 |
|
|
|
|
|
שירות פיצוץ |
|
|
|
|
כדי להרשים את הצד של הכלה, חירף החייל אמנון דנקנר את נפשו והתנדב לקורס חבלה. 34 שנים אחרי, הוא היה בטוח שכבר שכח איך מנטרלים מטען, מציתים פתיל או מפוצצים איזו לבנת חבלה. לא תאמינו מה עשה לו יום אחד בבסיס של חיל ההנדסה, אי שם ליד אילת |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
אמנון דנקנר
22/9/2004 16:31
|
|
|
|
|
|
|
|
הנסיבות הרומנטיות היו כאלה שלא יכולתי עוד להישאר בתפקיד צבאי שאינו קרבי. הרומנטיקה הביאה אותי למקום שבפעם הראשונה ששמעתי את שמו הייתי בטוח שהוא איזה קיבוץ או מושב, כי היה לו צלצול כזה. רק אחרי שניים-שלושה ביקורים הבנתי שנפלתי לתוך מרכז העוצמה הבטחונית של ישראל.
בשביל צעיר ירושלמי שלא כל כך הבין מהחיים שלו, זה היה די מהמם להתארח בסופי שבוע בשכונה שמספר האלופים ותתי האלופים שבה היה זהה למספר החנוונים והפקידים הזוטרים בשכונה שלי. יכול להיות שלא תאמינו, אבל אז העריצו בארץ קצינים בכירים כמו שהיום מעריצים את העולים לגמר ב"כוכב נולד" או משהו כזה.
הבעיה היתה שממש כולם היו שם קצינים בכירים, והילדים שלהם היו או קצינים או בדרך לכך, ורק ביחידות הכי נחשקות. ובתור המיועד להיות החתן מירושלים, אההממממ. . . לא דיברו על זה, אבל היה נדמה לי שמצפים ממני לעשות את המעשה הנכון, כלומר להשתחל לאיזה תפקיד שאפשר יהיה, אם לא להתגאות בו, לכך באמת אפסה התקווה, לפחות לא ממש להתבייש בו.
כך יצא שממש התחננתי לשיבוץ באיזה קורס שימחה מעלי את חרפת הנרפות הצבאית, והגעתי לבה"ד 14 באדוריים, מקום שבו התחייב צה"ל להפוך אותי תוך שישה שבועות לחבלן מוסמך. מצד אחד אורו פניהם של הגברים המסוקסים מצד הכלה כשסיפרתי להם שהכרתי ממש טוב בחור אחד שהפך לאבק יחד עם חבריו למחלקת החבלה, אחרי פגיעה ישירה בזחל"ם שלהם במלחמת ששת הימים שאירעה זה לא מכבר. מות גיבורים היה אופציה יוקרתית באותם ימים, הרבה יותר מכפי שהיא היום. מצד שני, המונח "חבלן" היה אז מאוד בעייתי. הסיבה לכך היתה נעוצה בעובדה המצערת שאשף הניסוח הרשמי, שר ההסברה ישראל גלילי, עדיין לא התפנה מעיסוקיו הרבים כדי להמצוא הגדרה למקצוע הצבאי הזה, אשר תבדיל אותו ממניחי המטענים בשירות הטרור הפלשתיני שכונו אז בתקשורת "חבלנים" אף הם.
הדבר גרם, כמובן, לפיחות חריף ביוקרתו של החבלן העברי, שכשסיפר מה הוא עושה בצבא נתקל תדיר בהרמת גבה, באי הבנה או בלעג. בסופו של דבר המציא מר גלילי את המילה "מחבל" ובאותו צרור גם את ה"מרצח" (שמעון פרס הגה אותן כבר אז כ"מייחבל" ו"מיירצח" ) וחבלני צה"ל (כמו גם הרוצחים הפליליים הרגילים) נשמו לרווחה וחשו מובדלים היטב מהפלשתינים חורשי הרע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אחרי חודש הייתי משוכנע שאני בסיירת מטכ"ל. טור' דנקנר בימי הקורס
|
|
|
 |
|
 |
מקום מעט הזוי
|
|
|
|
|
בסיס ההדרכה 14 זכור לי, ואני מניח שגם לרבים אחרים, כמקום מעט הזוי. קשה מעט להעלות על הדעת בסיס צבאי שקירות המבנים שלו (צריפים בסגנון בריטי מעורב בזה של הלגיון הערבי) היו מכוסים בקריקטורות ענקיות ופרועות של דודו גבע. אבל כך זה היה משום שגבע שימש עד זמן קצר לפני כן כגרפיקאי של הבסיס, ואיכשהו הוא שכנע את הממונים עליו שיניחו לו לעטר את הבסיס בציורי קיר גרוטסקיים. המממ. . . אמרתי לעצמי כשראיתי את זה, מישהו שם לאנשים דברים מוזרים במים שהם שותים כאן או משהו.
כאילו כדי לאשר את חשדותי, התברר מיד כי קורס החבלה שלי הורכב משתי קבוצות מובהקות שהשילוב ביניהם נראה הכי משונה בעולם: מצד אחד קבוצה מצ'וקמקת של חיילים שהצבא לא ידע בדיוק מה לעשות איתם, והם בוודאי לא ידעו מה לעשות איתו, חלקם הנכבד ברמות שונות של ליקויי תפקוד חמורים בתחומים מגוונים. מצד שני: טא-דאם! קבלו אותם! הופה! סיירת מטכ"ל (לא שבאותה תקופה, אנחנו מדברים על ראשית שנת70', הרגשת שמותר לך להעלות על דל שפתיך את השם המפורש של היחידה הזאת, בלי שמישהו יעלים אותך בכלא מיוחד לבוגדים לשש-שבע שנים בתנאי וענונו).
האווירה ההזויה הזאת הלכה והתגברה כשמקרב הקבוצה האומללה שלנו בלט מיד טיפוס בשם צ'רלי, איש בעל הומור פרוע וכפייתי, מבטא צרפתי והליכות מסוגננות של הומוסקסואל מובהק. מהיום הראשון ניסה אותו צ'רלי לשכנע אותנו שהוא נשלח לקורס הזה מטעם המוסד שאל שורותיו הצטרף זה לא מכבר. אם השושואיות של סיירת מטכ"ל היתה אז חובה קדושה, לספר דברים על המוסד היה בכלל עניין שעליו יורים בראש, אבל אנחנו התייחסנו לסיפורים של צ'רלי כאל חלק הזוי מהאופי המשונה שלו. הוא אמנם סיפר לנו ברצון היכן שוכן מטה המוסד, איך נכנסים לשם מהרחוב ומה עושים שם בדיוק, ואנחנו התגלגלנו מצחוק. נו באמת, חשבנו, לא זה החומר שמגייסים למוסד בשנת 70', לא מין אביעד קיסוס על ספידים, עם אצבעות שלא הצליחו לחבר נפץ לפתיל השהיה בלי להפיל אותו שש פעמים. אחרי כמה שנים ראיתי בעיתון כתבה עליו, שסיפרה שהוא תובע את המוסד על שפיטר אותו משום שהתגלה שהוא הומוסקסואל, כך שאחד הדברים היפים שלקחתי לחיים מהקורס הזה הוא שהכל, אבל הכל, אפשרי.
הדבר הכי מוזר היה שאיכשהו החברים מסיירת מטכ"ל (ג'ינג'י בן-דוד, אמנון גרוס מירושלים, אייל בצר, ענתבי מאיילת השחר ויהודה מהמושב) אימצו אותי, ככל הנראה משום שנראיתי להם כחייל בעל הסיכויים המועטים ביותר לסיים את הקורס והם ראו בי סוג של אתגר. למשך שישה שבועות מוזרים הם נתנו לי להרגיש שאני אחד מהם, דחפו אותי במסעות, תרגלו איתי את עבודת הכפיים הזהירה, הסבירו לי שוב ושוב את מה שלא תפשתי, קרעו אותי בענייני כושר גופני ולמרבית תדהמתי, אחרי חודש כבר הייתי משוכנע שאני ממש אחד מהם וגם התנהגתי ככה, מה שמראה שאדם יכול להיות נתון לכל מיני סוגים של שכנוע עצמי. האמת, לקח כמה שנים עד שזה עבר לי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מענג באופן מרעיש למדי
|
|
|
|
|
כדי לבדוק עד כמה זה באמת עבר נסעתי עד בסיס ההדרכה של חיל ההנדסה בצוקי עובדה, לא הרחק מאילת. זה היה תרגיל מעניין בזיכרון כי באמת לא זכרתי כלום, אבל ברגע שכרעתי על ברכי מול הנפץ, הפתיל ולבנת החבלה כשמשקפי חבלה מכסות את עיני, נפתחה איזו קופסה במוח והכל חזר אלי: תנועת חיתוך הפתיל והצתתו, המונחים המקצועיים שלא עלו דל שפתי או מחשבותי כבר 34 שנים נדחקו פתאום לצאת מהפה והתרוצצו במחשבה. זה היה מענג באופן מרעיש למדי.
אני מניח שבשביל הקצינים החביבים להפליא שסבבו אותי נראיתי, ובצדק, כמו דוד זקן המנסה להשיב לעצמו עניין או שניים מנעוריו שכבר התעפשו. בשבילי זה היה משב רוח מהיר וחולף של שמחה. אני מניח שהחשק הפתאומי והמפתיע שהתעורר בי להישאר כבר בבסיס ולעשות שוב את הקורס נבע, בין השאר, ממחשבה שניקרה בי שמה שאני עשיתי ב-70' לא היה הקורס האמיתי, אלא איזה חיקוי עלוב שלו. הרבה פעמים אנחנו מקבלים התקפי נוסטלגיה ומתגעגעים באנחות לימים הטובים של פעם, אבל כשאני חושב על הצבא של אז אני די מתעצבן. זה היה, מנקודת ראותו של חייל פשוט, אבל אני מניח שגם אחרים זוכרים את האמת, מקום של מחסור, ציוד מיושן, בלוי ולא מתאים, מקום של אלתורים ועבודה בעיניים וזה לא בא מלמטה דווקא. לא מרמת החייל, שתמיד בכל זאת ניצח את המלחמות, אלא מלמעלה. הרי ברור שאותם מוחות שמנעו מאיתנו טלוויזיה צבעונית בכוח, הכריחו אותנו לחכות חמש שנים לקו טלפון, והתייחסו למי שהעז לקנות מכשיר חשמלי נחוץ כמו מקרר או מכונת כביסה כאילו הוא שודד שיש להענישו בחומרה, הם גם המוחות שהקציבו כה מעט כדי שהצבא ייראה מסודר, אנושי ובעיקר יעיל.
אני מדבר על השנים של האימפריה הישראלית הגאה והשחצנית של אחרי מלחמת ששת הימים, שקיימה פולחן גנרלים, אבל בחורף הלבישה את החיילים הפשוטים בשינלים, אותם מעילי צמר בריטיים מעודפי מלחמת העולם השנייה (אולי הראשונה, לך דע) שהיו יכולים להישאר בעמידה זקופה גם אחרי שפשטתם אותם מעליכם. זאת האימפריה שחסכה על החיילים שלה גם בעזרי אימון כך שתמיד היה לתרגולים ולאימונים ריח של דלות וטעם של כאילו. לעולם לא אשכח את תרגול צליחת התעלה שלנו שבו חצינו ברגל (ממש כמו משה רבנו ובני ישראל) תעלה רחבה אך יבשה, ובמקום לשוט נשאנו על כתפינו בריצה קלה סירת זודיאק עשויה גומי. כשהגענו לגדה שמנגד הורדנו את הסירה ארצה, נשכבנו על החול של צאלים, שלפנו סיגריות וסיכמנו שאם ככה צה"ל מתרגל גדוד שריון שלו, במלחמה הבאה אנחנו הולכים לאכול אותה. וכך, אגב, היה.
מול הזיכרונות הלא נעימים האלה התחדדה אווירת המקצועיות, הסדר, חוסר האלתור והבלגן והרמה האנושית הגבוהה של הקצינים בבסיס ההדרכה של חיל ההנדסה, שהוא גם אסתטי כל כך, שאני ממש לא חושב שהציורים של דודו גבע על הקירות היו מוסיפים לו משהו. אין למה להתגעגע ויש במה להיות גאה עכשיו. נשבע לכם: תנו לי חזרה את נעורי, ואני חותם קבע בבסיס ההנדסה הקרבית הזה. | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | | המונח 'חבלן' היה אז מאוד בעייתי. הסיבה לכך היתה נעוצה בעובדה המצערת שאשף הניסוח הרשמי, שר ההסברה ישראל גלילי, עדיין לא התפנה מעיסוקיו הרבים כדי להמצוא הגדרה למקצוע הצבאי הזה, אשר תבדיל אותו ממניחי המטענים בשירות הטרור הפלשתיני שכונו אז בתקשורת 'חבלנים' אף הם" | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
