 |
/images/archive/gallery/194/464.jpg אגי משעול
ראובן קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| האם מוזה היא זכר או נקבה? ומאיפה מגיע חסד היצירה? ואיך קשורות אותיות הא-ב למבנה הנשמה שלנו? המשוררת אגי משעול משוחחת עם הרב המקובל ד"ר מיכאל לייטמן על קדושת האותיות, יצירתיות וכתיבה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אגי משעול: אני משוררת בעיקר. אני אומרת "משוררת" כי הדבר שהכי מעניין אותי לדבר אתך עליו הוא השפה. יש משהו משותף, אני חושבת, בין קבלה לבין שירה, וזו השמיעה לעומק, לרוחב, לעובי, של השפה העברית. ואני חושבת שהקשר הזה בין מקובל למשוררת ביחס למילים הוא-הוא הדבר שהייתי רוצה לפתוח איתו. אין לי שאלה מנוסחת חדה, אבל על הקשר הזה אני רוצה מאוד לדבר.
 |
| כולם אני - הם |
שְלוּלַת עַצְמִי וּפְרוּמַת מַרְפֵּס אֲנִי הוֹוָה. שלושה שירים של אגי משעול
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
הרב לייטמן: אני שמח על ההזדמנות לברר את הקשר הזה בין הקבלה לשירה מהכיוון של השפה. השפה העברית היא מיוחדת מכל השפות. בתור אדם שחי כל הזמן בתוך השפה, את ודאי מרגישה בזה.
אגי משעול: זה נכון. מכל החיפושים הפרטיים שלי להביא את עצמי לביטוי, היה לי מאוד ברור שהציר שלי באמת, אפיק הביטוי המרכזי שלי, שממנו אני יכולה להתמיר, לעשות טרנספורמציה, הוא דרך השירה והשפה. וכל הדברים האחרים - אני מין סוכן כפול ביניהם, אבל השירה היא הציר. וזה הדבר שמכל החיפושים שלי הכי קשור לקבלה.
הרב לייטמן: מה בעצם דוחף אותך לכתוב? מהו הנושא בדרך כלל?
אגי משעול: הנושא הוא תמיד השפה.
הרב לייטמן: אבל שפה היא בסך הכול אמצעי לביטוי פנימי.
אגי משעול: מבחינתי אין בשיר הפרדה חדה בין תוכנו לבין צורתו. הצורה, השפה היא-היא הדבר. אסביר זאת אחרת: כשהכהן הגדול עונד את אבני החושן הן מתחילות להבהב, ואילו כשהן במנותק ממנו, הן סתם אבנים. למשורר קורה אותו הדבר עם המילים. כשהוא מתחיל להיות במצב של "חסד" עם המילים, אז המילים מהבהבות, הן ממש הופכות לישויות פיזיות, אנרגטיות, חזקות מאוד, שהדהודן נשמע בחוזקה רבה, יותר מאשר בדיבור יומיומי. המצבים האלה של המוזה או של החסד מעניינים אותי מאוד. הייתי רוצה לדעת אם יש קשר בין מוזה של משוררים לחוויה מיסטית בשפה, בקבלה.
הרב לייטמן: אז בסופו של דבר אנחנו בכל זאת מדברים על המהות הפנימית שבשפה.
אגי משעול: ועל היכולת להיפתח אליה.
הרב לייטמן: אני מבין. את מרגישה שהיכולת הזו קיימת אצלך?
אגי משעול: לגמרי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
איך רגשות מתלבשים במילים
|
|
|
 |
|
|
|
הרב לייטמן: ובכל זאת את מחפשת היכן הקשר המדויק בין הרגשות שלך למילים שלך, או איך בנויה השפה בהתאם לרגשות. את מנסה להבין איך בדיוק מתלבשים הרגשות במילים, במבואות הפה, או בכתב, ואיך זה נמסר מאיש לאיש.
אגי משעול: המסלול כולו מרתק אותי כי אני יודעת שהוא שם, שהוא קיים אבל הדרך להתחבר לזה היא סמויה, פתלתלה ולא תמיד יש בידי גישה אליו. למשל, בימים אלה, אני שרויה בניתוק מוחלט, לאחר תקופה ארוכה מאוד של כתיבה.
הרב לייטמן: אנחנו בעצם לומדים, שכל אדם צריך למצוא את דרגת המדבֵּר שבו. המדבר שבאדם נמצא מעבר לחיי היום יום, מעבר להרגשה הרגילה. רק בדרגה הזו אנו יכולים להתקשר למצוי מעבר גופנו, להתקשר למציאות אחרת, שונה ורחבה יותר מהמציאות הנוכחית שאנו חווים. כשמתעלים, אפשר לגלות כיצד אותן מילים שאנו קוראים או מבטאים בעל-פה הופכות לצינור. כאשר מקובל אומר, מסַפר, או כותב משהו, מבנה האותיות וסדר האותיות במילה, הם למעשה צינור שנותן צורה למהות הפנימית.
ספר "הזוהר" דן בכך הרבה. למעשה הוא פותח ב"מאמר האותיות", שבו מוסבר העניין בצורה פנימית ביותר. לכל כ"ב האותיות יש שורש רוחני, הן תוצאות הנובעות ממבנה הנשמה שלנו. בהמשך הדברים שב"זוהר" מוסבר איך האדם מבטא את האותיות, איך הוא קורא את המילים ומבטא אותן מתוך חמשת חלקי הריאה, באופן אחר לחלוטין, מתוך דרגה אחרת. השורש של מנגנון הקריאה, הכולל את חמשת מבואות הפה, חמש קבוצות האותיות, האותיות הגרוניות וכן הלאה, הוא עמוק יותר ויסודו בחמשת החלקים שבנשמה. בעצם ניתן לומר אחרת: מאחר שהנשמה מחולקת לחמישה חלקים, יש חמישה חלקים באותיות, וחמישה חלקים בדיבור. יוצא מזה, שבכתב וגם בעל-פה אנו בעצם מוסרים זה לזה את מילוי הנשמה. אנחנו מחליפים אחד עם השני לא מילים אלא ידיעה רגשית. למעשה, כל המילים, צורתן ואופן הביטוי שלהן הם מעין מעבר, קשר, שקיים רק בין מדבר למדבר.
אגי משעול: אני מבינה שאני נכנסת כאן לאיזה מינוח קבלי. איך היית מתרגם את זה לעולם הפסיכולוגי של האדם, "בין מדבר למדבר"?
הרב לייטמן: האנושות כולה נמצאת בדרגת מדבר, השאלה היא רק עד כמה אנו מבינים ומכירים אותה ויכולים
להביא אותה לידי ביטוי. "דרגת המדבר" משמע שקיים קשר בין כולנו כנשמה אחת, אבל נדמה לנו שאנחנו נפרדים ורחוקים זה מזה. הריחוק, הפירוד, מורגשים מתוך זה שאנו מתקיימים בגופים שונים, וכביכול נמצאים במרחק קבוע בין איש לרעהו. הריחוק הזה לא קיים ברוחניות ואותו עלינו למחוק, לדלג מעליו.
אגי משעול: גם חיות כלולות בתהליך הזה? אני מאוד אוהבת חיות, ואם אני רואה כלב דרוס, למשל, אני חשה רתיעה שנובעת מתוך הרגשה עמוקה שמדובר באותו חומר חיים כמו שלי, רק בצורת כלב.
הרב לייטמן: האפשרות לגשר על הריחוק המדומה הזה, היא רק בין בני אדם, והיא נעשית על ידי השפה. למרות שאדם כולל בתוכו את כל המציאוּת, את כל דרגות הדומם, צומח וחי, ההתחברות בכל זאת צריכה להיות בדרגת המדבר, כלומר בדרגתנו הגבוהה כבני אדם. עלינו להתקשר אחד עם השני בצורה כזו שנתקן את מה שנראה כרגע כאוסף של נשמות בודדות ונפרדות, לחיבור כללי בינינו שבו נהיה כ"נשמה אחת".
אגי משעול: וחיות לא צריכות להיות שותפות לתהליך?
הרב לייטמן: היכולת לעשות זאת מסורה לבני האדם, ולא לחיות. החיות נמצאות בדרגה נמוכה יותר. לחיות אין בחירה חופשית, אין חיים אישיים, הן אינן מרגישות עבר, הווה, עתיד. האדם הוא זה שמשליך על החיות את ההרגשות ואת מצבי הרוח הפרטיים שלו, ובזה מתרקמת בו ההרגשה שלחיות יש רגשות ומחשבות אנושיים.
אגי משעול: לפעמים דיבור עם חיה מבטא יותר רגש מאשר עם אדם.
הרב לייטמן: את מייחסת לחיות דרגה גבוהה יותר מדרגתן האמיתית מתוך חסד פרטי שלך. אבל האמת היא, שבעלי החיים אינם מסוגלים לאותה דרגת תקשורת אתך, כמו אותו הקשר העובר דרך מילים, שפה ודיבור השייכים לדרגת המדבר בלבד.
אגי משעול: כשה' אמר: "יהי אור, ויהי אור" מדוע נזקק למילים כדי לברוא את העולם?
הרב לייטמן: המילים הן המעשה, הן הבריאה. הבריאה היא כאשר מה שבכוח בא לידי ביטוי בפועל. כמו שאמרנו קודם, בתוך דרגת המדבר כלולות כל הדרגות: דומם, צומח, חי, מדבר, והמדבר היא הדרגה היחידה שבכוחה לבנות, לקדם. האותיות והמילים הן הלבנים שמהן נבנית המציאות, שכן בעשרים ושתיים אותיות נבנה העולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מדוע אלוהים היה צריך לדבר
|
|
|
|
|
|
|
אגי משעול: אבל מדוע ה' היה צריך לדבֵר?
הרב לייטמן: ה' זה כוח. זה אותו כוח עליון, כוח ההשפעה, שמנהל את המציאות. "ויאמר" אין הכוונה לדיבור בשפה האנושית, אלא ההוצאה מהכוח אל הפועל נקראת "דיבור". וזו למעשה בריאה. אנחנו לא מבינים איזה כוח טמון בדיבור. בזה שאנחנו מדברים בעצם אנחנו בונים את העולם ומשפיעים עליו.
אגי משעול: ב"ויַאמֶר ה'" ישנו גם החיבור לשירה, שכן בדיבור, האדם בזעיר אנפין הוא כמו ה' של עולמו עצמו.
הרב לייטמן: על פי הקבלה לחלוטין לא מדובר ב"זעיר אנפין", אלא בגדלות, בכל קומת האדם. אנחנו צריכים להגיע למדרגה הזו, ובה נראה בבירור עד כמה האדם יכול להשפיע על עולמו. הבעיה היא, שאנחנו לא מייחסים לשפה, למילים, ואפילו לצלילים, את העוצמה האמיתית הטמונה בהם.
אגי משעול: אני מקשיבה למילים בחריפות, ולפעמים מחריד לראות עד כמה אנשים מבזבזים מילים לריק.
הרב לייטמן: נכון. לא סתם כתוב "סייג לחכמה שתיקה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משתדלת לחקור במופלא הזה, שמא אקלקל אותו
|
|
|
|
|
|
|
אגי משעול: תהליך היצירה הוא מאוד מיוחד ומורכב. בשירה יש גם רגש וגם מחשבה אבל אני לא מרגישה שאני זאת שקובעת איך הם יבואו, זה זורם מעצמו. אני אוהבת לקרוא לזה "חסד", משום שהמילה חסד היא מילה זכרית, מעין כוח שחודר פנימה, בחיבור בין משוררת ליצירה. בעבר משוררים קראו לזה "מוזה", אבל לדעתי יש פה מעין מערכת יחסים כמעט ארוטית. זה משהו שממש מתחיל מבפנים.
הרב לייטמן: זה הלחץ הפנימי וביטויו.
אגי משעול: ממש כך. מתרחש שם "משהו", ולפתע יש תולדה. לרוב אני מתיישבת בכוונה לבטא משהו מסוים ומרגישה איך לאט לאט זה מגיע. אך דווקא כשה"חסד" בא, אי אפשר להתנפל עליו, כי הוא עדין מאוד, ואם אתנפל הוא יברח. זה מעין חיזור כזה, איזו מערכת יחסים מאוד עדינה שצריכה לקרות בקצב שלה. אז צריך ללכת למטבח, לדבר בטלפון, להתנהג כאילו זה לא שם, כמעין ריקוד.
הרב לייטמן: אני מבין. את למעשה ממתינה עד שזה יגדל בתוכך, ויקבל צורה פנימית מאוד ברורה שאותה תוכלי להביע. מתי מגיע הרגע, שאת מרגישה שמתחילה להיווצר צורה, ושאפשר להביע אותה במילים?
אגי משעול: זו חוויה פסיכו-פיזית, בגוף ובנפש. אני מרגישה מעין התרגשות, לרוב באצבעות.
הרב לייטמן: את מרגישה משהו שמתלבש בך, בכל קומת הגוף?
אגי משעול: כן. האמת שאני משתדלת לא לחשוב ולא לחקור במופלא הזה, שמא אקלקל אותו.
הרב לייטמן: את מעדיפה אפילו לא לראות את מה שידך כותבת.
אגי משעול: בשלב הראשון אני אוהבת להיפתח ולהיות כצינור, ואחר כך אני עובדת בצורה אחרת. כאשר למעשה כל דבר מגשש אחר צורתו החד פעמית, והצורה שהשיר מקבל היא בלתי נפרדת מהתוכן. שיר הוא כמו מבנה מאגי, שאם תזיז מילה אחת, יקרוס המגדל כולו.
הרב לייטמן: וזה בא בכמה לבושים: צורה אחת, אחר כך שנייה, שלישית, כך שזה מתחזק עוד ועוד?
אגי משעול: כן. עולמות רבים נחרבים בדרך. הרבה ניירות מתקמטים ונזרקים.
הרב לייטמן: ומה את מרגישה בצורה הסופית?
אגי משעול: יש מעין הרגשה פנימית שאומרת: "וירא ה' כי טוב".
הרב לייטמן: כלומר הביטוי הסופי הוא כאשר הצלחת עד כמה שאפשר לבטא אותה התפרצות פנימית, בצורה גשמית ובמילים ברורות ומובנות.
אגי משעול: ישנו אותו רגע שהצייר חותם בשמו על היצירה, כי הפנימיות יודעת ש"השידור עבר" והוא כאן.
הרב לייטמן: זה דומה מאוד למה שמרגיש מקובל. גם אצל מקובל ההתפתחות הפנימית הזו מתרחשת, אבל בדרגה אחרת. הוא מרגיש איך מגיע זמנו של העולם הפנימי להתגלות, ועוד מעט יתגלה, ויקבל איזו צורה, וצריך באמת לתת את הזמן עד שאותה תחושה פנימית תתגבש לכדי צורה ברורה ומדויקת ובאמת כפי שתיארת, שקורה לך עם היצירה, גם כאן העיקר הוא לא להפריע. במקרה שהנשמה נמצאת בפעולה מיוחדת, שממנה מתקבלת אחר כך צורה חדשה, ממליצים מקובלים שלא לקרוא דבר, אף לא כתבים מיוחדים של מקובלים גדולים, אלא הם אומרים: "תן לנשמה שלך להיוולד בדרכה".
אגי משעול: מאוד קשה להרפות דווקא כשרוצים להתנפל. זהו שריר מעניין בתהליך היצירה: פתאום ה"חסד" שם, ורוצים להחזיק בו, אבל דווקא צריך להיות ברפיון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה מיוחד בנשמה ממין נקבה?
|
|
|
|
|
|
|
אגי משעול: אז מדוע אני לא יכולה ללמוד אצלך בשיעורי הבוקר?
הרב לייטמן: את הרי אמרת שיש הבדל בין חסד למוזה. ומדוע? כי בכל זאת יש שני סוגי נשמות: "זכר" ו"נקבה".
אגי משעול: אבל "זכר ונקבה ברא אותם".
הרב לייטמן: נכון, כך זה בנשמה. אין הכוונה לגוף. הגוף הוא תוצאה חיצונית, קליפה חיצונית. ומפני שיש נשמה ממין זכר ונשמה ממין נקבה, אז לכל נשמה יש אמצעי, שיטה, תהליך מיוחד כדי לאפשר לה להתפתח ולבטא את עצמה, ולכן יש שתי כיתות לימוד שונות.
אגי משעול: אין פה דירוג מסוים?
הרב לייטמן: לחלוטין לא מדובר בדירוג, שמנקבה עולים בדרגה להיות זכר או להיפך. אלא יש כאן שתי צורות קיום, שתי צורות חיים, שיכולות להשלים זו את זו, בלי להיות זו במקום זו, או זו שווה לזו. זכר ונקבה שווים דווקא בזה שהאחד מתפתח במקביל לשני. בדיוק כפי שבחיים הגשמיים אישה לא יכולה למלא את מקומו של הגבר, וגבר לא יכול למלא את מקומה של אישה.
אגי משעול: אבל אפשר לקרוא את הפסוק "זכר ונקבה ברא אותם" באופן שבכל אחד יש זכר וגם נקבה.
הרב לייטמן: זה נכון. אלא שכל מין עומד בפני עצמו, והם חייבים להשלים את עצמם, להשלים כל אחד את עצמו וגם את זולתו, ולהיות יחד בדבקות בגמר התיקון, כלומר בסוף הדרך, בסוף ההתפתחות הפנימית, הרוחנית, הנפשית.
אגי משעול: מה המיוחד בנשמה ממין נקבה? במה היא שונה מנשמה ממין זכר? כי בגוף אנחנו רואים הבדל אבל מה בנשמה?
הרב לייטמן: מההבדל בין הגופים אפשר ללמוד גם על ההבדלים בין הנשמות, ומכאן שהלידה, וכל עניין ההמשכיות, וכן האבולוציה הפנימית הרוחנית, באה לנשִמת הנקבה ולא לנשמת הזכר. הזכר הוא המחזיק, המוביל, השומר, ומעניק התנאים. הוא זה שעוטף, מסדר ומכין. והלידה וההתפתחות באות מנשמת הנקבה. בעצם העולם תלוי בה, בנקבה.
הלידה וההמשך, ואין כוונתי ללידה והמשכיות בחיים הגשמיים, אלא ללידת המצבים החדשים, התפתחותם, והאופן שהנשמה מתפתחת ממצב למצב עד שבאה לתכלית, לגמר התיקון, כל זה בעצם קורה רק בתוך נשמת הנקבה. ודאי שזה מוּנע על ידי הכוח והסדר שהזכר מכין. יש כאן צורת ריקוד רוחנית, שבה הם כרוכים זה בזה, וכך באים יחד למטרת הבריאה.
אגי משעול: האם נוצרת איזו סתירה כתוצאה מכך שהתפיסה הזו השתנתה במשך הדורות ומכך שצמח הפמיניזם?
הרב לייטמן: אני רואה קלקולים גדולים בדורות האחרונים. סתם לעשות שוויון בלי להבין ולהכיר את המערכת, אלא מתוך הסתכלות צרה ואגואיסטית - אין בזה טוב. אני כבר לא מדבר על כאלה שרוצים לדכא את האישה לעומת הגבר. הם בוודאי לא מביאים לאיזון ולשוויון האמיתי שצריך להתקיים. לכן בשני הקצוות הקיצוניים הללו אין טעם. ואני אומר זאת אף שלאורך אלפי שנות התפתחות, הדיכוי בלט בעיקר באומות העולם ולא בעם ישראל. בעם ישראל היו קיימים ערכים אחרים מאז ומעולם. לא היתה עבדות, ולא היו פערים מעמדיים בין עשירים ועניים, כפי שהיה בכל העמים. ולכן כאשר תתגלה חכמת הקבלה היא תשפוך אור גם על התיקון בעניין המינים. היא תחשוף את מקומם המדויק של אישה וגבר לפי הטבע, לפי שורש הנשמה, כך שכל אחד מהם יהיה מסופק, מרוצה, וישלים את השני, כי אף אחד מהמינים לא יכול להיות שלם ללא השני. יהיו אז זכר ונקבה כנשמה אחת, שכן הבורא ברא את שני החלקים כדי שיתחברו בהרמוניה מלאה.רק מתוך הבנת והכרת המערכת העליונה נוכל להבין מהו שוויון אמיתי. שוויון אמיתי הוא כאשר שני החלקים הכרחיים בצורתם השונה, כדי שיחד יגיעו לשלם, ולא צריך לנסות להפוך את שניהם שיהיו אותו הדבר בדיוק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו צירי לידה
|
|
|
|
|
|
|
אגי משעול: מלבד אבן גבירול יש מקובלים משוררים?
הרב לייטמן: "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, שכתב את פירוש הסולם לספר "הזוהר", מביא במכתביו פסוקים ושירים רבים. כמו כן יש שירים ללא מילים, מה שנקרא ניגוני מקובלים, "ניגוני העולם העליון". כמו שאת מתארת את "החסד" או המוזה ששורה עליך, כך מקבל המקובל התפעלות, התפרצות רגשית, מתוך שמרגיש כוחות עליונים, ומגלה איך הוא נמצא בזרימה איתם. זה מה שדוחף אותו לשפוך את רגשותיו, את התפעלותו זו, בשירה.
למרבה הצער, אני עצמי לא שולט בשום שפה, אני "בין השפות". לכן אפילו שאני חש דחף פנימי להביע, אינני חי בתוך השפה עד כדי כך שאוכל לעשות זאת.
אגי משעול: זה מצב מעניין אני חושבת.
הרב לייטמן: לפעמים זה כאילו רוצים ללדת, באים צירי לידה ולא יכולים.
אגי משעול: לאה גולדברג, שנולדה ברוסיה וחייתה פה, כתבה: "רק ציפורים בין שמים וארץ יודעות את כאב שתי המולדות". כי ציפור יכולה גם לעוף ויכולה גם ללכת, מן מצב כזה שהיא באמצע ככה. גם אני לא נולדתי בארץ.
הרב לייטמן: כן, אבל העברית שלך...!
אגי משעול: טוב, אני באתי לארץ מהונגריה בגיל ארבע. אני יכולה לחשוב על מצבים קשים שחוויתי, כאשר השפה לפתע לא מחזיקה את הנפש, ואז הנפש קורסת פנימה. זכור לי שכשאבי נפטר, הרגשתי שאיני מסוגלת לומר דבר בעברית.
הרב לייטמן: מצאת מילים?
אגי משעול: פתאום נכנסתי לשורש קדום יותר, אל ההונגרית, ומצאתי את עצמי מדברת שפה פשוטה, אבל עדיין הונגרית. אני מתארת לעצמי שעמוק מזה יש שקט או בכי או רגש מחוסר מילים. אני חושבת עליך שאתה "בין השפות", וזה מעניין כי עבורי המולדת היא לא האנשים, ובוודאי לא האדמה, אלא זו העברית. אני כנראה לא יכולה לחיות בארץ שלא מדברים בה עברית ולכן אני נידונה לחיות פה. כשחייתי שלוש שנים באנגליה, דיברתי עם אנשים ללא קושי, אבל היה חסר לי משהו. לא יכולתי להתבטא בעברית, על כל דקויותיה ועל כל עומקה. כי ללא אדם נוסף שמדבר עברית, זה בלתי אפשרי עבורי.
הרב לייטמן: כיוון שאת לא מוצאת ביטוי, לא מתרוקנת, קשה לך, ואת נחנקת.
אגי משעול: נכון. נוכחתי שהעברית היא המולדת שלי. מה המולדת שלך?
הרב לייטמן: הייתי אומר שהמולדת שלי היא הרגש. הקבלה מפתחת באדם רגש פנימי, חוש שישי, שבו הוא מרגיש מציאות "שמעבר", שאינה מורגשת באדם הרגיל מעת לידתו. פתאום הוא מגלה עוד משהו שממלא את החלל סביבו, בנוסף למה שמורגש בחמשת החושים.
אגי משעול: מה עוד יש כאן, שאינני מבחינה בו?
הרב לייטמן: לשם כך יש שיטה שמאפשרת לפתח את החוש השישי, להרגיש דרכו, ולחיות בו. ואז אדם מרגיש מהיכן באמת נובעת הנשמה, מהיכן נובעים חייו ועולמו, ואפילו השפה שלו. הוא רואה איך הכול מתגשם. כלומר, האדם מגלה כוחות שעליהם נמצאת ומוחזקת המציאות הגשמית, כמו על רשת.
זהו רגש מאוד עדין ללא מילים, ורק אחריו אני מוצא את המילים. המילים באות כאשר צריך לבטא את ההרגשה, ולהעלותה על הכתב, בטבלאות, בשרטוטים ובנוסחאות. לקבלה יש גם שפה מדעית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המילים מקטינות את ההרגשה או מגדילות אותה?
|
|
|
|
|
|
|
אגי משעול: המילים מקטינות את ההרגשה או מגדילות אותה?
הרב לייטמן: אם הלימוד בעברית, כך אומרים תלמידיי, זה רגשי ובלתי מוגבל. ואם הלימוד הוא ברוסית, שזו שפת האם שלי, אז זה מועבר בצורה מדעית ויבשה יותר. זה לא רק עניין שתלוי במילים אלא גם בשפה. באנגלית, למשל, כמעט אי אפשר לבטא את פנימיות ההרגשה הרוחנית. אנגלית היא שפה מוגבלת, שכלל אינה מיועדת לזה. אבל אפילו בשפת האם שלי, ברוסית, שאני כה שולט בה, איני יכול למצוא את מילות הרגש.
אגי משעול: דווקא ברוסית, שהתרבות שלה היא כה רגשית, ואולי אף יותר מהתרבות הישראלית?
הרב לייטמן: ברוסית המדוברת יש אוצר מילים עשיר ונרחב מאוד ועיקרו רגשי, אבל אינו מיועד לקבלה. ביטוי הרגש והשכל ברוסית מקורם בחלק אחר של הנשמה, כלומר הם לא ממהותה, מפנימיותה.
אגי משעול: נדמה לי שאני מבינה את כוונתך, כי כששירי מתורגמים לשפות אחרות, זה דבר שלא עובר בתרגום. יש בשפה העברית ייחודיות נפלאה, יופי וכוח, וזאת בשל מבנה השורשים, שלא קיים בשפות אחרות.
הרב לייטמן: נכון. זכיתי להיות לצדו של מקובל גדול מאוד, הרב"ש, בשתים עשרה שנות חייו האחרונות. וכשאני קורא את הכתבים שלו, או של מקובל אחר, אני לא קורא שפה רגילה שנכנסת לאוזן או דרך העין, אלא יש בשפה העברית תבניות מיוחדות שאליהן אדם מתקשר. משום שאותיות העברית הן הצורות מהן בנויה הנשמה: עשרים ושתים אותיות, ועוד חמש סופיות, מנצפ"ך. על האותיות האלו לומדים רבות, ומתבססים בקבלה.
כאשר אני אומר משהו לתלמיד, או כאשר מקובל אומר לי משהו, אנו בעצם מוסרים זה לזה מהוּיות. ואז אני מתחיל להרגיש בתוכי בדיוק את מה שהוא מרגיש. המקובל ממקד את העדשה על חלק נשמה שלו, וכביכול יוצר ממנו העתק, ומוסר לי אותו. אותו חלק בא ומתלבש בי, ויוצר בי העתק, ואני מרגיש ומקבל בדיוק את מה שיש בו. זאת ניתן לעשות רק בעברית, שכן התבניות האלו הן צורות מוגדרות וקבועות, של מסירת רגש. ועל כן אות היא סימן למהות.
אגי משעול: בגלל המהות של השפה, המבנה שלה?
הרב לייטמן: כן.
אגי משעול: אני מרגישה בשירה בדיוק את מה שאתה מתאר.
הרב לייטמן: היית רוצה למסור כך ללא הרף את התוכן הפנימי שלך?
אגי משעול: ההא, זה היה יכול להיות....
הרב לייטמן: לשם כך צריך להיות בדרגה כמו מקובל, ושגם השומעים יהיו בדרגת מקובלים. נקווה שנזכה לזה. נקווה שנגיע למצב שבו כל אחד יבין את חברו. "להבין" פירושו שאחד מוסר לשני בדיוק מה שיש בנשמתו, אותה הרגשה, ואותו מצב, בצורה המדויקת ביותר. נקווה שכולנו נמסור מנשמה לנשמה.
אגי משעול: אחרת חיינו הם "מגדל בבל".
הרב לייטמן: זוהי אכן התוצאה, מגדל בבל: איש לא מרגיש ולא מבין את רעהו.
אגי משעול: ראיית המציאות שמעבר למה שנגלה לעין היא גם האתגר של האמנות. כשמשורר כותב "רחמים", נמצאת שם גם המילה רחם, ועוד אינספור דברים. כלומר זו לא רק המילה, אלא כל מה שמצוי בה ומהדהד מתוכה.
הרב לייטמן: זה נובע מכך שהאותיות, צורת האותיות, והחיבור ביניהן, הכול מתקשר לפי כוחות רוחניים שמהם אנו בנויים.
אגי משעול: אני מרגישה שאנו נוגעים בקצה של דברים שנמשכים לעומק אינסופי.
הרב לייטמן: חכמת הקבלה מדברת על כך רבות, וכולי תקווה שיבוא הזמן שהאנושות כולה תיהפך למשוררים-מקובלים, ואז נוכל להעביר זה לזה את ההתפעלות הפנימית, את ההרגשות והמצבים הפנימיים שלנו בצורה ישירה, בלתי אמצעית ונאמנה למקור. אם נוכל לחיות כולנו בדרגת קיום זו ודאי תשרה בין כל האנשים בעולם אותה הבנה שלה אנו מייחלים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | בני ברוך היא אקדמיה לחכמת הקבלה הפועלת ללא כוונת רווח, שהוקמה ע"י הרב ד"ר מיכאל לייטמן. www.kab.co.il | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
