 |
/images/archive/gallery/664/766.jpg שי טובלי
 |
|
|
| אוטוביוגרפיה של מורה רוחני |
|
|
|
| איך הגעתי עד הלום: שי טובלי בסדרה חדשה על תולדות חייו: על ה"הומוסקסואליות", הבודהא מאוריון, חילופי הזוגות בקהילה והתקשורת הלא מפרגנת. פרק ראשון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההחלטה לספר את סיפור חיי גמלה בלבי אחר צהריים אחד, כאשר צפיתי בשרי רז מערוץ 1 מתפתלת בניסיון להציג את סרטה של סיגל שביט, "אל תעזבי את תל אביב". סרט תיעודי זה, שהוקרן בסינמטק תל אביב ובערוץ 8, מתעד קמצוץ מן השנתיים שבהן שימשתי כראש קהילה בגליל, מנקודת מבטה של תלמידה שעוברת מסע של שחרור והתפתחות. שרי רז בחרה להדגים את התיאוריה שלה לגביי באמצעות סצינה מסוימת מתוך הסרט: סצינה שבה אני מדבר אל נשות הקהילה על התניה נשית קולקטיבית שגיליתי שהיא מכשול בדרך לשחרור רוחני אמיתי - האמונה ש"בלי גבר, אני לא יכולה להיות משוחררת, שלמה, מאושרת ומוגשמת". התניה זו עמדה בבירור בסתירה לשלמות האינהרנטית המתגלה במצב של שחרור אמיתי, וחסמה את יכולתן של הנשים לאבד כל נקודת התייחסות פסיכולוגית ורגשית לטובת הגילוי של מצב האחדות, שהוא המצב המואר. מסיבה זו כינסתי את כל נשות הקהילה והנחיתי אותן בלהט, מנקודת הראות של מורה רוחני המעוניין לראות את תלמידיו ואת תלמידותיו פורחים כישויות משוחררות ומוגשמות, "להרוג (תודעתית) את הגבר" - כלומר, להיות חופשיות מבחינה פסיכולוגית ורגשית מהדימוי שהן חייבות גבר כדי להיות שלמות.
 |
| אלוהים לא סגור על עצמו |
|
שי טובלי, יקיר קהילת הניו-אייג', מכריז על עצמו כבודהה מאוריון ודורש מבני קהילתו להחליף בני זוג, כדי להקל על ההתקשרות עם יצורים מגלקסיות אחרות, ולסדר לעצמו את הבעל של אחת מחברות הקבוצה. מצחיק? לא את ההורים של חברי הקהילה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
וזו היתה התיאוריה של שרי רז: היא הסבירה בנימה משועשעת שמכיוון שחמדתי לי את גברי הקהילה, שכנעתי את כל הנשים לשנוא אותם. כך שמדובר כאן בלא פחות מקונספירציה מתוחכמת ביותר, שבה חינכתי נשים לשנוא גברים כדי לפנות לי את המרחב ולנצל את הגברים להנאתי האישית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אני יודע מה מניע אותי תמיד
|
|
|
 |
|
|
|
זה היה הרגע שבו נשברתי סופית. באותו הרגע קלטתי שקיים פער עצום בין החוויה האישית שלי והחוויה של תלמידיי הקרובים לבין האופן שבו אני מוצג שוב ושוב על ידי כלי התקשורת. יכולתי לראות בבירור שהאופן שבו אחרים תופשים אותי יהיה תמיד הקרנה של עולמם הפנימי - עולם שבו לא הגיוני שאדם יונע על ידי משהו שהוא אחר מלבד מניעים אנוכיים ותשוקות של ה'אני'. יכולתי לראות שהקלות שבה מסלפים את כוונותיי ומעשיי נובעת מהמון סיבות - מציניות וחשדנות מצטברות כלפי מורים רוחניים ככלל, מפחד מפני הלא ידוע, מחוסר היכרות של אותם אנשים עם מוטיבציות שאין להן שום קשר עם אגו או תשוקה - אך שלכל הסיבות הללו אין שום קשר עם מה שמניע אותי ועם מה שהניע אותי מאז ומעולם כמורה רוחני. יכולתי לראות שסיפור חיי הפך למושא רכילותי, שבו משתעשעים רבים, ובמיוחד כלי התקשורת שמצאו להם סיפור שהוא חצי סיפור
אימה, חצי קוריוז מבדר.
ומכיוון שאני יודע שידיי נקיות, ומכיוון שאני יודע מה מניע אותי תמיד, הבנתי שאינני יכול להניח לטירוף הזה להימשך, מבלי שאשמיע בו את קולי הברור. כמובן, לא היה שום היגיון בניסיון נוסף להעביר את הסיפור כהלכתו דרך הפילטר של עיתונאי אחר. כמה עיתונאים ואנשי טלוויזיה כבר פגשתי בשלוש עשרה השנים האחרונות! מהם חביבים ומהם פחות חביבים, אבל כך או כך, כולם ללא יוצא מן הכלל הגישו את סיפורי דרך מיסוך עיתונאי-ציני כבד. במציאות אני בסך הכל בן 31, אבל כבר כיום מצוי מאחוריי ארכיון עמוס לעייפה של כתבות בעיתונות ובטלוויזיה (מעולם לא הבנתי, אגב, מהו הגורם לעיסוק הכפייתי בחיי, ולמה הפכתי למקור של עניין, כעס ובלבול, עבור אנשים רבים כל כך). הארכיון הזה מלא כולו בדיסאינפורמציה, בהטעיות מכאיבות שגרמו לי ולסובבים אותי תסכול מתמיד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני לוקח את הסיכון שאואשם בנרקיסיזם
|
|
|
|
|
|
|
והאמת היא שאיני מאשים איש, מכיוון שברור לי כשמש בצהריים שקשה מאוד לפגוש אדם, במיוחד אם הוא מורה רוחני, כמות שהוא. מורה רוחני דינמי הוא דמות שלא פשוט לתרגם אותה, בדיוק מפני שמניעיו ספוגים במסתורין. ולמרות שמאז ומעולם שיתפתי פעולה בידידות רבה עם עיתונאים, התהום בינינו היתה בלתי ניתנת לגישור. מסיבה זו הגעתי להבנה שהיחיד שיוכל להעביר במישרין אותי ואת סיפור חיי הוא רק אני. זה יהיה סיפור שבו יוסבר הכל, מ- א' ועד ת' - כל ה"שערוריות", כל הבחירות והאירועים הלא מובנים שעשיתי בחיי, ובמיוחד בשמונה השנים האחרונות, המתוקשרות יותר, כמורה רוחני. זה יהיה סיפור שיציג לא את הדינמיקה החיצונית של הדברים אלא את הדינמיקה הפנימית של מה שהניע אותי ומה שגיליתי בתוך עצמי. במילים אחרות, זה יהיה, סוף סוף, הסיפור שמעולם לא סופר.
אני לוקח את הסיכון שאואשם בנרקיסיזם - בכל זאת, אדם שבוחר בגיל הצעיר של 31 לספר את סיפור חייו. אבל מאחר שכבר האשימו אותי בכל דבר אפשרי, כולל שיבושים במזג האוויר של השנה האחרונה, אינני פוחד כלל. כי גם כאן, מה שברור לי - וזה בדיוק מה שאיפשר לי לעמוד איתן לנוכח גלים עצומים של התנגדות ושל השמצות לכל אורך השנים – הוא המוטיבציה הפנימית שלי וכל מה שאני יודע, עמוק בתוכי, שהוא אמיתי. ברור לי שאחרי כל השנים האלה חשוב שיעמוד טקסט חופשי לחלוטין, נטול פילטרים, המספר למי שבאמת מעוניין בכך איך אני חוויתי את הדברים ומה בדיוק קרה.
מאחורי הבחירה לכתוב את סיפור חיי עומדת תפישה רחבה ועקרונית ביותר, אשר ליוותה אותי לכל אורך השנים: כמורה תמיד האמנתי שהבחירות שאני עושה בחיי והאופן שבו אני בוחר לחיות חייבים להיות שיקוף ישיר של תורתי. אינני מאמין בהפרדה המלאכותית שלעתים נעשית בין ה"מורה" לבין ה"אדם". אני מאמין שחיי חייבים להיות הביטוי וההקרנה של תורתי. יתרה מכך, אני מאמין שחייו של מורה חייבים להיות חלק מהתורה שלו. משום כך, חיי ובחירותיי היו מאז ומעולם לגמרי "בחוץ". העניין הוא שלמראית עין נוצרו סתירות והתעוררו מבוכות, שאת כולן אני מתכוון לפתור במהלך חודשי הכתיבה הקרובים.
אני לא טוען, חלילה, שחיי חפים מטעויות. אני כן טוען שטעות היא מושג בעייתי ביותר. לאורך כל השנים פעלתי כמיטב יכולתי על פי טווח ההבנה שהיה לי באותה נקודה בזמן. מנקודת מבט מסוימת, בכל פעם שטווח ההבנה מתרחב, בחירות העבר עשויות להיחשב כטעות. מנקודת מבט אחרת, אין טעויות אלא רק התפתחות מתמדת. באופן אישי, אני מעדיף את הפרספקטיבה של התפתחות מתמדת, מפני שהיא אופטימית הרבה יותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סגנון שהוא תמיד ציני, וציני תמיד מפני שהוא מפוחד
|
|
|
|
|
|
|
כמי שחקר במשך שנים רבות את חייהם ואת תורותיהם של מורים רוחניים חשובים (וגם תיעד את החקירה הזאת בספר "בוקר טוב עולם"), נתקלתי פעמים רבות ב"שערוריות" שנקשרו בשמם של אותם מורים. שערוריות אלו הטרידו אותי מאוד, כיוון שהציפייה המובנית שלי היתה שמורה רוחני יהיה אדם טהור ושקוף לסובבים אותי. בנוסף, מה שהיה חסר עד מאוד היה ההתייחסות הישירה של כל אותם מורים ל"שערוריות" שאפפו אותם. פעמים רבות מדי הם הותירו את סיפור חייהם לוט בערפל, ולכן גם נתון לאינספור פרשנויות סותרות.
אך ככל שהחלו הדיווחים התקשורתיים אודות חיי ובחירותיי, הבנתי שהיכולת של הצופה מבחוץ להתבונן על חייהם של מורים רוחניים בצורה מסולפת לחלוטין היא גבוהה ביותר. יכולתי לראות איך פעולות שעשיתי, מונע על ידי אהבה אדירה ואכפתיות אינסופית, תורגמו לפעולות של רשע, שליטה וניצול. מתוך כך הבנתי שיהיה עליי להביט אחורה בחשד על האשמות מסוימות שבהן הואשמו מורים מסוימים. אינני מדבר, חס וחלילה, על מורה שהואשם והורשע בניצול מיני של תלמידותיו או במעילה בכספים, אלא על כל טווחי הביניים, הטווחים ה"אפורים", שאותם ניתן לפרש לכאן או לכאן.
מה שנעשה לי ברור עד מאוד הוא שהכרחי שאני אשאיר מאחוריי תיעוד ישיר ובלתי אמצעי של החוויה שלי. גם אם תיעוד זה ייפול לידיים ציניות, הוא עדיין ימצא את דרכו לבטח לידיים של אותם תמי-לב, המעוניינים בכנות לדעת את האמת המשחררת ולא את הסיפור המסולף עד כאב.
אנו נמצאים כיום בעידן יוצא דופן בכל הקשור ליחסי מורה-תלמיד. לאורך ההיסטוריה האנושית, כל עוד לא היתה תקשורת המונים, היו יחסי מורה-תלמיד התרחשות עדינה ומורכבת ביותר, שלא נחשפה לביקורת ההמון, גם כאשר קרו במסגרתה אירועים יוצאי דופן ומעוררי תימהון. חלק מאירועים אלה מדווחים במסגרות שונות, וחלק מאירועים אלה נלקח אל הקבר על ידי כל אותם משתתפים במסדרים הסודיים, במנזרים ובכיתות הסגורות. מורה רוחני מלא להט מביא עימו חזון לא שגרתי של שחרור ושל הארה, אשר לעתים קרובות עומד בסתירה לנורמות חברתיות.
כיום, בעידן תקשורת ההמונים, כל פעולה מורכבת ועדינה - שהבנתה אינה נגישה למי שאינו חלק ממסע רוחני אמיתי - במסגרת יחסי מורה-תלמיד ובמסגרת עבודה קהילתית הופכת לדיון ציבורי שטחי ומאוים. כל בחירה שעשיתי בשנים האחרונות מדווחת בהרחבה, בסגנון שהוא תמיד ציני - וציני תמיד מפני שהוא מפוחד.
שוב, אני מבין זאת, ואינני מאשים איש. אולם כאן, במסגרת הזאת לכל אורך החודשים הקרובים, אפרוש את גרסתי המלאה; גרסה של תום, של אהבה ושל הארה. וגם אם זה לא יעבוד כאן, בממד החומרי, וכל חיי אשפט לחומרה ואיוותר לא מובן, עדיין אני יודע שביום שבו אעזוב את גופי, אעשה זאת מתוך שלווה של אחד שידע שחי בטוטאליות, ומתוך נאמנות מתמדת למה שהוא ידע שהוא אמיתי.
בתשעת המאמרים הקרובים אעסוק, על פי הסדר, בפרק הילדות והנעורים, בתקופת החיפוש הרוחני ובתקופת ההתעוררות, בשנים הראשונות שלי כמורה ובאופן שבו התפתחה תורתי. בנוסף, אעסוק בהרחבה ב"הומוסקסואליות" שלי (המרכאות בכוונה תחילה, עוד תבינו), בחיי הקהילה, ב"חילופי הזוגות" (המרכאות, שוב, בכוונה) וב"בודהא מאוריון". תקוותי היא שלפחות עבור כמה בודדים אצליח להפוך את סיפור חיי משערוריה מתמשכת וממלאת תימהון לסיפור מעורר השראה על חיים של מוטיבציה פנימית אחידה, עקבית ובלתי מעורערת.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
