראלית מזו היפנית ויחד עם זאת, ישראלים רבים מוקסמים ממנה. להודו ותאילנד נוסעים בשביל החוויה, את יפן רוצים להכיר לעומק, להבין. יש כאן חידה, סוד, מסתורין. אחת מן החידות הללו היא חידת הסמוראי.
האם יש לסמוראי העתיק להציע משהו גם לישראלי? ובכן, נראה שכן, בעיקר דרך להתמודד. דרך להיאבק, דרך להכריע קרב נורא מבלי להישבר בפנים. דרך לגייס כוחות מופלאים עד לסוף הקרב. שהרי הסמוראים היו אלופי הקרב, לוחמים מופלאים ומעודנים.
במאה ה- 14 הוקמו בתי הספר הראשונים להכשרת סמוראים בדרך החרב. הסמוראים היו חיילים ולוחמים. מבחינה היסטורית ניתן לומר כי הסמוראים הם הלוחמים המאומנים ביותר בעולם. התמחותם כוללת מספר כלי נשק: הרומח, החץ והקשת והכידון. בנוסף הם גם היו מיומנים בקרב בלתי מזוין, אולם החרב היא הכלי החשוב ביותר, השלוחה האמיתית של תודעת הלוחם שבתוכם.החרב היא נשמתו של הסמוראי, הוא אוכל איתה, ישן איתה ולעולם לא יימצא בלעדיה.
השימוש בחרב הוא אומנותו של הסמוראי, וחישול החרב נחשב לאמנות מיומנת ונדירה. את החרב הסמוראית מייצרת רוחו של הסמוראי. כל סמוראי משקיע את כל גופו ונשמתו ביצירת חרב זו. יצירת החרב מהווה משל לעיצוב וליטוש התודעה של לוחם הסמוראי; הולמים בפלדה ומקפלים
אותה אלפי פעם, עד שיוצרים להב המורכבת מאינספור רבדים דקים של פלדה. רק אז מתחיל התהליך הארוך והמייגע של ההברקה שבו חושף הסמוראי את הברק והזוהר של מתכת החרב.
החרב היא צידה הלוחמני של התודעה הערה. לועו היורק של ראש הנחש. כך ניגשת התודעה הערה לנושא סתום, לנקודה בעייתית שדורשת ליבון, להתנגדות שעלולה לבלום התקדמות. התודעה הערה דומה מבחינה זו לחרב, בכך שבדומה לחרב היא יכולה להיות מבריקה, חדה, מהירה ואכזרית.
הסמוראי רואה בחרבו את כלי הקיבול לתודעתו. היא מייצגת את האיזון הנשגב בין הכוחות המנוגדים של הרס ובריאה, מלחמה ויופי. קיים, כמובן, גם צד גלוי ונמוך לסמוראי - החייל הנלחם בשירות אדונו, נלחם באופן פיזי. אך קיים גם צד גבוה ונסתר, המתרחש בשדה קטל תודעתי ולא פיזי.
כאן המלחמה היא בין שתי תודעות ולא בין שתי גופות. לשם כך על הסמוראי להשגיח כי תודעתו תהא מלוטשת וחדה, אך גם נובעת מתוך ים של שלווה פנימית. עבור הסמוראי החרב היא אמצעי דרכו ניתן להרוס את כל שעומד בדרך אל השלום, הצדק והאנושיות. החרב עבור הסמוראי היא כלי זין שמטרתו לסייע לו להשמיד את כל מה שחוסם את הנתיב אל הזן המושלם. עם זאת, במידה והסמוראי הפך מוקסם מדי מן החרב עצמה ומן הכוח הפיזי העצור בה, אזי ייהפך לאסיר של ההיקסמות שלו עצמו.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/689/940.jpg
צילום:  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
גמיש מבלי להיות חלש, וקשה מבלי להיות נוקשה
|
|
|
 |
|
|
|
ההשפעה החשובה ביותר על הסמוראי היא פילוסופיית הזן. הזן הוא אורח חיים ללא גבולות מוגדרים, המבשיל דרך שנים של משמעת המוקנית באמצעות הדרכה ותרגול. אך עבור הסמוראי, שאינו רק לוחם פיזי אלא מגויס גם ללחימה בשדות התודעה של עצמו, הזן אינו הכל עבורו, ואינו כלום, אלא הוא הכל ולא כלום בעת ובעונה אחת.
על מנת להתחיל את המסע למציאת הזן, על המחפש למצוא מאסטר שייקח אותו תחת חסותו וילמד אותו. הלימוד נעשה דרך שני פרמטרים; האחד, התייחסות לדרך חייו של הסמוראי הצוער, והשני, התבוננות של התלמיד באורחות חייו של המאסטר: כיצד הוא לוגם תה, כיצד הוא מתעטש, כיצד הוא כותב מכתב - בכל יש זן.
הסמוראי, כלוחם התודעה, לומד ממאסטר הזן ישירות ופשטות. הזן מלמד אותו לא להסתכל לעולם אחורה, רק קדימה. על הסמוראי להיות בעל שלווה סטואית. עליו להיות גמיש מבלי להיות חלש, וקשה מבלי להיות נוקשה. על הסמוראי לא להיות ממוקד מדי בחולשתו וגם לא בכוחו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/126/203.jpg
אומה תורמן מניפה חרב יפנית צילום:  |
|
אומה תורמן מניפה חרב יפנית |
|
|
|
|
|
|
|
לסמוראי אסור לתכנן שום דבר מראש
|
|
|
|
|
|
|
החרב בידו של הסמוראי מסמלת את המאבק של הבודהיסט בין נירוונה לסמסארה. עבור הסמוראי החרב מצויה בנקודת המאבק בין חיים למוות. המאסטר יודע שחרב משמעה מוות, אולם אם לסמוראי יש חשיבה מצפונית על המוות במהלך מאבק, ישנה סכנה שתודעתו תתמלא באותן מחשבות, והמוות לא יהיה רחוק. פילוסופיית הזן דרשה מן הסמוראי לעמוד מול המוות ולכבוש את הפחד. ואת זה ניתן להשיג רק על ידי העלמת ה'אני'.
בקרב, הסמוראי משתמש בזן לא רק כדי להנחות אותו אל הנתיב לניצחון, אלא גם כדי להפוך את כלי הניצחון הנמצאים בידי היריב לכלים שישמשו למפלתו הוא. הסמוראי משתמש בזן לא רק עבור הקרב הפיזי אלא גם עבור הקרב המנטלי. הזן עבור הנזיר הוא דרך חיים ודרך חשיבה. עבור הסמוראי הזן היא דרך לריכוז עילאי תחת נסיבות קיצוניות.
זן היא האמנות של להיות אחד עם מי שאתה ועם מה שאתה עושה. כלומר לעשות הכל מתוך הלא מודע ולמרק את התודעה באופן לא מודע. זוהי אומנות העשייה ללא המחשבה. לסמוראי אסור לתכנן שום דבר מראש, כי אז הוא יהיה תלוי בתכנית הזו, ואת התלות הזו שלו בתוכנית, היריב יכול לנצל בקלות. ועם זאת, אל לו לסמוראי לתת למוחו להגיע למצב של ריקנות.
ובהקשר לכך האימרה הבאה: "אל תיתן לתודעתך 'להיעצר' עם החרב שהנפת. שכח את שאתה עושה, והכה באויב. אל תמקד תודעתך באדם הניצב מולך. הם כולם מלאים בריקנות, אך היזהר שתודעתך שלך לא תילכד באותה הריקנות".
הסמוראים של התודעה היו ברובם תלמידי זן, ובתור שכאלה מדיטציה לפיתוח שלווה פנימית תפסה מקום מרכזי בחייהם. שלווה זו חיונית לסמוראי בעמדו בפני אינספור האיומים של העולם החיצוני (בני האדם) והאיומים הרבים הבאים מעולמו הפנימי (דמונים).
השלווה הזו היא האם המפרה, המחדשת, המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, היה הסמוראי מתפרק מזמן. השלווה הזו הזכירה לסמוראי מי הוא ומה מקומו ביקום. השלווה הזו היא בית שאליו חוזרים עייפים, רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נרגעים ואוגרים כוח. סמוראי החסר את האגם הפנימי הזה, עלול במהלך קרב לאבד את הריכוז וראשו, שהוא הקצה הגבוה של תודעתו, ייערף ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה - באנאלוגיה הפיזית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר בשינה של התודעה.
לכן ככל שהסמוראי היה "נורא" יותר, הוא חייב היה להיות מיודד יותר עם ים השקט הנפשי שבתוכו. וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם רוצחים וגם אמנים.
הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות בה עשה שימוש בחרב ובכידון. בסעיף הראשון בחוק הסמוראים מצוטטת אמרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין". מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים ומעודנים. השילוב הזה של רצח ותודעה גבוהה, בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו.
הכבוד העצמי היה חשוב עד כדי כך שהסמוראי נשא עמו סומק ובושם לאפר את פניו כדי שלא יראו עליהן את ארשת הכאב בשעה שחתך את בטנו ולבשם את עצמו על מנת להעלים את הריחות הקשים שלאחר המוות.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/690/044.jpgחרב יפנית, קטאנה צילום:  | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מסאי, מרצה לתקשורת אל-מילולית, מורה ומנחה קבוצות מודעות על בסיס הדרך הרביעית. מחבר הספרים "גברים ונשים מעבר למלים" ו"אמנות השיחה".
ספרו האחרון "אאוטסיידרים ומורדים'', יצא השנה בהוצאת ידיעות אחרונות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
