 |
/images/archive/gallery/766/822.jpg סוזן בלקמור
מתוך אתר הבית  |
|
|
|
|
|
|
| חוקרת התודעה המוערכת סוזן בלקמור חושבת שבני אדם אינם יותר מרובוטים שנשלטים על ידי הרעיונות שלהם. תומר פרסיקו על תורת המֶמטיקה, שכובשת לה מעריצים בפילוסופיה העולמית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אני חושבת שהתובנות היסודיות שהמדע כופה עלינו זהות בדיוק לאלה שהבודהה גילה כאשר הוא ישב תחת עץ עם נחישות מוצקה להתבונן לתוך עצמו ולראות מה נמצא שם". – סוזן בלקמור
בסרט "מטריקס" ובמגוון סרטים אחרים, תוכנת מחשב שאמורה לעזור לבני האדם מתמרדת – משהו משתבש והגולם הטכנולוגי קם על יוצרו. אם בעבר בני אדם סיפרו לעצמם מיתוסים שדרכם הם גילו דברים שהרגישו אבל לא יכלו בדיוק לזהות, האם ייתכן שאותם סרטים הם מיתוסים מודרניים, כלומר
האם יכול להיות שהסיפור הדמיוני שהם מספרים מצביע על מציאות אמיתית שרלוונטית מאוד לחיינו?
השאלה היא בעצם זאת: האם ייתכן שאנחנו עצמנו דומים למחשבים שהתוכנה שבהם, כמו וירוס, השתלטה עליהם, כך שבמקום לפעול בחופשיות הם משועבדים לסדר יום שכלל אינו מועיל להם? סוזן בלקמור, מדענית, פילוסופית ואשת-זֶן בריטית, טוענת שכן. אחרי שנים של חקר התודעה (וכתיבה של כמה וכמה ספרים בנושא, שזכו לשבחים) היא הגיעה למסקנה שבני אדם הם רובוטים אורגניים שמתוכנתים על ידי שני ממשקים: הממשק הגנטי, שנמצא בתוך כל תא ותא בגופנו, והממשק המֶמטי, שנמצא בראשנו. מה שבכל זאת מבדיל אותנו מסתם רובוטים הוא דבר אחד חשוב: אנחנו יכולים להיות מודעים לכל זה.
כדי להבין את תורתה של בלקמור צריך ללמוד להתבונן במציאות לא מנקודת המבט שלנו, כבני אדם בעלי הכרה ומטרות, אלא מנקודת המבט של אותם ממשקים, שכן הם לדעתה יוצרים אותנו, ולא להפך. אבל מהם שני הממשקים הללו? גנים הם כמובן אותן מולקולות מורכבות שנמצאות בתוך הגרעין של כל תא ונותנות לו למעשה את הוראות חייו. הגנים קובעים, למשל, איזו צורה תהיה לאורגניזם, או את כושר הריצה שלו, סוג הפרווה שלו וצבע עיניו. כאשר בעל החיים מתרבה צאצאיו מקבלים ממנו את הגנים שלו וכך הגנים משכפלים את עצמם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
סוכני השכפול של הממים
|
|
|
 |
|
|
|
מֶמים (Memes) דומים לגנים, אלא שהם אינם תלויים בבסיס חומרי כדי לשכפל את עצמם. כי ממים הם למעשה כל מה שעובר בין בני אדם לא בצורה ביולוגית: מם הוא כל רעיון, מושג, דפוס פעולה, אופנה, תיאוריה, או אמונה שאנחנו מקבלים ממישהו או מעבירים הלאה. בגלל שהעברת ממים תלויה בכושר לחקות אחרים, רק לבני אדם יש ממים: בעלי חיים אחרים לא מסוגלים לחקות (או אם כן, כמו אצל כמה קופים או תוכים, כושר החיקוי שלהם זניח בהשוואה אלינו).
אנחנו למעשה מבלים כמעט את כל חיינו בחקיינות: חלק מלמידה הוא חיקוי, רוב היצירה שלנו היא חיקוי, וכמובן שאימוץ עיוור של דפוסי התנהגות, רעיונות או אמונות ממישהו אחר הוא חיקוי. לאדם, ורק לאדם, יש יכולת לבסס כמעט את כל חייו על חקיינות, והוא גם דואג לממש אותה. משום כושר החיקוי העצום שלנו הפכנו למעשה למארחים ולסוכני השכפול של הממים.
כאמור, הן הגנים והן הממים משכפלים את עצמם על פי חוקי האבולוציה, וברור מכאן שבלקמור רואה בתיאוריה האבולוציונית את הבסיס לחיים על פני כדור הארץ. היא מדגישה שתיאורית האבולוציה אינה אומרת שצורות החיים המורכבות שאנחנו רואים סביבנו התפתחו "במקרה", אלא שהיא קובעת שבמצב בו בעלי חיים בעולם הם שונים, אין מספיק משאבים כדי שכולם יחיו חיים מלאים, וניתן להעביר לדורות הבאים תכונות שמועילות לשרידות, באופן בלתי נמנע הצאצאים של אלו שישרדו יהיו מותאמים לסביבתם יותר מאשר אחיהם.
כך, באמצעות תהליך עיוור של העתקה וברירה, מיני בעלי חיים מפתחים, עם הדורות, כושר שרידות יותר ויותר גדול. מפני שנוצרת כאן דינמיקה תחרותית של "מרוץ חימוש", ההתאמה בדרך כלל היא גם שכלול הולך וגובר של האורגניזמים. ככה זה: ברגע שיש לך תורשה, שונות בין יצורים וברירה - חייבת להתרחש אבולוציה, כלומר יצירת צורות מורכבות מתוך הכאוס ללא עזרה של תכנון מוקדם.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/766/824.jpg
ברגע שיש ברירה, יש אבולוציה |
|
ברגע שיש ברירה, יש אבולוציה |
|
|
|
|
|
|
|
לממים לא איכפת שתמות
|
|
|
|
|
|
|
האינפורמציה הביולוגית נמצאת בגנים. אבל גם הממים הם מנגנון של שמירה על אינפורמציה, והיתרון הגדול של הממים הוא שאין צורך בהריון ולידה כדי להעביר אותם לדור הבא: מספיק דיבור, או אפילו פעולה. ברגע שאני רואה או שומע דפוס מסויים וחוזר עליו, כלומר ברגע שאותו הדפוס נקלט במוחו, הרי שהמם עבר: הוא שוכפל ועכשיו אני יכול גם להעביר אותו הלאה. וכאן אנחנו מגיעים לתיאור של הרובוט המונהג על ידי שני ממשקי תכנות: הגנים קובעים את ההופעה הביולוגית של האדם, אבל באשר לחיים המנטלים שלו – כאן לממים יש שליטה רבה.
כמו הגנים, גם בין הממים קיימת תחרות וברירה טבעית, ולא כולם משתכפלים. וכמו שגנים מסויימים – אלו שעוזרים לאורגניזם – ישתכפלו יותר לאורך זמן, גם מימים מסויימים ישתכפלו יותר מאחרים. אבל במקרה הזה, וזו הנקודה הקריטית בתיאוריה של בלקמור, אלו כבר לא יהיו הממים שהכי טובים לאורגניזם.
הנה הסיבה: גנים משתכפלים על ידי ריבוי טבעי, ומשום שאורגניזם שמתפקד טוב יכול לשכפל אותם טוב יותר, באופן טבעי שורדים הגנים שבונים אורגניזמים טובים יותר. גם ממים זקוקים באופן ראשוני לאורגניזמים כדי להשתכפל, אבל הם לא זקוקים למגע מיני ולזמן של הריון כדי לראות תוצאות. האבולוציה במקרה שלהם מהירה הרבה יותר: ברגע שמצאת רעיון טוב ואתה משתמש בו המם עבר בהצלחה. בגלל שזמן קצר כל כך מאפשר העתקת ממים, האבולוציה של המם בעצם לא צריכה לשמור על חייו של האדם לאורך זמן.
וכפי שהצלחתו של מם לא תלויה בשרידותו של האדם המעביר אותו, כך היא גם לא תלויה בגנים: ברגע שהמרוץ האבולוציוני הזה, של הממים, מתחיל, הוא בשום אופן לא חייב להיות כפוף לקודם, זה של הגנים. למעשה החופש של הממים לדאוג לעצמם ורק לעצמם הוא זה שמאפשר להסביר התנהגויות אנושיות שאבולוציה תלוית גנים מתקשה מאוד להסביר, כמו נזירות, או התאבדות, או גידול חתולים – כי מה ההיגיון הגנטי של אלו? זו בדיוק הנקודה שבלקמור מדגישה: בני אדם שונים מכל חיה אחרת בכך שהם כפופים לשתי מערכות של יסודות משתכפלים: גנים, וממים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כן המם-מם
|
|
|
|
|
|
|
האם ייתכן, אם כך, שאנחנו נשלטים על ידי מקבצי מימים שפועלים כלל לא לטובתנו אלא אך ורק לטובתם? האם ייתכן שרוב הפעילות היומיומית שלנו: מדיבור בטלפון, דרך צפייה בטלוויזיה, עבור בכתיבת אי-מיילים ועד לפגישות שונות עם מכרים וחברים אינם מעשים "שלנו", אלא בראש ובראשונה אמצעים של הממים שלנו לעבור מאיתנו הלאה ולהשתכפל? סוזן בלקמור חושבת שכן.
זו, כמובן, תמונה מאוד לא מחמיאה לנו בני האדם. היא גוזלת מאיתנו את מה שהכי חשוב לנו: את האפשרות לחיות חיי נצח, לבחור בחירה חופשית, למצוא תכלית ומשמעות נשגבת לחיינו. היא למעשה משמיטה את הקרקע מתחת למה שנחשב המהות האנושית שבנו. אבל סוזן בלקמור אומרת שבכיינות שכזו מזכירה לה את החשש של אנשי הכנסייה בסוף ימי הביניים, שאם יתברר שכדור הארץ אינו במרכז מערכת השמש יתברר גם שהאדם אינו נזר הבריאה. אנחנו רגילים לראות את עצמנו במרכז, ומיוחדים. מתברר שאנחנו לא, ולא.
ולא רק זה: כפי שאנחנו שוגים לחשוב ש"אנחנו רוצים" את כל הפעילויות הנ"ל, אנחנו מתבלבלים גם לגבי מקורו של אותו רצון: על פי בלקמור ה"אני" שלנו אינו אלא מנגנון ממזרי ואוטומטי להפצת ממים. הבעיה היא, מבהירה בלקמור, שכרגיל הממים מקדמים את מה שטוב להם, ולאו דווקא מה שטוב לאורגניזם. וה"אני" רע לאורגניזם. "לדעתי אשליית המשתמש [בגוף ובשכל, כלומר האני – ת.פ.] מערפלת ומעוותת את ההכרה," היא כותבת, "ההכרה האנושית הרגילה מצומצמת על ידי המקבץ הממטי של העצמי, אבל היא אינה חייבת להיות. ישנם דרכים אחרות להיות בהכרה."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מדיטציה כטיל אנטי-ממי
|
|
|
|
|
|
|
כאן נכנס הזֶן: בלקמור מתרגלת מדיטציית זן כבר למעלה מעשרים שנה, והיא סבורה שכל חוקר הכרה ראוי לשמו צריך לחקור קודם כל את הכרתו שלו, ולא להשאיר את המחשבות שלו בשדה התיאורטי בלבד. עבור בלקמור המדיטציה היא האמצעי איתו היא משחררת את ההכרה שלה מכוחם המשעבד של הממים. המדיטציה עצמה היא כמובן גם כן מם, אבל תרגול המדיטציה מאפשר לראות אותה, ומימים אחרים, ככאלו וכך לא להילכד על ידי התנועה שלהם, לא להפוך להיות רק אמצעי להפצתם.
כמו האני, גם הרצון שלנו אינו ממש שלנו. בדיוק כפי שהחיים על פני האדמה, מתפתחים בצורה אבולוציונית ועיוורת ואינם זקוקים ל"יד מכוונת", כך גם החיים הפרטיים שלנו אינם מכוונים "מלמעלה" על ידי "אני" כלשהו: "פעם חשבנו שמורכבות ביולוגית זקוקה לבורא, אבל היום אנחנו יודעים שברירה טבעית יכולה לעשות את הכל לבד. בדומה, פעם חשבנו שמורכבות אנושית זקוקה ליוצר מודע בתוכנו, אבל כיום אנחנו יודעים שברירה ממטית יכולה לעשות את הכל לבד". אנחנו פועלים בצורה אורגנית וספונטאנית, והפעולות שלנו כולן אינן זקוקות למודעות שלנו כדי להיות מבוצעות, בדיוק כפי שאנחנו שמים לב, למשל, שנהגנו שעה שלמה במכונית ללא מודעות, והגענו הביתה בשלום. חוויית השליטה בחיים, טוענת בלקמור, היא אשלייה.
אבל גם אם אנחנו מבינים את זה, לא קל לחיות את זה: בלקמור מעידה שהיא עבדה קשה כדי להיפתר מההרגשה שהיא אכן בוחרת את בחירותיה. בתשובה לשאלה ששאלתי אותה היא סיפרה לי ש"מבחינה אינטלקטואלית הבנתי שלא תיתכן בחירה חופשית, ולמרות זאת הרגשתי שיש לי בחירה חופשית. אז כל פעם שהתחושה עלתה הייתי צריכה להתבונן בה ולנסות למצוא איזה פתרון לסתירה הזאת. התמדתי בכך במגוון דרכים, וכיום אין לי כבר הרגשה של בחירה חופשית. נראה שהיא נשרה ממני. כאשר אני מחליטה החלטות אני חושבת שהן מתרחשות משום המצב הכללי של העולם, או של המוח והגוף שלי. כאשר אני חייבת להחליט על משהו אני לא נלחצת, אלא רק מבררת את כל מה שעשוי לעזור לקבלת החלטה טובה ומשלימה עם זה שבנקודה כלשהי היא תתקבל, והיא אכן מתקבלת. זה מוזר אולי בהשוואה לחיים שחייתי לפנים, אבל זה מצב חופשי הרבה יותר".
בלקמור מודה שמהרגשת ה"אני" היא עוד לא הצליחה להפטר לגמרי, אבל גם על זה היא עובדת: "אני חושבת שה'אני' לא קיים ואני לא רוצה לחיות את חיי בצורה צבועה או שקרית. [בנוסף לזה] המקבץ הממטי של העצמי אחראי לצרות גדולות, מעצם טבעו: ביקורתיות-עצמית, חמדנות, כעס וכל מני רגשות הרסניים. כאשר המקבץ הממטי של העצמי אינו קיים אנחנו מפסיקים להתעסק כל כך בעצמנו, אנחנו מבחינים יותר באחרים וחמלה ואמפתיה מגיעות באופן טבעי. הממטיקה, על כן, מציגה בפנינו חזון חדש על הדרך שבה ייתכן לחיות את חיינו."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
