 |
/images/archive/gallery/827/278.jpg
Greta, cc-by  |
|
|
| בסדנה הזאת גם אני הייתי עירום |
|
|
|
| כדי שמחשבה תהפוך למציאות אתה צריך לתת מעצמך משהו אמיתי. לעשות ויתור. לקחת סיכון. להיחשף. להיות עירום. הפרק המסיים בסדרת הטארוט בעירום של ד"ר יואב בן דב |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההבדל הגדול בין עבודה בקלפים פסיכודינמיים לבין קלפי הטארוט הוא שלתמונות הקלפים הפסיכודינמיים אין שפת סמלים או פירוש מוסכם. כל אחד רואה בקלף משהו אחר, והעבודה היא עם התכנים והמלים שעולים בתודעת האדם כאשר הוא מתבונן בו. אפשר אפוא לעבוד עם קלפים פסיכודינמיים כאשר הם סמויים, כלומר מונחים כשגבם מעלה כמו קלפי טארוט שנבחרים "באקראי". אולם אפשר גם לעבוד איתם כשהם גלויים, כלומר האדם בוחר קלף עם ציור שמעורר בו תחושה כלשהי, מתבונן בו ומנסה להבין בעזרת המנחה מה בעצם הוא בחר. כפי שנוכחתי, בשתי הדרכים האלה הקלפים הפסיכודינמיים הם כלי מאוד יעיל כדי להבין ולהניע תהליכי חיים. אין להם עומק סמלי ועוצמה פסיכומאגית כמו קלפי הטארוט, אבל אולי דווקא בגלל זה הם מתאימים יותר לעבודה "רכה", ובמיוחד עם אנשים שעדיין נרתעים מפני המיסטיקה.
 |
| מסע בחפיסה |
|
ד''ר יואב בן דב שיחזר טקס אגדי שבו עוברים 22 תלמידות ותלמידים עירומים בין 22 קלפי טארוט. הוא עצמו התחיל בתפקיד הכהן אבל גמר בתפקיד השוטה. פרק שלישי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
התחלתי את הסדנה בסבב היכרות: כל משתתף בחר קלף אחד גלוי שמבטא את תחושתו הרגעית, ואז תיאר את הסוגיה או הבעיה שמעסיקה אותו בחייו כעת ואת הסיבה שבגללה בחר את הקלף. השתמשתי בשתי חפיסות של ציורים מופשטים, שנקראות Beauregard (על שם הציירת שיצרה אותם) ו Ecco.
כעת ערכתי למשתתפים תרגיל של מדיטציה מודרכת בעמידה, שבה הם סרקו את תחושות גופם וקישרו אותן עם תחומי החיים השונים: גופני-חומרי, מיני-יצירתי, רגשי, שכלי, ולבסוף גם תודעתי וחברתי. בתרגיל הזה הם היו אמורים לזהות מקומות של אי נוחות שעליהם יוכלו לעבוד בהמשך התהליך. לאחר מכן כל משתתף בחר קלף אחד גלוי שמבטא, על פי תחושתו, את הבעיה שקיימת כרגע בחייו. את הקלפים הם בחרו מתוך ארבע חפיסות שערבבתי יחד: Habitat שמבטאת ניגודים בין טבע אורגני לבין התרבות האנושית, Morena שמתארת דמויות אידיאליות וילדותיות של אינדיאנים בג'ונגל, 1001 שמתארת סצינות מזרחיות בסגנון אלף לילה ולילה, ו-Cope שהיא חפיסה שפותחה בארץ לטיפול במצבי לחץ וטראומה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| מימין: קלף מחפיסת 1001 ומחפיסת קופ | /images/archive/gallery/827/084.jpg  |
|
|
/images/archive/gallery/827/082.jpg
מימין: קלף מחפיסת הביטאט ומחפיסת מוראנה צילום:  |
|
מימין: קלף מחפיסת הביטאט ומחפיסת מוראנה |
|
|
|
 |
|
 |
|
במרחב הפסיכומאגי כל דבר הוא סימן
|
|
|
 |
|
|
|
כעת הנחיתי את המשתתפים לנוע בחדר, ואחרי כמה דקות של התמקדות, כל אחד עם הקלף שלו, למצוא לעצמם בן או בת זוג שאינם מכירים מקודם. כל אחד בתורו תיאר לבן זוגו את הקלף שלו ואת תחושותיו. אולם אז הסברתי להם שאנחנו עדיין במרחב פסיכומאגי שבו כל דבר הוא סימן: הקלף של בן הזוג שלך מייצג מפתח להבנה טובה יותר של הבעיה שלך, ולהפך.
ביקשתי אפוא מכל אחד לדבר מתוך הקלף שבחר, ולהציע לבן זוגו כיוון חדש לראות את הבעיה שמטרידה אותו. לסיום, ביקשתי מכל אחד לבחור קלף סמוי מתוך עוד שתי חפיסות שערבבתי, עם דימויים מעולם המיתוסים והאגדות: Mythos ו-Saga. על הקלף הזה ביקשתי מהם לא לדבר, אלא לקחת איתם את זכרון הציור שלו כמסר להמשך התהליך מחוץ לסדנה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/827/091.jpg
מימין: קלף מחפיסת סאגה ומחפיסת מיתוס צילום:  |
|
מימין: קלף מחפיסת סאגה ומחפיסת מיתוס |
|
|
|
|
|
|
|
עד כמה העירום באמת תורם באופן משמעותי לתהליך
|
|
|
|
|
|
|
בסך הכל היו בסדנה 31 משתתפים, עם אחוז קטן יותר של עירומים מאשר בסדנת הטארוט, והרגשתי שהאווירה הייתה יותר פתוחה וזורמת. בסדנה הראשונה הייתי צריך להתאמץ כדי לשמור על הקבוצה מלוכדת ועירנית. לעומת זאת, בסדנה השנייה הקבוצה עבדה בעצמה: אנשים נכנסו לתהליך, נפתחו ושיתפו תכנים אישיים משמעותיים עם בני זוגם לתרגיל. המאמץ שלי כאן היה הפוך: לרסן את התהליך, ובעיקר לסגור כל שלב כדי שנספיק לעבור לשלב הבא. שלב השיקוף שבו כל אחד קרא את הקלף שלו עבור בן זוגו היה חזק במיוחד, והייתי צריך להכות בגונג שלי שוב ושוב כדי לגרום לאנשים לצאת מהדיאלוג הזוגי ולחזור לנוכחות בקבוצה השלמה.
להבדל הזה היו כנראה כמה סיבות. ראשית, חלק גדול מהמשתתפים הגיעו בעקבות מה ששמעו על הסדנה הראשונה, ולכן הם היו יותר מוכנים לתהליך של עבודה עצמית. בנוסף, לא היו כאן המרכיבים הפסיכומאגיים והמיסטיים, שיכולים להיות זרים ומאתגרים למי שלא מכיר אותם. גם מבנה הסדנה הקל על הזרימה: עם מספר גדול של משתתפים קשה לשמור על קשב וריכוז כאשר אני עובד עם כל משתתף בזה אחר זה, בעוד שעבודה בזוגות מפעילה את כולם בו זמנית. אני מניח שגם אני הייתי יותר נינוח וזורם, אחרי שהסדנה הראשונה שכנעה אותי שאני יכול להתמודד היטב עם קבוצה של אנשים עירומים. אבל בלי ספק, גורם משפיע מאד משמעותי היה העובדה שבסדנה הזו גם אני הייתי עירום. כתוצאה מכך התקשורת שלי עם הקבוצה היתה מעמדה שוויונית יותר, כאשר בעיניהם גם אני הייתי מוכן לקחת סיכון ולהיחשף. הבנתי שהעובדה שאפשר לראות אותי עירום מחוץ לסדנה אינה מספיקה. הסדנה היא מרחב שעומד בפני עצמו, ואם אני רוצה תחושה של שיתוף, אני צריך לבטא אותה בתוכו.
שאלה נוספת שעלתה היא עד כמה העירום באמת תורם באופן משמעותי לתהליך. לגבי הסדנה הראשונה אין לי ספק. עבודה פסיכומאגית בעירום יוצרת תחושה הרבה יותר חזקה ועוצמתית, ובמיוחד אם עובדים בשפת הסמלים של קלפי הטארוט שהעירום ממלא בהם תפקיד בולט. לעומת זאת, בקשר לסדנה השנייה הדבר פחות מובן מאליו. בעיקרון, הייתי יכול לעשות את אותה עבודה עם הקלפים בלבוש מלא. שאלתי על כך את המשתתפים שדיברו אתי אחרי הסדנה. רובם היו כבר בסדנאות רבות, וחלקם מנחי סדנאות בעצמם. כולם אמרו לי פחות או יותר אותו דבר. הם חשו שהעירום הכללי יצר בסיס משותף, שאיפשר לתהליכים הקבוצתיים להתרחש הרבה יותר מהר ובעוצמה הרבה יותר גדולה.
זה גם מה שאני חשתי. שעה וחצי עם 31 אנשים זה מעט מאד זמן וקבוצה די גדולה, ובכל זאת היה ברור שרבים מהמשתתפים עברו בסדנה תהליך שנגע בהם, ואולי גם יביא אותם למקומות חדשים בהמשך. רק כדי להיות בטוח בדקתי את העניין בסדנת קלפים פסיכודינמיים שהעברתי שבוע אחר כך בלבוש מלא. שמרתי פחות או יותר על אותו מבנה של הסדנה, אבל עם תנאי פתיחה יותר קלים: ארבע שעות עם קבוצה הומוגנית למדי של 16 משתתפות, שבאו עם מוכנות מראש לעבוד על תהליכים אישיים. גם כאן זה עבד טוב. משתתפות רבות תיארו תחושות חזקות שחוו במהלך הסדנה, ותהליכי מודעות אישית שנפתחו בעקבות העבודה עם הקלפים. אבל האווירה בקבוצה הייתה פחות מלוכדת וזורמת, והייתי צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להניע את התהליך הדינמי. המסקנה שלי היא שהעירום אינו חיוני לסדנה במבנה כזה, אבל הוא מאפשר "קפיצת מדרגה" לרמות גבוהות יותר של פתיחות ותקשורת, גם בתוך הקבוצה וגם בדיאלוג הפנימי של כל אחד מהמשתתפים עם עצמו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קבלת שבת בעירום
|
|
|
|
|
|
|
ביום שישי, לקראת השקיעה, חזרתי מטיול והתבודדות מחוץ לאשרם. הגעתי לסככה הפתוחה הגדולה שבה הרב האלטרנטיבי אוהד אזרחי ערך טקס של קבלת שבת. חלק מהמשתתפים היו עירומים כמוני, אבל רבים מהם היו לבושים חלקית או לגמרי, רובם בבגדים לבנים. מאד חיבבתי את אוהד. גם הוא הסתובב עירום לגמרי בכל ימי הפסטיבל, ואף השתתף בסדנת הקלפים הפסיכודינמיים שלי. אהבתי לפגוש בו מדי פעם, שמנמן ומלא קסם חושני כמו סאטיר דיוניסי. כעת הוא עמד עם מיקרופון ביד, עירום כולו חוץ מצעיף בד לבן על כתפיו, והנחה טקס של ריקוד והתמקדות פנימית לצלילי דרבוקה. הצטרפתי לשאר הנוכחים ורקדתי בעיניים עצומות. נתתי לעצמי להיסחף, לזרום עם האנרגיות הטובות של האנשים והריקוד והמדבר שמסביב. הרגשתי נפלא.
לרגע נראה כאילו הקסם נשבר כשמישהו התעקש להתווכח עם אוהד ולטעון שזה לא מכובד, ולפחות מי שעושה את הקידוש צריך להיות לבוש. אבל אוהד נפנף אותו במלים ברורות: זה בית הכנסת שלנו, זו הקהילה שלנו, ככה אנחנו חושבים שנכון לנו לעשות. אם לא מתאים לך, אתה מוזמן למצוא לעצמך קידוש במקום אחר. האיש ויתר והלך הצידה, אבל לא עזב את המקום. מישהי מאחור צעקה "אוהבים אותך אוהד", וכמה אחרים מחאו כפיים.
אוהד התחיל את הקידוש בנוסח כמעט מסורתי, כשהוא פונה קודם לאלה הנשית ורק אחר כך לאל הגברי. הוא מזג יין לכוסות פלסטיק שעברו בין המשתתפים. בחורה צעירה, לבושה בצניעות ועם כיסוי ראש לבן, קידשה על החלה, בצעה ממנה פיסות גדולות וחילקה גם אותן. במהלך חיי יצא לי להיות נוכח בכמה אירועים של קבלת שבת, חלקם בנוסח מסורתי וחלקם רפורמיים או אלטרנטיביים, אבל אני לא זוכר טקס קידוש שהרגשתי בו כזו שמחה והתעלות נפש. אחרי שהקידוש הסתיים ניגשתי לאוהד וחיבקתי אותו. "שבת שלום, כבוד הרב" אמרתי לו, מודע לאירוניה אבל מתכוון לכל מילה, "ותודה".
התכנית המקורית שלי היתה להישאר עד סוף הפסטיבל שהסתיים בשבת בצהריים, או אולי, אם יהיה לי חם ומשעמם, לעזוב קודם. אבל המקום והאווירה הקסימו אותי, והרגשתי חופשי ונינוח ושמח יותר ממה שאני זוכר כבר הרבה זמן, אז החלטתי להישאר עוד לילה. בסופו של דבר, הבחירה היתה בין ערב שבו אטייל עירום בשקט המדברי שאחרי תום הפסטיבל, כשכמעט כולם כבר הלכו הביתה, ובין נחיתה לתוך עומס התנועה והחנייה של מרכז תל אביב במוצאי שבת אחרי כמה שעות מתישות של נהיגה. לא נראה לי שיש הרבה מקום להתלבט.
היו לי גם כמה דברים לעבד עם עצמי. הסדנאות האלה היו קפיצה משמעותית בשבילי, מעין חניכה לבגרות אישית ומקצועית, סגירה של המעגלים שנפתחו באותן שנים רחוקות אצל חודורובסקי. הרגשתי כאילו הבנתי משהו חשוב על העניין הזה של "מחשבה יוצרת מציאות" שמרחף כסיסמה ניו אייג'ית עכשווית, ושלפעמים אני מתחבר אליו בהרצאות ואירועים אלטרנטיביים בקשר לתורת הקוונטים וסרטים כמו הבליפ והסוד. הרבה שנים היו לי מחשבות על דברים שיכולים להיראות מוזרים ומופרכים, כמו ללכת עירום על דגם המבוך של שארטר, או להעביר סדנאות קלפים ופסיכומאגיה לכמה עשרות אנשים בעירום מלא. והנה, זו המציאות. והכי נפלא, שזה עבד כל כך טוב וזורם ובלי בעיות, והיה עוצמתי ונקי ומועיל לאנשים, ואולי אפילו אפשר להגיד מואר.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/808/545.jpg
המבוך של שארטר צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
אני חושב שהבנתי משהו על איך זה עובד
|
|
|
|
|
|
|
אז כן, מחשבה יוצרת מציאות. אני חושב שהבנתי משהו על איך זה עובד. אבל הבנתי גם שזה לא קורה מעצמו, רק כי אתה אומר את זה. המסרים האופטימיים והמחשבות החיוביות שאתה מטרטר לעצמך בראש יכולים להישאר רק בקליפה החיצונית של המוח והנפש. גם להגיד שאתה רוצה יותר כסף, או עבודה יותר נחשבת, או דירה יותר יוקרתית, זה להישאר ברמה השטחית. אולי אני מאמץ רק סימנים חיצוניים של הצלחה ומעמד, שלא באמת מדברים אל מה שאני? ומה עם כל הקונפליקטים והרצונות המנוגדים שיש בי? איך העובדה שאני מדקלם לעצמי מלים אופטימיות, שאולי אין להן שום קשר לתחושה הפנימית שלי, יכולה להתמודד עם העוצמות האפלות והסותרות שקיימות בתוך הנפש?
אז בין מחשבה למציאות צריך עוד משהו: רצון. לא סתם קפריזה או חשק, אלא רצון שמתבטא במחויבות ממשית. כדי שמחשבה תהפוך למציאות, אתה צריך לתת מעצמך משהו אמיתי. רק ככה אתה אומר לעצמך, לחלקים העמוקים שבתוך הנפש שלך, שאתה רציני. ורק ככה אתה יודע שאתה באמת רוצה, שזה לא סתם סיפור שאתה מספר לעצמך. ובשביל זה צריך להיות מוכן לשים את עצמך במצב של אי נוחות כדי לעבור שינוי פנימי. לעשות ויתור. לקחת סיכון. להיחשף. להיות עירום.
"דאמר יוסי בר' חנינא: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה פרק ג' דף כ"א)
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/827/103.jpg
המחבר צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | למד פילוסופיה של תורת הקוונטים ופסיכומאגיה בפריז, ולימד פיזיקה ופילוסופיה של המדע באוניברסיטאות תל אביב ודל וייה. יועץ בקלפי טארוט, אוהב את הודו ומנחה סדנאות בקלפים פסיכודינמיים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
