 |
/images/archive/gallery/831/183.jpg בודהא
ddol-mang, cc-by  |
|
|
| איך תיתכן בראשית לעולם נצחי? |
|
|
|
| הבודהא כלל אינו מאמין שהיתה התחלה לעולם. אבל יש לו הרבה מה לומר על פרשת בראשית. ערוץ הניו אייג' גאה להעביר את שרביט פרשת שבוע לאביתר שולמן, שמגייס את הבודהא כפרשן של הטקסט המקראי. פרשת בראשית או תהיותיו של הבודהא לגבי ה"ב" של בראשית
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רוח אלוהים מרחפת על פני תהום. אנו שומעים אותה חרישית, חשים את פעימתה. והארץ תהו ובהו, כמו תמיד, את זה אנו מכירים היטב. והנה זה מתעצם ובא, עומדת לבוא עלינו אותה "ב" בוראת של בראשית, אותו הרגע בו יכה האלוהים את מכת הברק שלו, ובו נקום כולנו לתחייה, ננשום את נשמת החיים.
אך רגע קודם לכן, הבה נעצור. נחכה, נתענג על התהו ובהו. נתאפק, ניתן לרגע לגדול. זהו רגע נדיר ומיוחד. עדיין איננו קיימים. עדיין איננו יודעים מי אנחנו. טרם אמרנו "אני". עדיין לא הבחנו באחר. כלל איננו יודעים דבר. אנו תוהים ובוהים, מחכים.
מזמור בריאה הודי קדום, ממזמורי הריג-וֶדָה, מקדש את הרגע הזה באומרו:
לא הָיָה אָז יֵשׁ וְלא אַיִן,
לא הָיָה חָלָל עוֹלָם וְלא שָׁמַיִם מִמַּעַל.
מַה הִתְנוֹעֵעַ?
הֵיכָן? בְּחָסוּת-מִי?
הֶהָיוּ מַיִם תְּהוֹמֵי מְצוּלָה?
לא הָיָה אָז מָוֶת וְלא אַלְמָוֶת,
יוֹם לא נִבְדַּל מִלַּיְלָה. (הזכויות על התרגום היפה לעמרם פטר)
המשורר ההודי מבקש להדגיש כאן את איכותו הנפלאה של מרחב הביניים, המרחב בו עדיין איננו יודעים דבר. הרי "בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ" זו כבר תשובה. זהו הניסיון לתת מענה לתהייה אנושית בסיסית, והיא "מי אני? ומה (לכל הרוחות...) קורה פה?!", הרי המצב האנושי נפלא במורכבותו, ואיננו באמת יודעים מהי האמת. אולי בכלל האויבים שלנו צודקים? אולי שנינו? אולי אני? המשורר ההודי מציע כאן כי יש איכות נפלאה לשאלה. אי הידיעה הוא מצבנו הטבעי. קודם שאנו פונים אל התשובה המקראית, אותם פסוקים מלאי רז וסוד של פרשת בראשית (לקריאת הפרשה), אולי המילים היפות שנכתבו אי פעם, הבה נשתהה עוד רגע קצר. בואו נרשה לעצמנו להישאר בתוך איכותנו הגולמית והמופשטת, במצב בו עדיין איננו יודעים דבר. כמה נוח כאן, איננו צריכים להצדיק דבר, להילחם בעד אמונותינו. מצד אחד, זהו הרגע הקודם לכל מה שאנו אוהבים. מצד שני, זה הרגע בו עדיין איננו צריכים להתחייב על צורתו של העולם, על צלמו ועל דמותו. מותר לנו לא לדעת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האם האלוהים מצליח לחיות עם הניגודים אותם יצר?
|
|
|
 |
|
|
|
חובה עלינו לעצור רגע ולבחון את משמעותו של הרגע הזה, לפני שתהדהד ה"ב" הנוראה של הבראשית. הרי עם ה"ב" הזו יישם האלוהים את כוחו, והבריאה תהיה עובדה מוגמרת. אך האם אנו מודעים למחיר שנשלם בעד הרגע הזה, הרגע שיאפשר לנו לדעת מי ומה אנחנו? זהו רגע חשוב, ויש בו הרבה כנות. הזמן קצר. בעוד דקה יבחר האלוהים לבצע את מעשה הבריאה שלו, ואז הכל יהיה ברור. יהיו שמים ותהיה הארץ. ודי מהר הארץ תתעצב ותמלא חיות שונות, וכבר נגורש מגן העדן, קין יקום על אחיו, כולם יפרו וירבו... ותיכף מאיים עלינו המבול!
אותו הרגע הקודם לידיעה מקבל ביטוי חזק ביותר גם בטקסט המקראי עצמו. האכילה מפרי עץ הדעת אמורה לאפשר לאדם להבחין בין טוב ורע. כפי שמנסח זאת הנחש: "ביום אכלכם ממנו ונפקחו עינכם והייתם כאלוהים, יודעי טוב ורע". (הנחש, אגב, מצטייר כאמין יותר מהאל, שהטעה את אדם וחוה לחשוב שימותו אם יאכלו מפרי העץ). עץ הדעת מאפשר לאדם וחוה ידיעה שלא היתה בנחלתם לפני האכילה מהפרי האסור. הם יודעים כעת שהם עירומים, ותופרים עלי תאנה על מנת לכסות את מבושיהם. הידיעה משולה, אפוא, לגירוש מגן העדן. גן העדן אפשרי רק מבלעדי הידיעה.
לגבי עץ החיים, הבורא כבר אינו מוכן לקחת סיכונים. את הגישה אליו הוא חוסם במכשול בלתי-עביר. כדי לוודא שהאדם ימות, שלא יחיה לעולם, מציב אלוהים בפתח הגן את להט החרב המתהפכת. מהי חרב זו? האם גם היא קשורה בידיעה שלנו? החרב המתהפכת מלמדת אותנו כי המוות הכרחי לחיים. התאמה זו בין המוות והחיים מזכירה את היותו של מעשה הבריאה האלוקי מושתת על ניגודים: היום מוגדר ביחס ללילה, האור ביחס לחושך, היבשה ביחס למים, השמים ביחס לארץ. על מנת לברוא את האור חייב האלוהים לברוא גם את החושך. את האור, היום, הוא רואה כטוב. אך האם הוא מקבל באותה האהבה גם את הלילה, גם היא פרי מעשה הבריאה שלו? האם האלוהים מצליח לחיות עם הניגודים אותם יצר? אולי זוהי בדיוק להט החרב המתהפכת, העובדה שכל דבר, כל מה שישנו, כל שביכולתנו לדעת, מתהפך והופך להיות ההפך שלו עצמו? אולי זהו מחירו של מעשה הבריאה, המצב בו מה שנראה לנו כיש הוא למעשה סוג של אין בהתהוות. נראה שכל מה שאנו מחזיקים בו - כל צד של החרב המתהפכת - עומד להתמוסס.
אם הסיפור המקראי מזהיר בעצמו מפני הידיעה, עלינו לעצור ולשאול: מה מבקש מאיתנו סיפור הבריאה? האם הוא מצפה מאיתנו לדעת אותו כאמיתי? האם סיפור הבריאה באמת מבקש שנאמין לו? ובכלל - האם יש משהו אותו אנו יודעים באמת? האם יש סיפור בו אנו מאמינים בצורה כזו שנכריח כעת את הבריאה להתנהג לפיו בכל מחיר? מהי הידיעה הזו המשולה לגירוש מגן העדן?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרי צריך להתחיל איפשהו
|
|
|
|
|
|
|
ב"ב" של בראשית אנו פותחים במסע מרגש ומרתק. פעם בשבוע ניפגש בכדי לקרוא את הסיפור התנ"כי לאור חוכמת המזרח. הפרשן המקראי הראשי שלנו יהיה הבודהא, ואיתו ננסה לחשוף חלק מהתכנים המניעים את הסיפור המקראי (על עצם המהלך המורכב הזה, הנעזר בבודהא על מנת לקרוא את התורה, נדבר יותר בשבועות הקרובים). הבודהא מציע לנו, אם כך, להיזהר לפני שאנחנו מתרגשים יתר על המידה ממעשה הבריאה המופלא. עלינו לשים לב לא לדבוק בו בצורה כזו שתכריח את האלוהים ללמד אותנו לקח. זהו סיפור נפלא, סיפור שיכול אולי לרפא אותנו, אך שימוש קלוקל בו יביא עלינו את המבול.
חשוב לומר כי גם הבודהיזם מתחבט בערכה של הידיעה, ובוודאי שאינו רוצה לבטל אותה מכל וכל. הבודהיזם מלמד הרי מיני תורות שונות, אותן הוא מציע כנתיב אל הפיקחון והחופש. המילה וההגיון חביבים עליו. אבל הבודהיזם כן רוצה להזהיר אותנו מהידיעה, לחשוף את הרמייה הגלומה בה. הוא כן תוהה אם מילה מסוגלת להכיל את מה שהיא מתיימרת לבטא. הוא אומר שאיננו רוצים לקבל את התשובות שאנו מספקים לעצמנו בצורה כזו שנשקר את עצמנו. הרי אנו, וכמונו הטקסט המקראי, איננו יודעים באמת. הטקסט המקראי הוא בוודאי קדוש, עוצמתי, רוחני וטרנספורמטיבי. אבל עלינו להשתמש בו בשום שכל. באהבה. מבלעדי רגע ההמתנה קודם ל"ב" של בראשית, בלא המדיטציה העירומה על מצבנו הטבעי המשוחרר מכל החזקה, קשה לנו לראות בבהירות את פלאי הבריאה.
באותו מזמור הודי קדום ממשיך המשורר ומציע כי "האחד" "נָשַׁם מֵאֵלָיו בְּמַשַּׁב דוּמִיָּה", ו"הָיָה כָּמוּס בַּתּהוּ". האחד הוא בהחלט פתרון נוח, הוא עונה על מצוקתה של אי-הידיעה. זהו גם הפתרון המונותיאיסטי אותו מעדיף המקרא. אך המשורר ההודי, בְחֶן אופייני, מסוגל גם לוותר על חזונו, להרפות מאותה אמת אחדותית שגילה, ולשוב אל מרחבי הביניים בהם הידיעה טרם התגלמה. הוא מסיים את שירו בתהייה:
בְּרִיאָה זוֹ - מִמַּה הִתְהַוְּתָה,
אִם נָכוֹנָה מֵאֵלֶיהָ אִם לָאו
הוּא, הַצּוֹפֶה בָּהּ מִגָּבְהֵי מְרוֹמִים,
יוֹדֵעַ אֶל נָכוֹן – אוֹ אוּלַי אֵינוֹ יוֹדֵע ַ... ?
פרשת בראשית בוודאי מציעה תובנות אינספור בהן כלל לא נגענו, ובוודאי שלבודהא יהיה הרבה מה להעיר כאן. הבודהא, למשל, כלל לא האמין שהיתה התחלה לעולם - הרי מה היה קודם לכן? ואם לא היה כלום, ממש כלום, אז כיצד התחילה התנועה שיצרה את העולם? הבודהיזם נוטה לחשוב שהתחלה וסוף הם מושגים שמצביעים רק על העדפותיו של המתבונן, ולעולם לא על המציאות עצמה. עדיין, זיהינו מדיטציה ברורה שהבודהיזם מציע מתוך פרשת "בראשית": עלינו לשאול עצמנו מהי ערכה של הידיעה שלנו. איזה מאמץ נפשי מיותר אנו משקיעים בשימור העולם אותו אנו מעדיפים לראות כאמיתי. אפשר גם לשאול שאלה זו אחרת, הרי יש מי מבינינו שסובל מחוסר, ולא מעודף, אמונה. עבורו/ה נשאל – מהו הסיפור הטוב ביותר אותו אני יכול לקבל כסיפור בריאה, כסיפור בריאה ראוי לחיי. הרי צריך להתחיל איפשהו!
על המדיטציה אומר יותר בהמשך. בינתיים, הצעות ראשוניות: (1) לשבת בנוח. (2) לנשום. לנשום היטב. (3) התבונן/י במה שקורה באופן טבעי. וכעת, (שימו לב, לא צריך להפסיק לחשוב, לא צריך להיות מוארים עדיין, ברוך השם), נעצור ונשאל עצמנו - מה ברור לי? מה ברור לי יותר מדי? מה הייתי רוצה להבהיר לעצמי טוב יותר? במה אני משקיע יותר מדי כוח (בשפה הבודהיסטית - במה אני נאחז)?
לקראת שבוע הבא רצוי להצטייד במטריות. ניפגש בתיבה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
| |
![]()
|
| סקר |
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
