 |
 |
|
|
|
|
|
|
| "ממה צריך לפחד איש מת? בוודאי לא מהמוות". פרק נוסף בסדרת ספרות הילדים של ניצן מיכאלי. והפעם: הקוסם מארץ ים של אורסולה ק. לה גוין |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קדושת החיים... החיים הם ערך עליון... האומנם? כך מקובל לומר בימינו, אבל בעיניי זהו עירוב מושגים. כאשר אנשים אומרים בעידן המטריאליסטי שלנו שהחיים הם ערך עליון, הם מתכוונים לומר שהגוף הוא ערך עליון - לא החיים. בימינו הגוף או החומר הוא הדבר המקודש ביותר ומכיוון שכל גוף שנולד חייב למות, עולה בנו הפחד ממוות ודוחף אותנו לנסות לשמר את הגוף ככל האפשר. דחף זה, ביחד עם הידע הטכנולוגי-חומרי שלנו, יוצר את המציאות של "שמור על גופך בכל מחיר". את התוצאה ניתן לראות בשני קצוות הקשת ההולכת ומתארכת. המחלקות לטיפול נמרץ נלחמות להציל את גופם של כולם, מעוברים פגים בקצה האחד עד לאריק שרון בקצה השני. תוחלת החיים הולכת ומתארכת והאוכלוסייה תופחת כמו עוגת שמרים. והחיים עצמם? התחושה המתוקה של חיות בתוכנו? למי אכפת מהחיים. ממילא אנחנו לא שמים לב שאנחנו חיים, אנחנו עסוקים מדי... ואשר יגורנו בא לנו - מוות חי. במירוץ מטורף ואנוכי לשמר את הגוף ולהנציחו, משמידה האנושות את החיים על פני הפלנטה.
 |
| הזר המסתורי |
|
כה אמר השטן: ''אין אלוהים, אין יקום, אין מין אנושי, אין שמים ולא גיהינום - הכול חלום אווילי וגרוטסקי. פרק מתוך הזר המסתורי של מארק טווין |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
הטרילוגיה המדהימה של אורסולה לה גווין "הקוסם מארץ ים" יצאה לאור ב-1971. אילו הייתי צריך להכתיר סדרה כלשהי בתואר היצירה הטובה ביותר בעיניי, הייתי בוחר ללא היסוס בספרים אלה. מאז שהגיעה לידי הטרילוגיה, בתרגומה הנפלא של תמי כץ מושיוב, קראתי אותם והקראתי אותם לילדי אינספור פעמים. דרך אגב, עשרים שנה לאחר מכן כתבה אורסולה לה גווין ספר המשך רביעי לסדרה שלא תורגם לעברית. מעניין לראות דרך הספר את השינוי שהיא עברה במשך עשרים השנים האלה.
הקטע שלפניכם, מתוך הספר השלישי בטרילוגיה "הקוסם מארץ ים", מתאר את העימות הדרמטי בעולם המתים בין המג שחת, שתאוותו לחיי הנצח ופחדו מהמוות כמעט החריבו את העולם, לבין המג גד היודע כי רק במיתה - החיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
הוא עמד דומם שם, בגיא הצר ובאפלה, וגד עמד דומם לצידו. הם עמדו כמו המתים. חסרי תכלית, בוהים בלא כלום, שותקים. ארן חשב בחלחלת-מה: "הגענו רחוק מדי".
דומה כי הדבר לא שינה הרבה. כשהוא מביע את מחשבותיו אלה בקול, אמר גד: "הגענו רחוק מדי, רחוק מדי מכדי לשוב אחורנית". קולו היה עדין, אך צלצולו לא נאלם לחלוטין בחלל העצום והעגום שמסביבם, ולמשמע קולו נעור ארן קמעה. האם לא באו לכאן לפגוש את זה שחיפשו?
קול באפלה אמר: "הגעתם רחוק מדי".
ארן השיב לו ואמר: "רק המקום הזה רחוק מדי - רחוק די הצורך". "הגעתם אל הנהר החרב". אמר הקול. "אינכם יכולים לשוב אל חומת האבנים. אינכם יכולים לשוב לחיים".
"לא בדרך ההיא", אמר גד, כשהוא מדבר אל תוך האפלה. ארן בקושי יכול היה לראותו, למרות שעמדו זה לצד זה. מאחר שההרים שלמרגלותיהם עמדו חסמו את מחצית אור הכוכבים, ונדמה היה כי הזרם של הנהר החרב הוא האפילה עצמה.
"אך אנו נלמד את הדרך שלך". לא הייתה כל תשובה.
"אנו נפגשים כאן כשווים. אם אתה סומא, שחת, הרי אנו מגששים באפילה". לא הייתה כל תשובה.
"איננו יכולים לפגוע בך פה. איננו יכולים להרוג אותך. מה יש לך לפחד"?. "אין בי פחד", אמר קול באפלה. ואז, אט אט, כשהוא מנצנץ מעט, כמו אותו האור שהיה נצמד לעתים למטה של גד, הופיע האיש שעמד במרחק קצר מגד וארן, במעלה הנהר החרב, בין גושי הסלעים הגדולים והמעורפלים. הוא היה גבוה, רחב כתפיים ובעל זרוע ארוכה, כמו אותה דמות שהופיעה לפניהם על החולות ועל החוף של צלמות. אך
הוא היה מבוגר יותר: השיער היה לבן, ותלתל גדול נשמט על המצח הגבוה. כך הופיע ברוחו, בממלכת המוות, לא שרוף מאש הדרקון, לא בעל מום, אך גם לא שלם. ארובות עיניו היו ריקות.
"אין בי פחד", אמר. "ממה צריך לפחד איש מת?" והוא צחק. צליל צחוקו נצטלצל כה מזויף ומוזר - שם, בגיא הצר והטרשי מתחת להרים – עד כי נשימתו של ארן נעתקה לרגע. אך הוא אחז בחרבו והקשיב. "אינני יודע ממה צריך לפחד איש מת", השיב גד. "בוודאי לא מהמוות? ואף על פי כן דומה כי אתה ירא אותו, שהרי מצאת דרך להימלט ממנו". "אכן מצאתי". אני חי, גופי חי".
"אך לא היטב", אמר המג ביובש. "האשליה עשויה להסתיר את הגיל, אך אורם אמבר לא היה כה זהיר וענוג עם הגוף ההוא".
אני יכול לתקנו. אני מכיר סודות של ריפוי ושל עלומים, לא רק אשליות. מה נדמה לך? למה אתה חושב אותי? האם משום שאתה נקרא רב-מג, אתה חושב שאני איזה חרש-כשפים כפרי? אני לבדי, מכל המגים, גיליתי דרך אל הנצח, שאיש לפני לא גילה מעולם!" "אולי לא חיפשנו אותה", אמר גד.
"חיפשתם אותה - כולכם. חיפשתם אותה, אך לא יכולתם לגלות אותה, ולכן המצאתם מילים חכמות של השלמה, ואיזון, ושיווי המשקל בין החיים והמוות. אך הן היו רק מילים - שקרים שנועדו לכסות על כישלונכם - להסתיר את הפחד שלכם מהמוות! איזה איש לא ירצה לחיות לנצח - אילו היה הדבר באפשרותו? ואני יכול. אני נצחי. עשיתי את מה שאתם לא יכולתם לעשות, ולכן אני אדונכם: ואתם יודעים זאת. היש ברצונך לדעת כיצד עשיתי זאת, רב מג?"
"כן רצוני בכך".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שחת התקרב בצעד אחד. ארן שם לב לכך כי למרות שלאיש לא היו עיניים, הרי שהתנהגותו לא דמתה לגמרי להתנהגותו של עיוור שאינו רואה דבר, דומה כי ידע בדיוק היכן עמדו גד וארן, והיה מודע לנוכחות שניהם - אף על פי שלא הפנה את ראשו אל עבר ארן אפילו פעם אחת. אולי היה לו חוש ראייה נוסף, ראיית משנה קסומה, כמו חוש השמיעה והראיה שיש לרוחות ולתדמיות, דבר מה שאיפשר לו מודעות ותחושה, אף על פי שיתכן כי לא הייתה זו כלל ראייה אמיתית.
"הייתי בפלן", אמר לגד . "לאחר שאתה, בגאוותך, סברת כי לימדת אותי לקח, והמעטת את קומתי. אוה, לקח אכן לימדת אותי, אך לא זה שהתכוונת ללמד! שם, אמרתי לעצמי: כעת ראיתי את המוות, אך לא אשלים איתו. שכל הטבע האוויל ילך לו בדרכו המטופשת, אך אני אדם ולכן טוב מהטבע, אני מעל לטבע.
לא אלך בדרך ההיא, לא אחדל להיות עצמי. וכך, כשהדבר היה מנוי וגמור בליבי, נטלתי שוב את המסורה של פלן, אך מצאתי רק רמזים ומידע שטחי על אודות הדבר שלו נזקקתי. ואז ארגתי אותה מחדש. יצרתי אותה מחדש, ויצרתי לחש קסמים - הלחש הגדול ביותר שנוצר אי פעם. הגדול ביותר - והאחרון!".
"וכאשר הפעלת את הלחש ההוא, מת".
"כן! מתי. היה לי האומץ למות, ולגלות את מה שאתם, מוגי הלב, מעולם לא הצלחתם לגלות - את הדרך חזרה מהמוות. פתחתי את הדלת שהייתה סגורה מאז ראשית הזמנים. וכעת אני בא באורח חופשי למקום הזה, ובאורח חופשי חוזר לעולם החיים, במעמקים ובמקומות הנסתרים של הוויתם, במקום שאנו, כולנו כאחד, מגששים באפלה. הם יודעים זאת, והם באים אליי. וגם המתים חייבים לבוא אליי כולם, שהרי אני לא איבדתי את כוח הכשפים של החיים, הם חייבים לטפס מעל חומת האבנים כאשר אני מצווה עליהם לעשות זאת - כל הנשמות, האדונים, המגים, הנשים הגאוותניות, הלוך ושוב, מהחיים אל המוות, לפי פקודתי, הכול חייבים לבוא אליי, החיים והמתים, אלי - האיש שמת ועודנו חי!?
"לאן הם באים אליך, שחת? היכן אתה נמצא?"
"בין העולמות".
"אבל מקום זה הוא לא חיים ולא מוות. מה הם החיים שחת?"
"כוח".
"מהי אהבה?"
"כוח", חזר ואמר האיש העיוור, כשהוא מגבנן את כתפיו.
"מהו האור?".
"חושך!",
"מה שמך?",
"אין לי שם".
"הכול בארץ זו נושאים את שמם האמיתי".
"אמור לי את שמך, אם כך!"
"שמי הוא גד, ושלך?
האיש הסומא היסס , ואמר, "שחת".
"זה היה שמך לשימוש יומיומי, לא שמך האמיתי. היכן הוא שמך? היכן תמצית האמת שלך? האם השארת אותה בפלן, במקום שבו מת? שכחת הרבה, אוה, אדון שתי הארצות. אתה שכחת את האור, ואת האהבה, ואת שמך"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"יש לי את השם שלך כעת, ושליטה עליך, גד הרב-מג - גד שהיה רב-מג כאשר היה בחיים!".
"שום תועלת לא תצמח לך משמי", אמר גד. "אין לך שום שליטה עלי. אני איש חי, גופי נח על החוף בצל מוות, תחת השמש, על הארץ הסובבת כדרכה. וכאשר גוף זה ימות, אהיה כאן. אבל רק בשם, בשם בלבד, ברוח, האם אינך מבין?
האם לעולם לא הבנת, אתה, שהעלית באוב כל כך הרבה רוחות רפאים מהמתים, שזימנת את כל עדות המתים, ובהן אפילו את אדוני, ארת'-אקבה, החכם מכולנו? האם לא הבנת שהוא, אפילו הוא, רק רוח ושם?
מותו לא המעיט את החיים. וגם לא המעיט בערכו. הוא נמצא שם – שם, ולא פה! כאן אין דבר, לא כלום – אבק וצללים. שם נמצאים האדמה, ואור השמש, העלים של העצים, מעוף הנשר, הוא חי.
וכל אלו אשר מתו אי פעם - חיים, הם נולדים מחדש ואין להם קץ, וגם לא יהיה להם קץ. הכול – מלבדך, מפני שאתה לא השלמת עם המוות. אתה איבדת את המוות, איבדת את החיים, כדי להציל את עצמך. עצמך? את עצמיותך הנצחית? מהי, מי אתה?".
"אני עצמי. גופי לא יגווע וימות - "גוף חי סובל מכאבים, שחת, גוף חי מזדקן ומת, המוות הוא מחיר שאנו משלמים בעבור חיינו, ובעבור כל החיים".
"אני אינני משלם זאת! אני יכול למות, ובאותו הרגע לשוב לחיות! אינני יכול להיהרג, אני נצחי, רק אני, אני עצמי לעולמים!".
"מי אתה, אם כן?".
"אני הוא הנצחי".
"אמור את שמך".
"המלך".
"אמור את שמי, אמרתי לך אותו רק לפני רגע . אמור את שמי!"
"אתה אינך אמיתי. אין לך שם, רק אני קיים".
"אתה קיים - ללא שם, ללא צורה, אינך יכול לראות את אור היום, אינך יכול לראות את החשיכה. מכרת את הארץ הירוקה ואת השמש והכוכבים כדי להציל את עצמך. אך אין לך עצמיות. כל מה שמכרת היה עצמך. נתת הכול בעבור לא כלום. וכעת אתה מבקש לגרור את העולם אחריך, את כול האור והחיים שאיבדת, למלא את האין, הריקנות שבך. אך היא לא יכולה להתמלא. כל השירים שבעולם, כל כוכבי השמים - לא יוכלו למלא את ריקנותך".
קולו של גד הצטלצל כברזל, שם בגיא הקר שמתחת להרים, והאיש העיוור נסוג מפניו. הוא נשא את ראשו, ואור הכוכבים העמום זרח עליו, הוא נראה כאילו בכה, אך לא היו דמעות כיון שלא היו לו עיניים. פיו נפתח ונסגר, מלא באפלה, אך שום מילים לא יצאו ממנו, רק אנחה. לבסוף אמר רק מילה אחת, בקושי הגה אותה בשפתיו הרועדות, והמילה הייתה "חיים".
"הייתי מעניק לך חיים אילו יכולתי, שחת, אך אינני יכול. אתה מת. אך אני יכול לתת לך מוות".
"לא!" צווח האיש העיוור בקול, ואז אמר, "לא , לא" וקרס מטה כשהוא מתייפח, למרות שלחייו היו יבשות כמו הערוץ הטרשי של הנהר. במקום שבו זרם רק לילה, ולא מים. "אינך יכול. איש לא יוכל לשלח אותי לחופשי. פתחתי את הדלת בין העולמות ואינני יכול לסגרה. היא לעולם לא תיסגר שוב. היא מושכת, מושכת אותי.
אני חייב לשוב אליה. אני חייב לעבור דרכה ולשוב הנה, אל תוך האבק, הקור והדממה. היא מוצצת אותי ומוצצת אותי. אינני יכול לעזבה. אינני יכול לסגרה. היא תמצוץ את כל האור מהעולם, בסופו של דבר. כל הנהרות יהיו כמו הנהר החרב. אין שום כוח, בשום מקום, שיכול לסגור את הדלת אשר פתחתי!"
מוזר עד מאוד היה הצירוף של ייאוש ונקמנות, אימה והבל – במילותיו ובקולו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ניצן מיכאלי
| /images/archive/gallery/718/767.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הטרילוגיה "הקוסם מארץ ים" מאת אורסולה ק. לה גוין יצאה בהוצאת זמורה ביתן, בסדרת מרגניות - ספרי מופת לילדים ולנוער.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה לטאי צ'י, תלמידו של בארי לונג ומתרגם ספריו לעברית
| | | | |
|
|
|
|
|
|
|
