צומת בית ליד יהונתן גפן סוגר חשבון עם המ"כים הסאדיסטים בטירונות של הצנחנים   יהונתן גפן    (לידידיי מפלוגה ד', גדוד 202, גיוס פברואר65', החיים והמתים, באהבה ובגעגועים)   בשלוש שנות צבא סדיר ו-20 שנה של מילואים בקרבי, איני מתגעגע לשומקום במיוחד. בעיקר לא למקומות שכבשתי ושחררתי (היו כמה גבעות ששחררתי פעמיים! ). הייתי ברמת הגולן כשעוד קראו לה קוניטרה, ובאיסמעיליה, והייתי אפילו קצין מבצעים של חטיבת הבקעה. הייתי חייל, ואחר כך קצין, ואחר כך ג'נטלמן, אבל מכל חוויות המלחמה אני זוכר ונוצר את בסיס הטירונות של הצנחנים בבית ליד, בחורף של65'.   עד היום כשאני חולף בצומת אני מריח, מעבר לבושם הפרדסים, גם את הריח הרקבובי של המסטינגים, שמן הרובים, זיעת החיילים שרצים בחמש בבוקר בסיבוב הלבן ומתייצבים למסדר בכיכר השמוק, אלה שיאכלו חרא בכמויות ויעשו הכל בשביל כנפיים וכומתה אדומה.   אולי משום שעמק חפר היה תמיד שלנו, חשתי שאני אכן משרת בצבא העם. שנתיים לפני הולדת האימפריה, אני נזכר באהבה ובחמלה בארץ הקטנה, ובמתנדבים הקטנים והאמיצים מפלוגה ד', גדוד 202. המג "ד היה פיחוטקה אדום הפנים, המ"פ היה מתן וילנאי הצעיר, אבל ראינו בעיקר את המםכפים שלנו. עד היום הם מופיעים לנו בסיוטים.   הגדוד שלנו היה חדש, הגדוד השני היה 890, ואנחנו קראנו לו 800 טיפשים. המ"פ של מתגייסי הגדוד השני היה אמנון ליפקין-שחק. לצערי, גם אמנון וגם מתן, אנשים טובים וישרים ומפקדים למופת, התלבטו גם הם בצומת בית ליד ואיכשהו הידרדרו בסוף לפוליטיקה.   ותאמינו לי, בצבא לא פחדתי מהאויב, פחדתי מהמפקדים שלי. בעיקר מהמם-כפים, שהם עם בפני עצמו. אחר כך, במשך שנים, תמיד לפני איזו הופעה שלי, ולא חשוב איפה זה בעולם, תמיד ניגש אלי איזה פרצוף תחת ואומר: "תכניס אותי להופעה אחי, הייתי מם-כף שלך, כלב. אתה לא זוכר? ".   ככה זה נמשך יותר מ-20 שנה , אין הופעה בלי שלושה ארבעה מם-כפים. עד שיום אחד חשבתי: כמה מם-כפים יכולים להיות לחייל דמיקולו אחד? חמישה, עשרה, 30? עשיתי חשבון, וראיתי שעד היום אני עומד על יותר מ-400. אני תמיד הכנסתי אותם בגלל שפחדתי שהם יתעללו בי ויטרטרו אותי. ישאירו אותי שבת בצוותא.   כי מה הכי הרג אותנו בצבא? לא המלחמה ולא השלום, לא החמסין ולא האויב, מה שהרג אותי הכי בצבא היה מם-כף אחד בן אלף זונות, מניאק עם קבלות. אז מה פתאום שאני אכניס אותו להופעות שלי? שיישאר בחוץ, הכלב.   ושתבינו, אז היה צבא אחר. תשכחו מסרבנים, אם מישהו היה סרבן אפילו הוא לא היה יודע על זה. כל החיילים היו חיילים אלמונים. לא כמו היום, שהאמא מצלצלת לילד שלה תוך כדי מבצע, שומעת את היריות ומבקשת מהמפקד בנימוס להפסיק עם זה מיד ולצאת מהשטח.   תראו את כל החיילים האלה שמשרתים בתור קהל בתוכניות של ערוץ 2. היום אתה מגיע לבקו"ם ושואלים אותך איפה אתה רוצה לשרת - יצפאן? יאיר לפיד? אם תעשה בעיות, נכניס אותך שנה ליהורם גאון. כשאני הייתי בצבא היו רואים חיילים רק כשהם מתו או בחידון התנ"ך.  המחברת שלי היתה התרפיה כמו כותבים רבים לפני ואחרי, בצבא, המחברת שלי היתה התרפיה שלי. לא ישנו יותר משלוש שעות בלילה, לא כולל הקפצות,ובכל זאת מצאתי לי זמן לנהל יומן,לאור נר שהוצב על קסדה עם הסוואה. היינו ישנים באוהל הודי עם מיטות קורסות ושמיכות דוקרות כעלי סברס. עם נעליים וחגורים קלים, כי כמעט בכל לילה היתה הקפצה, והיינו צריכים להסתדר בחוץ, מוסווים כהלכה ולא מרשרשים. לילה אחד, נפצי ההקפצה העירו אותנו בשלוש בבוקר,ורצנו החוצה ( "20 שניות כולם בחוץ! " ). עמדתי לי בשלישיות, בין גדי חוילס שימות במלחמת ששת הימים לאורי מילוא שיחיה ויטביע את כפר ידידיה בוודקה.   עמדתי שם בחושך המסוכן, נמוך וצודק, מוסווה ומוכן לכל משימה, ולא הבנתי למה כולם צוחקים עלי. הייתי מוסווה כהלכה. קפצתי ולא רשרשתי. השעון והסדקית היו עטופים היטב, כדי שלא אנצנץ. אבל דבר אחד לא יכול הייתי לראות משום שהוא היה מעלי: על קסדתי המרושתת ניצב נר דולק, שהאויב המטופש ביותר יכול לראות משני קילומטר נגד הרוח. "גפן! ", צרח המם-כף, "שני צעדים קדימה ותתחיל לרוץ סביב המחלקה! ". רצתי עד שהתעלפתי, וכשהתעוררתי ראיתי בפעם הראשונה את מתן המ"פ, שהעירו אותו כדי לראות באופן אישי את הטירון הטיפש עם הנר על הראש. מתן ביקש הסבר, אז אמרתי לו שאני כותב. הוא שאל מה אני כותב. אמרתי לו שאני כותב שירים. "זה טוב מאוד", מתן אמר, "צריך מישהו שיכתוב למסכת אחרי מסע הכומתה, ולעלון אחרי הקורס צניחה". " כן המפקד". " ועכשיו", אמר מתן למם-כף הכי סדיסט במחלקה שלנו, "תכניסו לו! ".   חודשיים לא יצאתי הביתה. חפרתי בור בעומק שני מטרים כדי לקבור בו את הנר, והוצמדתי עשרה ימים לבזוקה, שזה כמו לחיות שנה עם צינור. זאת היתה צומת בית ליד שלי: הייתי יכול להישבר ולהיפלט מהגדוד, אבל החלטתי להמשיך, מה עוד שהמ"פ בכבודו ובעצמו בונה עלי לטקס סיום הטירונות וקורס הצניחה. הייתי יכול להפסיק לכתוב, משום שמאותו רגע ידעתי שהכתיבה אינה רק פרס אלא גם עונש. אבל המשכתי לכתוב את היומן שלי, ותמיד היו כמה טיפות של חלב על הקסדה הגדולה מדי שלי. לימים, לקחתי קטע מיומן הטירונות שלי להופעה שלי (שגם היא תרפיה) והפכתי אותו למעין שיר שמבוסס על מם כף אמיתי שהתעלל בנו. ההחלטה שלו בצומת בית ליד היתה להיות סאדיסט סדרתי:   שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך

ראשי > חדשות > מיוחד > אחורה פנה       בארכיון google.com    שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך "תראו את כל החיילים האלה שמשרתים בתור קהל בתוכניות של ערוץ 2. היום אתה מגיע לבקו"ם ושואלים אותך איפה אתה רוצה לשרת - יצפאן? יאיר לפיד? אם תעשה בעיות, נכניס אותך שנה ליהורם גאון. כשאני הייתי בצבא היו רואים חיילים רק כשהם מתו או בחידון התנ"ך" כתבות פרוייקט צומת בית ליד משקית סטייל שירות פיצוץ גאה בצעירים הכתב שבטנק ינצח החייל האמיץ שליין להקת פיקוד חימוש