 |
|
|
|
|
|
גאה בצעירים |
|
|
|
|
לכל לוחם יש רגע אחד שהוא נוצר. אותו לילה, ביוני 82', כששכבתי הלום על הציר בין ביירות לדמשק, הוא הרגע שלי. עופר נמרודי חוזר לסוללת התותחנים שעליה פיקד |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
עופר נמרודי
22/9/2004 23:45
|
|
|
|
|
|
|
|
בעלייה לרמת הגולן, בדרך לביקור בגדוד 55, לא הרחק מלבנון,נדדו מחשבותי אל מעבר לגבול.כשעצמתי את עיני יכולתי לשמוע את פס הקול של אותו יום ביוני82' בקרב על עין אטינה, שבו נדמה היה לי שתמו חיי. שוב שמעתי את רעם הפגזים ואוושת ההתלקחות, את זעקות הפצועים ואת הקולות המבולבלים בקשר ואז - בפעם המי יודע כמה - את הרעש הנורא של הפגיעה הישירה בטנק.
פקחתי את עיני בבהלה כשהרגשתי, בעודי שקוע במושב הרך של המכונית שלי, כיצד גופי עף מן הצריח של הטנק, שהפך בן רגע לשלד מפוחם, ומוטח אל צדי השביל, שם שכבתי דואב והלום. אני מניח שלכל לוחם יש רגע אחד כזה לפחות שאותו הוא נושא כל ימיו, רגע של אימה והשלמה עם המר מכל. רגע של הלם וכאב על החברים לנשק שנהרגו, ושל העת שנדמה כי היא נמשכת לנצח. של הספק: אני מת? אני חי? אני פצוע? עוד אחיה? תמונתו של האחד, הגיבור, המחרף את נפשו, הרץ אל מול האש ויכול לה, גם היא אינה משה מזיכרוני. זה היה המפקד שלי, רס"ן רוני זוננפלד.
היה לי מזל באותו יום לפני 22 שנה. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם אתה מקלל את עצמך על שאתה מוכרח לעשות משהו שנראה לך אמיץ מדי, מסוכן מדי, אבל אין לך ברירה. שימשתי אז כקמב"ץ סיוע במילואים, וישבתי בטנק אחד אחרי מח"ט בית הספר לקציני שריון בשיירה שנסעה בציר ביירותדמשק. באחד העיקולים נפתחה אש על הטנק המוביל, ואני נאלצתי להוציא כמעט את כל גופי מחוץ לצריח, כדי לנסות ולזהות את מקורות הירי. באומץ רב החליט רוני לצאת מהנגמ"ש שלו ולעלות לנקודת תצפית גבוהה כדי לירות משם על מקורות הירי בתוך הכפר. הסורים זיהו את רוני בעלייה על הגבעה, ופתחו באש שלא נפסקה עד רדת החשיכה.
קיבלתי פקודה להתחיל בהפגזה מסיבית לעבר יחידות הקומנדו הסורי שהיו פזורות בשטח. באותם רגעים קשים אתה נדרש לקור רוח כדי לטווח בשקט בתוך כל המהומה, ולעקוב אחרי כל פגז שנורה. רוני ואני הרגשנו שאם נצליח לעשות עבודה טובה, אולי כל הכוח יצליח לצאת מהגיהנום הזה.
גדוד 198 קיבל הוראה לנוע לכיוון שלנו כדי לנסות ולשחרר את הפקק שנוצר. האזור כולו היה חשוך מאוד. כשהטנקים של 198 התקרבו לשיירה הנצורה שלנו, נפתחה אש דו צדדית. אנחנו היינו בטוחים שמדובר בטנקים סוריים שיוצאים מהכפר.
לפתע חטף הטנק שלי פגיעה ישירה. עד היום אינני יודע אם זה היה טיל סאגר סורי או פגז ישראלי מדויק, אך ההדף היה כה חזק שהוא העיף אותי כמו פקק של שמפניה מהצריח אל שולי התעלה. הטנק שבו ישב מג"ד 198, ספי שאומן, חטף גם הוא פגיעה ישירה. ספי נהרג במקום, אבל גופו נותר לכוד בתוך הטנק הבוער. רוני הסתובב על עקבותיו ורץ מיד בחזרה לטנק. הוא שלף את גופתו של המג"ד ההרוג ומשך אותה למקום מבטחים.
אף אחד בשטח לא הבין ששני גדודים מאותה חטיבה נלחמים זה בזה. אף אחד, מלבד אחד הצוערים בקורס. פתאום, ברגע של אומץ יוצא דופן, הוא קפץ החוצה ממקומו, נעמד מול הטנק שממול וצרח: "חדל אש". רק כך נעצרה הלחימה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
סגן נמרודי בשירות הסדיר
|
|
|
 |
|
 |
"כוחותינו השיבו אש" זה אנחנו
|
|
|
|
|
אני מזדקף במושב המכונית ומנסה לחשוב אחורה, על דברים שמחים יותר. זה לא רע להתקרב לבסיס במושב האחורי של מכונית מאוד נוחה, אבל לבי הוצף געגועים לנהיגה בג'יפ הסמג"ד הצה"לי ההוא, עם חלונות הניילון, כיסאות הברזל, הרעש הנוראי ומכשירי הקשר שמטרטרים לך בראש. כשהגעתי, תוך כדי לחיצות ידיים בשערי היחידה, ראיתי את עצמי פתאום בחזרה בשירות הצבאי הסדיר שלי, לפני 25 שנה. את אדמת הבזלת המעלה ניחוח ארצישראלי מובהק, את קיבוצי עמק החולה ואצבע הגליל פרושים ממערב, את הר החרמון והר דב מאיימים ממזרח ואת קני התותחים מסודרים בשטח. היום הם מכוונים אל מוצבי החיזבאללה בדרום לבנון.
55 ו-334, שני גדודי התותחנים שבהם שירתתי, כבר שכחו מזמן את תותחי ה-175 מילימטר שלהם. כשאני שואל עליהם, ששי המג"ד מחייך. "הם בערימת הגרוטאות כבר מזמן. היום יש בגדודים האלה תותחים אחרים לגמרי". לבי נצבט לרגע. לא שלא ידעתי, אבל בלב קיוויתי שעוד יישארו כמה, כדי שאוכל לבחון את המיומנות שלי בהפעלה המסובכת שלהם. אבל מיד אני נכנע לקסם של החדש. אחרי הכל, אני אומר לעצמי, מותר לך להודות היום שתותחי ה"רומח" העתיקים היו בעלי קצב אש איטי ודיוק, בוא נאמר, בינוני.
הכל נראה לי כל כך הרבה יותר נוח ויעיל. בעיקר הדבר הבסיסי בהפעלת סוללת תותחים: איפה אנחנו בדיוק? כלומר קביעת מיקום הסוללה יחסית למטרה. אז עם המפה, עם מכוון הגיירו, עם פנסי הקולימטור ועם עמודי הכיוון. היום, עם הג' י פי-אס, זה כל כך פשוט. אתה יודע בדיוק איפה אתה, נקודה. הלוויין לא משקר. ואותו דבר עם חישובי הירי: אנחנו ישבנו עם טבלאות וערכנו חישובים מסובכים שאסור היה לטעות בהם. היום מתקתקים נתונים על מחשב הסוללה, הכל אלקטרוני. הלב נחמץ מעט לחשוב על המאמץ של פעם שהיום יכול להיחשב רק כקוריוז היסטורי משעשע.
"מתי יריתם לאחרונה?", אני שואל. "ב-8 ביוני , לפני שלושה חודשים", משיב לי סגן צחי, מפקד הסוללה. "החיזבאללה ירה על יישובי הצפון, ובאמצעות הטכנולוגיה המתקדמת הצלחנו לשתק את האש תוך 20 דקות. אתה יודע, כשברדיו אומרים 'כוחותינו השיבו אש אל מקורות הירי', זה אנחנו". אני מחבק אותו. בית החזה שלי מתנפח. היחידה נראית מוכנה לקרב בכל רגע. "אנחנו ערוכים לעבור ממצב שינה לירי תוך שלוש דקות", הוא אומר.
צחי נותן לי מדים חדשים וכובע שעליו רקום שם הגדוד, "דרקון". "זה יהיה טוב לצילומים", הוא מייעץ. אני מסתכל עליו בחיוך. "מה, אין לכם מדים במידה אקסטרה-אקסטרהאקסטרה לארג'? " שאלתי . כולם מתפוצצים מצחוק. לאורך הביקור כולו אני חש תחושה עצומה של ביטחון באנשים האלה. עיניהם מאירות, הם רעננים ונכונים.
רק דבר אחד, בכל זאת, נשאר לעשות בידיים ממש: להרים את הפגזים. זה לא קל וזה אף פעם לא היה קל. "אתה עוד מסוגל להרים פגז?" מתגרה בי רובי, הצלם שלנו. יוקרתי בעיתון לא אפשרה לי לסרב. הפגז שוקל כמעט 50 קילו, אבל אני מתכופף להרים. האדרנלין של פעם הולם בי. אני מרים את הפגז, מתורגל בתנוחת הטעינה, המג"ד נותן את האישור ואני טוען אותו בקנה התותח. חיילי הסוללה מריעים חצי בהתפעלות חצי בצחוק למראה הענתיקה עבת הגוף, שעוד מסוגל להרים פגז בלי לקבל קילה.
כשששי המג"ד וצחי מפקד הסוללה נתנו לי את סמל היחידה לעת פרידה הם אמרו לי: "קח, קח, הרי אמרת שאתה באמת גאה בנו". ענדתי אותו על החולצה שלי. עד אז היא היתה סתם חולצה ממותגת. סוף סוף היא נראתה נהדר.
חזרתי הביתה מוקסם, ממש מאושר. בלב אני מתפלל, שאלוהים רק ישמור על הקצינים והחיילים האלה, כי כשאומרים ברדיו שכוחותינו שיתקו את מקורות הירי של החיזבאללה, זה גדוד 55, הגדוד שלי.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | | "אף אחד בשטח לא הבין ששני גדודים מאותה חטיבה נלחמים זה בזה. אף אחד, מלבד אחד הצוערים בקורס. פתאום, ברגע של אומץ יוצא דופן, הוא קפץ החוצה ממקומו, נעמד מול הטנק שממול וצרח: 'חדל אש'. רק כך נעצרה הלחימה" | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
