 |
/images/archive/gallery/458/150.jpg יעקב נגן
 |
|
|
|
|
|
|
| המשנה מלמדת אותנו איך לעשות מדיטציה וכיצד להשתיק את ריצת הפה והלב. פרק מתוך ספרו החדש של יעקב נגן 'נשמת המשנה - צוהר לעולמה הפנימי של המשנה'
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ.
חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם.
אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק:
(משנה ברכות פרק ה' משנה א')
בלב המשנה מועלית על נס תפילתם של "חסידים הראשונים". אולם סתמה המשנה ולא פירטה מהו התהליך הפנימי שעברו בשעה ששהו כדי לכוון לבם למקום. גם האיכות המיוחדת של אותה "כוונת הלב" אינה מתוארת. המקובלים ייחסו לחסידים הראשונים טכניקות להשגת רוח הקודש וראו בשעת השהייה שלפני התפילה "מדיטציה כדי להיכנס למצב תודעתי מתאים" (הרב אריה קפלן, מדיטציה וקבלה, עמ' 28). נראה לי שנוכל לאשש תפיסה זו מתוך השוואת משנתנו למשנה ב"ספר יצירה", מהספרים הקבליים הקדומים ביותר:
עשר ספירות בלימה
בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר
ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר
שוב למקום
שלכך
נאמר "והחיות רצוא ושוב"
ועל דבר זה נכרת ברית.
(ספר יצירה א, ח)
ספר יצירה מנחה את האדם "לבלום" את הדיבור ואת המחשבה. אם האדם נכשל, ופיו מדבר ולבו מהרהר – עליו "לשוב למקום". בהוראה זו טמונה הקבלה בין האדם ובין "החיות" המוזכרות ב"מעשה מרכבה" המתוארות כ"רצוא ושוב" (יחזקאל א, יד).
הרב אריה קפלן ז"ל הסביר את הנחיות המשנה בספר יצירה כטכניקה של מדיטציה. מדיטציה שואפת "להשתיק" את המחשבות כדי ליצור מודעות גבוהה יותר, שבדרך כלל נמנעת מן האדם מפאת הזרימה המתמדת של המחשבות. ישנן שיטות המשתמשות במנטרות והריכוז בהן מאפשר את "השתקת" המחשבות האחרות. המדיטציה הנדרשת במשנה שבספר יצירה היא מהקשות והמשמעותית ביותר. מטרתה היא לחוות את הספירות האלוהיות והיא נעשית בהפסקת כל המחשבות. לסוג זה של מדיטציה קורא הרב קפלן "אַין", ובאנגלית "Nothingness". לדעתו, מצב המודעות שהאדם מגיע אליו לאחר השתקה כזו הוא המפתח לחוויה המיסטית ולמעשה גם תחילת ההכשרה לנבואה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תפילת החסידים הראשונים
|
|
|
 |
|
|
|
ברם משנת ספר יצירה מותירה עניין בלתי פתור – מהו אותו "מקום" המוזכר במשנה "ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר – שוב למקום". הרב קפלן הבין כי מדובר במקום פיזי, ממשי, שהאדם צריך לסגת אליו כדי שלא להיסחף לתוך החוויה המיסטית (פירושו לספר יצירה עמ' 67). לדעתי, המשמעות הפוכה לגמרי. ה"מקום" הוא דווקא אותו המקום שכיוונו אליו החסידים הראשונים – האלוהות. ריצת הפה והלב, בדיבור ובמחשבה, מוציאה את האדם מן המודעות הגבוהה, וממילא ספר יצירה קורא לו "לשוב" אל המקום הגבוה, אל מקום האלוהות.
הסבר זה נתמך בעובדה הידועה שבספרות התנאים "המקום" שימש כינוי נפוץ לקב"ה. יתרה מזו, בחלק מהנוסחים של ספר יצירה מופיעה משנה שבה נאמר במפורש שהקב"ה הוא המקום:
והיכל הקודש מכוון באמצע.
"ברוך כבוד ה' ממקומו",
הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו.
(ספר יצירה ד, ב)
בין משנה זו ובין הציווי "לשוב למקום" קישור נוסף: הציווי מוצג באמצעות החיות שבמעשה המרכבה ("שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב"), אותן החיות שבפסוק הקודם מכריזות: "ברוך כבוד ה' ממקומו". נמצאנו למדים שה"מקום" ששבים אליו הוא מקום האל. בלימת הפה ובלימת הלב מביאות את האדם ל"מקום", ואילו ריצת המחשבות והדיבור "מוציאה" אותו משם.
לעיל ראינו כי במשנה בספר יצירה התנהגות האדם מבוססת על החיות שבמעשה המרכבה. בדומה לכך נפסקה ההלכה כי המתפלל יעמוד כמו החיות במעשה מרכבה:
אמר רבי יוסי בר חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב, המתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנאמר: "ורגליהם [= של החיות] רגל ישרה". תלמוד בבלי, ברכות י ע"ב
מתברר שבעולם התפילה האדם מדמה עצמו למלאכים שבמעשה המרכבה הן מצד תנוחת גופו והן מצד עולמו הפנימי.
האפשרות ששהיית החסידים צריכה להתבאר על פי "משנת הבלימה" של ספר יצירה מתחזקת לנוכח ההשוואה בין העיצובים הלשוניים של שתי המשניות; בשתי המשניות הדגש הוא על שליטת האדם על לבו: "בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר"; "כדי שיכוונו את לבם למקום". בשניהם היעד הוא הדבקות ב"מקום", בקדושה: "ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום"; "כדי שיכוונו את לבם למקום". ולבסוף, בשני המקורות מופיע השורש שו"ב במובן של ריכוז, פעם לחיוב: "שוב למקום", ופעם לשלילה: "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו".
מפאת קווי הדמיון בין המשניות אפשר להציע כי ההשקטה לקראת התפילה מביאה לא רק לידי ריכוז ושחרור ממחשבות זרות, אלא לחוויה מיסטית ממש, המתפתחת מתוך מודעות מדיטטיבית – תפילת החסידים הראשונים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בין כוונה לנבואה בתפילה
|
|
|
|
|
|
|
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר, זֶה חַי וְזֶה מֵת.
אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ.
אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטרָף:
(משנה ברכות פרק ה' משנה ה')
רבי חנינא בן דוסא ניחן ביכולת לדעת מראש איזו מתפילותיו מתקבלת ואיזו לא. ידיעתו זו, הסביר, נבעה מהשאלה האם התפילה "שגורה" בפיו או לא. אם משמעותה היחידה של המילה "שגורה" היא היעדר טעויות בתפילה, ביטחונו של רבי חנינא בן דוסא אינו מובן כלל שהרי מלכתחילה כך צריכה התפילה להיאמר תמיד. אולם שלמה נאה (תרביץ תשנ"ד) מראה שבכתבי היד של המשנה הנוסח אינו "שגורה" אלא "שָׁגְרַה", ופירושה שטף זורם. הבחירה במילה זו מדגישה את האופי הפסיבי של תפילת רבי חנינא בן דוסא. לדעתו של נאה, תפילה כזו עומדת בניגוד לעקרון כוונת הלב של המתפלל. תיאורה של התפילה כ"שגרה" הוא ביטוי להיות הקב"ה "בורא ניב שפתיים" (ישעיהו נז, יט) ומנחה את תפילתו של האדם. תפילה כזו היא מעין נבואה השורה על המתפלל, וממילא, כאשר שורה על רבי חנינא בן דוסא אותה תפילה נבואית הוא יודע שתפילתו התקבלה.
מתוך התבוננות במבנה הפרק החמישי במשנה בברכות אברהם וולפיש טוען (תרביץ תשנ"ו) שאין לקבל את ההנגדה המקובלת בין "כוונת הלב" ובין "ניב השפתיים". לכן, וולפיש טוען שיש לחלק בין אקסטזה – שהדיבור שוטף בה מאליו והתפילה חורגת משליטתו של המתפלל, ובין השראה, המגיעה לאדם מתוך מאמץ אקטיבי.
על בסיס ההסבר שהצעתי למשנת החסידים בעקבות הטכניקות של ספר יצירה, נוכל, לדעתי, להבין את הזיקה בין "כוונת הלב למקום" ובין התפילה "שגרה" כשני שלבים. כך נראה שאפשר לקבל את טענת וולפיש מצד אחד, שתפילת רבי חנינא בן דוסא מושתתת על כוונת הלב, ואת תפיסת נאה מצד אחר, המדברת על היסוד הנבואי שבה. באמצעות שעת השהייה שלהם זכו החסידים לקיים בעצמם "בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר", להשתחרר מהזרם הבלתי פוסק של המחשבות. וכך באו החסידים הראשונים לידי מצב תודעתי אחר, "תודעה גבוהה", ההוויה שבה לבו של המתפלל מכוון ל"מקום" והוא מתקשר עם עולם של מעלה.
התהליך שעברו החסידים הראשונים ובהם רבי חנינא בן דוסא הוסבר היטב במאמרו של ידידי נתן אופיר באמצעות כלים נירו-פסיכולוגיים ("הרמב"ם כמורה לדביקות – מורה נבוכים ג, נ"א בעיון נוירו-פסיכולוגי", טרם פורסם). במוח האנושי ישנן שתי אונות – האונה השמאלית, המתמחה בעיבוד שפה ולשון וביכולות האנליטיות, והאונה הימנית, הקשורה לאינטואיציה, לתפיסת המרחב ולהוליזם. השקטת הדיבור והמחשבות מאפשרת מצב בו עיקרה של מודעות האדם נובעת מהאונה הימנית. כך מתאפשרת מודעות שיכולה לשמש בסיס לחוויה המיסטית, לחוויית המגע עם המעבר הדורשת כלים כאלו.
נסיים בדבריו של הטור המציג קשר בין עבודת החסידים הראשונים בתחום הכוונה ובין השגתם "קרוב למעלת הנבואה":
מחשבתו כיצד? דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם
פירוש, שיכוין פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד
חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.
(טור אורח-חיים, צח)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתוך ספרו של יעקב נגן , 'נשמת המשנה – צוהר לעולמה הפנימי של המשנה' שיצא בהוצאת 'גילוי' של ישיבת עתניאל.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אב לחמישה, מכהן כרב מחנך בישיבת הסדר עתניאל, ד"ר למחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית, עוסק בחיפוש רוחני, קבלה ותלמוד. בימים אלה כותב ספר על יחסה של היהדות לדתות המזרח. מתפלל לעולם בלי ניכור | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
