 |
|
|
|
|
|
להקת פיקוד חימוש |
|
|
|
|
כך נקלע קובי אוז לבסיס ההדרכה של חיל החימוש במקום להגיע ללהקה צבאית |
|
|
|
|
|
|
|
|
בבית הספר הסבירו לי שאני יכול לעשות עבודת גמר בכל נושא שאבחר, וכך יהיו לי עוד ארבע יחידות בגרות. בחרתי בנושא שנחשב אז לנסיוני ולא מוכר, המוזיקה האלקטרונית. כשסיימתי את עבודת הגמר החלוצית, אף אחד לא הסכים לבדוק לי אותה. המורה למוזיקה אמר שהוא לא מבין את הנושא, והעביר את העבודה למורה לאלקטרוניקה. גם הוא מצדו לא הבין מה הקשר, ולבסוף מצאו איזה מורה לחשמל שהסכים לבדוק את עבודת הגמר שלי. הוא החליט לתת לי את הציון המקסימלי, וכך סיימתי את הלימודים עם תעודת בגרות שיש בה ציון עשר בארבע יחידות חשמל.
את הבחינות ללהקות הצבאיות גיליתי במודעה קטנה ב"מעריב לנוער". חיים אוליאל ליווה אותי בגיטרה, שרתי את השיר "פקששתי" של דני סנדרסון, ולהפתעתי לא פקששתי והתקבלתי ללהקת פיקוד צפון. מהלהקה פנו אל הורי וביקשו מהם לחתום על הקדמת הגיוס שלי כדי שאספיק להגיע לחזרות. כך התגייסתי לפני גיל 18 כדי לעבור טירונות בבה"ד ארבע (ליד בית אל) ולהיות חבר בלהקה.
בבקו"ם כתבו לי הערה בתיק שדורשת מהמפקדים בטירונות לשמור עלי טוב טוב, כי אני מוזיקאי שמיועד לפיקוד צפון. כמובן שניצלתי כל הזדמנות אפשרית להתפנק. אמרתי למפקדים שאסור לי להיות במצב שתיים כי אני פסנתרן וזה יהרוס לי את הידיים. ביום האחרון של הטירונות אכלתי משהו לא טוב, התעלפתי, התייבשתי ומצאתי את עצמי במרפאה,מלא חורים של מחט.החובשים ניסו פעמיים לתקוע לי אינפוזיה, אבל לא מצאו את הווריד. אחרי האינפוזיה ירד לי החום והעלו אותי על אוטובוס לתל השומר. נשמתי לרווחה. נגמר הסיוט, מעכשיו הכל שירים והופעות.
אבל כשהגעתי לתל השומר העמידו אותי בדום בשמש מחוץ לאיזה מבנה, הרגשתי חושך ואור, בקושי עמדתי על הרגליים, הייתי מסטול מחום ולא נתנו לי רשות לבקש אפילו מסדר חולים. רק התקווה שזה נגמר החזיקה אותי בעמידה. נכנסתי לאיזה חדר, היה שם קצין שאמר לי שאני צריך לנסוע לבית הספר לחימוש להיות חשמלאי טנקים. ניסיתי להגיד לו שהתקבלתי ללהקה, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. "תעלה עכשיו על האוטובוס! " הוא אמר לי. כמו כבשה עליתי על האוטובוס לצריפין, ומצאתי את עצמי בבית הספר לחימוש, בה"ד 20. נאמו לנו איזה נאום ושחררו אותנו הביתה בשמונה בערב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שכנעתי עריקים לחזור לצבא. טור' אוז עם חגור מלא
|
|
|
 |
|
 |
הקיפוח התחיל
|
|
 |
|
|
הייתי ממורמר שחבל על הזמן. אמרתי לעצמי שהקיפוח התחיל, שכבר בשדרות אמרו לי שמישהו כמוני לא יגיע ללהקה צבאית. ישר הבנתי שזה קרה לי בגלל שאני טוניסאי, בגלל שאני משדרות. שפוף כולי עצרתי טרמפים ועליתי על האוטובוס היחיד שהיה בכיוון. מצאתי את עצמי בלי כסף בתחנה המרכזית הריקה באשקלון. הייתי מסוחרר ועם חום, ופתאום הרגשתי שאני משלשל על עצמי בתוך מכנסי הקופיקו בלי להרגיש בכלל. חייל מסכן, מאוכזב, מבויש ומסריח מצואה מנסה למצוא מונית. הייתי צריך להתחנן לנהג המונית שייקח אותי לשדרות, שההורים שלי ישלמו לו בסוף הדרך. הנהג הסכים בסוף ומצאתי את עצמי בוכה במקלחת בבית הורי.
למחרת, כשחזרתי לבה"ד 20, רצו לשלוח אותי להיות חשמלאי טנקים. "אבל אני לא יודע אפילו לסובב מנורה", אמרתי להם, "אני זמר". הגעתי לשיחה עם מפקד הבסיס והוא נתן לי צ'אנס להופיע בבה"ד.ההופעה היתה מוצלחת,ואז הוא הציב אותי במשרד החינוך. כך מצאתי את עצמי כפעיל חינוך במשרד קטן עשוי מעץ. המשרד היה מרוחק, והיו ים של קטעים, מלחמות מים וצחוקים. פעם אפילו ביקשו ממני לצבוע את הצריף של החינוך והכנסתי לצבע חומרי הדברה קטלניים. יצא מין צבע ירקרק עם ריח דוחה. אף אחד לא קלט שעשיתי קטע עם הצבע, וקיבלנו חופשה של שבועיים כי לא היה אפשר להיכנס למשרד. עשיתי הכל כדי לצאת מהבסיס, מסדרי חולים, הייתי אובדני כמעט, היו לי מיגרנות, רק כדי להגיע ללהקה שהבטיחו לי. אף אחד לא הסביר לי כלום.
כשהתחלתי להשלים עם המצב הקמתי את להקת חיל החימוש, "צמד החימושניקים": אני ונדב קקון מאור עקיבא. הופענו בה צל חה בכל מיני בסיסים. באותה תקופה אמרתי לעצמי שאם כבר מקפחים אותי בעולם הצבאי, כדאי שאני אבנה את עצמי בעולם האזרחי. וכך, בתקופה ששירתתי בחינוך של בה"ד 20, הקמתי את טיפקס והתחלנו להופיע בכל אזור הדרום.
יום אחד מישהו באכ"א החליט לקצץ בתקן שלנו. את נדב קקון שלחו להיות טבח בפנימייה, ואותי להיות מש"ק קורסים. עבדתי במשרד שממיין חיילים לקורסים שונים. יצא לי גם לטפל בנפקדים ובעריקים, ללכת אליהם הביתה ולשכנע אותם לחזור בטוב לצבא. במשרד הקורסים היתה לי גישה למחשב הצה"לי וכך גיליתי דבר מדהים. חשבתי כל הזמן שקיפחו אותי בגלל שאני משדרות, חשבתי שקיפחו אותי כי אני לא מהברנז'ה, בגלל שאני מזרחי. ובכן, טעיתי בגדול. הצבא לא אישר לי להגיע ללהקה צבאית מפני שבתעודה שלי יש ציון עשר בארבע יחידות חשמל. כך נקלעתי לחיל החימוש ולא הגעתי ללהקת פיקוד צפון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מה עם המצופה? קובי בחלטורה בשק"ם
|
|
|
|
|
|
בפלה
|
|
|
|
|
היה לנו בבסיס שק"מיסט שתמיד היה שואל אותנו אם אנחנו רוצים בפלה. יום אחד אני יושב מאחורי הקלעים של איזו תוכנית טלוויזיה ורואה את דנה אינטרנשיונל המלכה נכנסת ברוב הדר ואחריה העוזר האישי שלה, בחור שנראה לי מוכר. שיערותיו צימחו לכדי קוקו, והוא מחייך אלי חיוך רחב. זה היה השק"מיסט בצריפין, עכשיו הוא בפמליה של דנה. אנחנו יושבים ככה על הספסל, הוא מוציא בטבעיות חבילת בפלים, "רוצה? ", הוא שואל. אני נשפך מצחוק, אנשים לא משתנים, פעם בפלה, היום בפלה, כל החיים בפלה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קובי האפרוח
|
|
|
|
|
כשאני מגיע לביקור בבה"ד 20 של היום, זה עולם אחר. החניכים נקלטים בעזרת סדרה של פעולות הסברה שבסופן כמעט אף אחד לא רוצה לברוח הביתה. חדר אבחון ממוזג עם בחינות ממוחשבות, חדר שהוא מין מצגת על חיל החימוש עם הסברים מפורטים, אין חיילים שעומדים בשמש, יש סככות, יש מכונות שתייה וצ'יפסרים, החיילים רואים מפה שמסומנים בה כל בסיסי החימוש בארץ והם יכולים לבקש מקום שיהיה קרוב ונוח להם. יש מוזיאון מורשת שמספר את הסיפור של החימוש, עם מקבלי הצל"שים, זוכי הפרסים ועם כל הנופלים של החיל.
יש לי הרגשה שהיום מדברים הרבה יותר עם החייל. החפ"ש מתמלא גאווה ורוצה יותר לתרום למאמץ הטכנולוגי, הוא מקבל מקצוע והזדמנות לקצונה. מתייחסים אליו בכבוד. בתקופה שלי זה לא היה ממש ככה, אף אחד לא הסביר לי כלום. למרות שהמערכת הסתדרה איתי ולא נכנסה בי בסוף. וזה יצא לטובה. עובדה. במצב של הלהקות של היום, אם הייתי מגיע ללהקה צבאית, הייתי בטח מככב עכשיו באיזה מחזבל לילדים בתפקיד משנה של קובי האפרוח או משהו כזה.
|
|
|
|
|
|
|  | | היום נותנים כבוד לחפ"ש. עם החבר'ה בבסיס | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | | "חשבתי כל הזמן שקיפחו אותי בגלל שאני משדרות, חשבתי שקיפחו אותי כי אני לא מהברנז'ה, בגלל שאני מזרחי. ובכן, טעיתי בגדול. הצבא לא אישר לי להגיע ללהקה צבאית מפני שבתעודה שלי יש ציון עשר בארבע יחידות חשמל" | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
