 |
|
|
|
|
|
הכתב שבטנק ינצח |
|
|
|
|
זו היתה אהבה ממבט ראשון. כזאת שתופסת מקום ענק בלב וממלאת את הנשמה. 22 שנה אחרי שהשתחרר חזר בן כספית, שריונר עם בעיות גב, לצבא. והוא עדיין מאוהב. מעל לראש. בטנק |
|
|
|
|
|
|
|
|
אז מה השתנה? לא הרבה. ה"פודרה" (חול שנטחן בשרשראות לאבק דק) עדיין רובצת בכל מקום בו יש טנקים, ונכנסת לך לעיניים, לאוזניים, לחרכי הגוף האפלים ביותר, לנשמה. והריח. תרכובת שרק טנקיסטים מכירים, ערבוב של ריח הפלדה והגריז עם אבק השריפה, חום המנוע וזיעת הטנקיסט. ורעש המנוע. הנהמה האדירה, המוכרת, הנוסכת ביטחון. וטרטור רשת הקשר. וצריחת מערכת הצידוד ההידראולית. והעוצמה. תחושה בלתי מוסברת של שיכרון, של ביטחון, כשאתה ניצב לך בצריח הטנק, אומר לנהג "סע קדימה", מיטיב את אחיזתך בקת המא"ג, מצודד צריח ימינה או שמאלה, ומסתכל סביב. והאדמה רועדת.
מי שהיה בטנקים, לא ייצא מהם לעולם. בזמנו (בזמני, בעצם) אמרו שמהשריון יוצאים רק על אלונקה. ובכן, 22 שנה אחרי שהשתחררתי מהשירות הסדיר בשריון, יותר מעשר שנים אחרי שהשלמתי את שירות המילואים האחרון שלי בשריון, אני כבר יכול לקבוע: אין יציאה מהטנקים. כל מי שהיה שם, יודע. הטנק נשאר בתוך הטנקיסט, בנשמתו, במחזור הדם שלו. הטנק שלך ילווה אותך, כצל דומם, הרבה אחרי שהשתחררת ממנו בפעם האחרונה, הזדכית על הזיווד, פשטת את הסרבל והלכת מבלי להביט לאחור. מי שלא אהב טנק בחייו, לא יבין זאת. כן, אפשר לאהוב טנקים. אפילו טנק מסוים. אפשר להכיר אותו, להבין אותו, להרגיש אותו. הקוראים נחלקים עכשיו לשתי קבוצות עיקריות: אלה שמבינים על מה אני כותב, ואלה שמשוכנעים (ולא בפעם הראשונה) שאולי לא יצאתי מהטנקים, אבל יצאתי מדעתי. או במילים אחרות, אלה שהיו בטנקים, מול אלה שלא.
התגייסתי בפברואר 78'. הרבה מזל היה לי. נפלתי בין המלחמות. הגיוס בא ארבע שנים וחצי אחרי יום כיפור, השחרור הגיע חצי שנה לפני לבנון. את אימון הצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה - נחשב לפרק הזמן הקשה ביותר בשירות בטנקים, מעין טירונות טנקים קשוחה, ארוכה, שמתרחשת רובה ככולה בשטח) עברתי בסיני. המדבר ההוא, של פעם. סוף העולם ימינה. תשע שעות נסיעה מתל אביב, באוטובוס מיושן, פעם בשלושה, ארבעה, לפעמים חמישה שבועות. אפילו אמא שלך כבר לא מכירה אותך.
ההסכם עם המצרים כבר נחתם, סיני הלך ואזל לנו בין האצבעות. עוד מעט מפנים את המדבר. בעבודת פרך סיזיפית, יום ולילה, מעבירים את הגדוד צפונה, לקו ההיערכות החדש, שגם אותו יעמיסו חיילים (אחרים) לקו השלישי, ואחר כך בחזרה הביתה, לנגב. בינתיים מתענגים על הדיונות הזהובות, המרחבים האינסופיים, השקט.
גדוד 184, חטיבה 14 האגדית. שניהם אינם עוד. טנקי מג"ח (אם-60) קשישים , פשוטים, קשים. בלי השכלולים של היום, בלי המיגונים, בלי מערכת ייצוב, או מערכת ראיית לילה תרמית, או מיזוג אוויר (שיש במרכבה סימן 3 ומעלה), או מד טווח לייזר, או מחשב משוכלל. אבל בתוך הטנק, בתאי הנהג, הטען-קשר, התותחן והמפקד, ישבו אנשים מקסימים. מכל הצבעים, הסוגים, המינים והמקומות. איתן ויורם ויהודה ונדיר ואלון, ועוד אלון, וגילי, ודורון, ונסים. צפונים מרמת אביב, חנונים מחיפה, באוהל אחד עם צנעני מזבדיאל, סנדרוסי מירוחם, שריקי משדרות. פסיפס אנושי מרהיב, מגוון, מעודכן, אותנטי. תמונת מראה של המדינה, המלקקת עדיין את פצעי המלחמה ההיא. שוויון לא היה בינינו. היו עשירים, "בני טובים" מהרצליה ורמת אביב, והיו מהפריפריה. אבל לכולם היה מה לאכול ובית לחזור אליו. מעולם לא נזקקו הגדוד או הפלוגה להרים תרומה למען חבר לטנק שאין לו מה לאכול בבית.
השריון, בימים ההם, היה חיל אפור. רוב החבר'ה נקלעו אליו שלא בטובתם. נפלי קורסים (טיס, חובלים), או סתם כאלה שהועמסו על המשאית בבקו"ם והשתדלו להימלט ממנה כל הדרך דרומה. עד שהגיעו לבסיס, נפלו לתוך הטנק ונשבו בקסמו. או שלא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
מלאך בסרבל
|
|
 |
|
|
והיה גם עודד. עודד שוורץ. אשקלוני, יפה תואר, יחד איתי באותו אוהל בטירונות, בצמ"פ, בקורס המט"קים. בשנה הקשה והארוכה בחיי הוא ליווה אותי כמו מלאך. תמיד נמצא שם, כדי לנחם, לתת כתף, לעזור, לחייך. למרות שהיה בסך הכל חייל פשוט, כמונו, הוא שמר עלינו. הוא ידע תמיד מי צריך עזרה, איך אפשר לעזור לו הכי טוב. מלאך בסרבל טנקיסטים ירוק, שנמצא שם כדי להיכנס במקומך תחת האלונקה, כדי לשחרר אותך מתורנות מטבח מפרכת אחרי לילה שלם על הטנק, כדי להחליף אותך בשמירה בסיסית. היו לו עיניים טובות וחיוך שלא מש מפניו אף פעם. ידענו שיגיע רחוק. הוא היה החניך המצטיין בטירונות, במקצועות, בצמ"פ, בקורס מפקדי הטנקים וגם אחר כך, בקורס הקצינים. הוא נועד לגדולות.
ואחר כך הפכתי למפקד טנק. וכמעט הלכתי לקורס קצינים. רק פרץ נדיר של אחריות קולקטיבית, לאומית, מנע ממני ומצה"ל את המבוכה הזו. שהרי אני חסר התמצאות במרחב, מסוגל ללכת לאיבוד בדרך מהמטבח לחדר השינה, דיסלקט מרחבי כרוני. שהרי תמיד, בכל תרגיל טנקים, היה הכלי שלי נוסע לכיוון ההפוך, יורה הפוך (על כוחותינו) ומתברבר באמצע הלילה, עם הירח או בלעדיו. אז ויתרתי על התענוג, חזרתי לבית הספר לשריון וכך ניצל צה"ל ברגע האחרון מעונשי.
ואז, פתאום, באמצע השירות, מחפשים שני מתנדבים לעלות לרמת הגולן. הסבה למרכבה. אף אחד לא ידע אז מה זה מרכבה. השמועה דיברה על טנק חדש, ישראלי, תוצרת עצמית. טנק שלנו. הפלוגה הראשונה הוקמה והחלה לפעול ברמה, בגדוד 82. וצריך שני מתנדבים.
בחרו בי. שירות צבאי שהחל בסיני, נמשך בג'וליס והגיע עכשיו, בשיאו, באמצע 80', לפלוגה ד' של גדוד "געש", הלוא הוא גדוד 82, חטיבה 7 האגדית, רמת הגולן. הפלוגה הראשונה של המרכבות הצה"ליות, פאר הראש היהודי ותעשייתו, המתינה לי שם בחיתוליה. ישבנו על נחל הזוויתן, סמוך לחורבות הכפר הנטוש קצביה, בואכה נפח. ביליתי שם קיץ, סתיו, חורף ואביב. מול הסורים במחפורות, בשלג הכבד. בטיולי שבת בבוקר בזוויתן וביהודי יה. המג"ד, אמי פלנט, היה מ"פ חוד של קהלני ביום כיפור. יחד הצילו שניהם את הצפון, ועכשיו הוא לוכד אותי מטייל (עם אורלי) בשבת בזוויתן, בלי מכשיר קשר, ומרתק אותי 35 יום לבסיס.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: אדי ישראל
|
|
|
|
|
|
תכף יצוצו כולם על הדיונה
|
|
|
|
|
והנה, לפני שבועיים, מתגשם החלום. אני חוזר, ובקטן. לאותו גדוד, מאותה חטיבה. גדוד השריון הראשון של צה"ל, הגדוד הראשון של המרכבות, שעם המזל שלי רובץ כבר שנה שלמה ברצועת עזה, נכנס ויוצא ממנה במלחמה. המג"ד, ארז לב-רן, מקבל אותי בצומת יד מרדכי. איזה רשימת מג"דים מפוארת הנפיק הגדוד הזה לצבא: גורודיש, ואורי אור, ומצנע, וברן, וקלמן מגן, וגבי עמיר. ועכשיו ארז.
מגישים לי סרבל חגיגי, עם תג החטיבה (7 המפוארת). וכפפות "נומקס". והנה החבר' ה. איזה חמודים. רובם התנדבו לשריון. מלאי מוטיבציה. מוכשרים. מהורהרים. בא לי לחבק אותם. והנה הוא. הטנק. גבוה. ככל שאתה מתבגר, משירות מילואים אחד למשנהו, הטנק הופך גבוה יותר. ככל שהשנים חולפות, לעלות על הטנק נהיה מבצע קשה יותר. ואני מאמץ את שארית הכושר, שוכח את הפרוסטטה והגב, וקופץ עליו. ומתחבר לרשת הקשר. ושם את הקסדה הלוחצת. ומניח יד על "בקר המפקד", הלוא היא ידית הצידוד, הממוקמת מימין למטה ומסמלת את כוח השליטה של המט"ק בכלי שלו. והמ"פ (איזה חמוד) מתדרך אותי, וחשש קל מתגנב ללב, ואומרים "נהג תניע", והמנוע מתעורר לחיים והמפלצת הכבדה הזו מתחילה לזוז. והכל חוזר אלי בבת אחת, כאילו אני צעיר, וכאילו תכף יצוצו כולם על הדיונה ממול, איתן ואלון ואלון ועודד, וכאילו לא חלפו 25 שנה, וכאילו לא מדובר עכשיו בכלי הרבה יותר משוכלל מכל מה שהכרתי אי פעם, כאילו כלום.
והפודרה אותה פודרה, והריח אותו ריח, ואפילו הריח של המא"ג, בעקבות הירי, עדיין מוכר לנחיריים, והלב גואה ואפילו דמעה קלה, בלתי מורגשת, של זקן רגשן ופאתטי, מתגנבת לגרון. ואחר כך, במשרד, אני מנסה להכיר את החיילים. שנה שהם בעזה, ולפני זה, ב"חומת מגן", הם היו בשכם, ובג' נין, ונכנסו ובאו בכל עיר בגדה (חוץ מיריחו), ועבדו עם גולני, ועכשיו הם עובדים עם גבעתי. ואין להם בעיית מוטיבציה, והם גאים במה שהם עושים, והם יודעים בדיוק מה הם עושים, והם מדברים עברית טובה, ומפגינים בקיאות בפוליטיקה, ופתאום בא לי לחבק אותם פעם שנייה, אבל אני מתאפק. ומתברר שיש להם בגדוד "אוכלוסייה מיוחדת", שזו ההגדרה בכל גדוד, בכל פלוגה, בכל יחידה של צה"ל לחיילים המיוחדים, שידם אינה משגת, שאין להם מה לאכול בבית, או שאין להם בית בכלל.
והחיילים עוזרים אחד לשני, והצבא עוזר, והאוכלוסייה המיוחדת הזו, בסביבות 13 אחוז מהחיילים, מצליחה לשמור לעצמה את הראש מעל המים, ולעשות את השירות הקרבי, ולקבל לפעמים מלגת לימודים,וכשעוברים לדירה שכורה (שהצבא משתתף בשכר הדירה שלה) באים החבר'ה מהפלוגה ומעבירים איתך את הבית. ואני נזכר בתקופה שלי, כשה"בעייתיים" זלגו בדרך כלל לפלוגת המפקדה, או נשרו בדרך, ועכשיו כולם מחזיקים מעמד. או לפחות רובם. ויש הרבה עולים מרוסיה, וגם הם אוהבים את הטנקים, וכולם ישנים שש שעות בלילה (בלי לספור שעת "התארגנות לשינה" ), כשבזמן שלי ישנו שש שעות בשבוע, ויוצאים הביתה לא רע, ומתמודדים עם הפחד, ועם מטעני הגחון, ועם הצלפים, ואוהבים את הטנקים. ממש כמו פעם, בתקופתי. ואני מבין שכאן, בגדוד "געש", האדם שבטנק אכן ינצח, למרות שבתל אביב, בבנק המזרחי למשל, האדם שבבנק הוא המנצח, ועוד איך מנצח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החבר שלי, ההרוג האישי שלי
|
|
|
|
|
ובדרך חזרה, בסביבות צומת יד מרדכי, אני נזכר בעודד שוורץ בא למטבח הגדודי ומחליף אותי, כשאני על סף התמוטטות, אחרי לילה לבן במשטח הטנקים, בעיצומה של משמרת תורנות מטבח איומה, בלב המרחבים השחורים של סיני, ועודד אומר לי "לך תנוח, אני אסתדר כאן", ואני הולך לנוח, ואני לא שוכח לו את זה עד אותו יום ב-8 ביוני82 ', כשאני בגזרה המזרחית בלבנון, בתוך גדוד מילואים שאולתר משאריות ימ"חים, ומגיעה אלי הבשורה על עודד שוורץ, החבר שלי, המלאך בסרבל הטנקיסטים הירוק, סרן עודד שוורץ, החניך המצטיין הנצחי, שנהרג במהלך הלילה באחד הקרבות היותר מיותרים של המלחמה המיותרת ההיא. ואני לא זוכר אם הצלחתי לצאת להלוויה, ואני לא יודע היום אם הוריו של עודד עדיין בחיים, ומה עלה בגורל אחותו היחידה. ואני נזכר שכנער הוא היה בכלל בשליחות עם משפחתו בברזיל, וגמר תיכון בהצטיינות (איך לא) וזכה במלגת לימודים לקולג' יוקרתי כי היה הכי מוצלח בכיתה, כרגיל, והוא יכול היה ללכת לקולג' ולהיות משכיל, ולהגיע לצבא אחר כך, אבל הוא התעקש לחזור ארצה לבדו ולהתגייס לשריון, ואריאל שרון התעקש לארגן סדר חדש בלבנון ועודד נהרג באותו לילה.
והוא, שנולד באשקלון יום אחד אחרי שאני נולדתי בחולון, יכול היה להיות היום יזם היי-טק עשיר, או כירורג, או סגן הרמטכ"ל, או מנכ"ל (הבנק?). ואני לא אכיר לעולם את הילדים שלו, של עודד, למרות שאני חושב שאני יודע איך הם היו נראים. עם אותו חיוך, ואותו שיער שחור, ואותם עיניים ואותו לב רחב. ואני כבר בן 44, והוא נשאר בן 22, והוא , החבר שלי, ההרוג האישי שלי, עליו אני חושב בכל יום זיכרון, בצפירה, ושואל את עצמי מה הוא היה אומר לי היום, ואיך היה מצליח, איכשהו, לעזור לי, גם כשאני כבר לא כל כך צריך עזרה, או לעזור לנו, ואנחנו צריכים. ואני מתפלל שהאיש ההוא, שהכניס אותנו ללבנון, שם איבדנו את עודד (ועוד כמה מאות חברים), יצליח היום לפחות להוציא אותנו מעזה. בשביל ארז לב-רן, והחיילים שלו, והילדים שלנו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | | "איתן ויורם ויהודה ונדיר ואלון, ועוד אלון, וגילי, ודורון, ונסים. צפונים מרמת אביב, חנונים מחיפה, באוהל אחד עם צנעני מזבדיאל, סנדרוסי מירוחם, שריקי משדרות. פסיפס אנושי מרהיב, מגוון, מעודכן, אותנטי. תמונת מראה של המדינה, המלקקת עדיין את פצעי המלחמה ההיא" | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
